באוגוסט 1974 נאלץ הנשיא ריצ'רד ניקסון להתפטר בבושת פנים מן המשרה הרמה בתבל, לאחר שנחשפו פרטיה והיבטיה של פרשת ווטרגייט, שבה היה מעורב עד צוואר בשיבוש החקירה ובמהלכי הסתרה וטיוח העבירות הפליליות שבוצעו.
אף שהתפטרותו חסכה ממנו ומהאומה האמריקנית את משפט ההדחה שניצב לפתחו בסנאט (לאחר שבית הנבחרים כבר החליט על הדחתו), היא חשפה אותו למבול של תביעות פליליות ואזרחיות, שההתמודדות עימן היתה עלולה לא רק להשפיל ולבזות את ניקסון אישית, אלא לגרום לזילות ולגימוד מעמדו של מוסד הנשיאות עצמו.
גם אם התממשותו של תסריט זה היתה מעניקה ביטוי מזוקק לעקרון השוויון המוחלט בפני החוק, היה בה כדי לערער עוד יותר את הלגיטימציה של הרשות השלטונית, ואת הלגיטימציה של ההסכמים פורצי הדרך (דוגמת ההסכם שנחתם עם סין בפברואר 1972) שניקסון (בסיועו של יועצו לביטחון לאומי הנרי קיסינג'ר) היה אדריכלם, ושיצרו את התשתית לסדר עולמי חדש ויציב יותר.
על רקע זה החליט יורשו של ניקסון בבית הלבן, ג'רלד פורד, להעניק לו חנינה נשיאותית ובכך תרם - למרות הביקורת הציבורית שהתעוררה בעקבות המהלך - לניתובה של הפוליטיקה האמריקנית בחזרה לפסים של שגרה מבורכת, מבלי שהצל הכבד והמעיק של טראומת ווטרגייט ומשקעיה ימשיך לרחף ברקיע האמריקני.
היום שונים לכאורה פני הדברים, ובאווירת השסע והקיטוב החברתי שהנשיא ה־45 תרם לא מעט להחרפתה, אין כמובן שום היתכנות לכך שג'ו ביידן, שבעוד שלושה ימים יושבע לנשיאה ה־46 של ארה"ב, יפעל בהתאם לתקדים שיצר פורד ויעניק לטראמפ חנינה נשיאותית (אם כי אין לשלול את האפשרות שטראמפ יעניק חנינה לעצמו ערב פרישתו - מהלך תקדימי שחוקיותו מוטלת בספק). יתרה מזו, במרוצת ארבע השנים האחרונות נשחקו כבר לא במעט מעמדו ויוקרתו של הבית הלבן על רקע דפוס התנהלותו הלעומתי וסגנונו המתריס והמתלהם של הנשיא כלפי יריבים מבית ומחוץ.
עם זאת, ולמרות מאמציו הבלתי נלאים לקרוא תיגר על כללי המשחק כדי לסכל את הכרעת הבוחר, שהגיעו לשיאם בהסתערות האלימה של חסידיו מקרב האגף הרדיקלי שבתנועתו על גבעת הקפיטול, מן הראוי שהמנהיגות הדמוקרטית תפעיל, ודווקא עכשיו, שיקול דעת קר ומפוכח ותחליט להשעות את תהליך ההדחה (שזה עתה זכה לאישורו של בית הנבחרים).
הליך זה אמור להתנהל בסנאט, וממילא מעטים הם הסיכויים שיסתיים בהרשעתו של טראמפ על ידי שני שלישים מחברי הבית, כנדרש בחוק. דווקא משום שהנשיא הנכנס עצמו מסויג מאוד מקידומו המיידי של ההליך, הניצב כעת לפתחו של הסנאט - שכן הדבר עלול לסכל בראייתו את שאיפתו לנסות לאחות את פצעי האומה ולהתמודד עם האתגרים האדירים, שבמרכזם המאבק בנגיף הקורונה ובהשלכותיה הכלכליות של המגיפה על בסיס דו־מפלגתי וציבורי רחב - מפציעות לפתע מתהום הנשייה פרשת החנינה שהעניק פורד לניקסון וההשלכות שניתן לגזור ממנה גם היום.
גם אם אין מדובר הפעם בחנינה, העדפתו הברורה של ביידן (שספק רב אם תיושם בפועל על ידי מנהיגי מפלגתו הנחושים לבוא חשבון עם טראמפ) להקפיא, או לדחות עד תום 100 ימי החסד לפחות, את פתיחת משפטו של טראמפ כצעד בונה אמון שנועד לסלול את הדרך לפיוס לאומי ולבידודו של הגרעין הקשה שנותר במחנה הרפובליקני - מזכירה את התנהלותו של פורד שביקש, לפני 46 שנים, לסתום את הגולל על הטרגדיה האמריקנית שטלטלה את האומה במשך יותר משנתיים.
לפיכך, מבחנו הראשון של ביידן יהיה, באופן פרדוקסלי, לנסות לשכנע את עמיתיו הבכירים בסנאט לפעול באופן שכלתני ומתוך שיקול ארוך טווח, שבמרכזו טובת המדינה ויציבותה של החברה האמריקנית. אחרי ככלות הכל, גם ללא משפט הסנאט עתיד הנשיא היוצא להשלים את כהונתו כשהוא מבודד ונטול אמצעי הקשר המרכזי שלו, מנותק קשר, מושפל ודחוי גם על ידי לא מעט משריו, מתומכיו ומנושאי כליו. אין גם לשכוח שאם תימשך מגמה זו של דה־טראמפיזציה על גבעת הקפיטול ובציבוריות האמריקנית, הסכנה הטמונה בכך תהיה לא רק המשך הקיטוב המסוכן במרחב הפנימי (העלול גם לפגוע במעמדה הבינלאומי של מעצמת העל האמריקנית), אלא גם מחיקתם, או לפחות מזעורם, של כל הישגי טראמפ, בייחוד במזרח התיכון, שעבר תמורה מדינית ואסטרטגית דרמטית תחת שרביטו.
ימים יגידו אם הנחשול הרגשי הפוקד עתה את וושינגטון יחלחל גם למישור מדיניות החוץ והביטחון של ארה"ב, וזאת למגינת ליבו של קודקוד הפירמידה.
