נאמר על שלדון אדלסון שהוא לא היה מוכן להתראיין לעיתונאים בנושאים פתוחים, כלליים, אלא רק על תחום צר, על נושאים ספציפיים. אבל הוא היה נושא ללא מעט כתבות פרופיל, שבהן תוחקרה הקריירה שלו בעסקים סנטימטר אחרי סנטימטר - מגיל 12 ועד אחרית ימיו.
דמותו של אדלסון היתה כשל אותם בעלי הון יהודים מיתולוגיים מהעבר. הוא לא היה צוקרברג. הוא לא היה בזוס או אריק שמידט. הוא היה "עולם ישן". כי מי בעידן הנוכחי שם את הז'יטונים שלו על עיתון מודפס? אבל אדלסון היה סיפור קלאסי של אותם ילדים יהודים, שגדלו בעוני בתקופת השפל הגדול והגיעו לעושר דמיוני.
יש שיגידו שאם היה שומר את אהבתו לישראל לעצמו, הוא היה חוסה באלמוניות יחסית. ההשקעה בישראל, לא בעסקים - אלא השקעה אידיאולוגית ואמוציונלית - היא שמשכה אליו את תשומת הלב התקשורתית והקימה לו אויבים בתקשורת. ובתוך האהדה והתמיכה הבלתי מסויגת, תמיכתו בבנימין נתניהו.
בכאב גדול: שלדון אדלסון 1933-2021
אי אז, לפני קרוב לעשרים שנה, בסביבות 2002-2003, יצא לי להיפגש עם מי שהיה אז הממונה על ההגבלים העסקיים, דרור שטרום. זאת היתה שיחת רקע שבתוכה עלתה גם סוגיית המונופול של "ידיעות אחרונות" בתקשורת המקומית. לא מונופול במובן המשפטי, אם כי גם זאת היתה סוגיה שעמדה על הפרק, אלא מונופול במובן המושגי, של עיתון החולש על הרבה יותר מ־50 אחוז מהשוק, משהו בסביבות ה־70 אחוז.
לשליטה העסקית הרחבה הזאת נלוותה גם שליטה ללא מצרים על חלק גדול מדעת הקהל. לימים, כשהוקם "ישראל היום", טען בעל הטור המוביל של "ידיעות" נחום ברנע, כי בעיתונו כמו גם בעיתונים האחרים - "מעריב" ו"הארץ" - יש השפעה לבעלים של העיתון אבל מתפרסמות בו גם דעות מנוגדות, דעות אחרות, שונות, בקיצור - מגוון. ב"ישראל היום", לעומת זה, מתפרסמות, לדברי ברנע, רק ידיעות ומאמרים ששלדון אדלסון היה רוצה לקרוא.
זאת היתה אמירה יותר משגויה - היא היתה זדונית. הממונה על ההגבלים העסקיים, יחד עם כמה חברי כנסת - שביניהם בלטו יובל שטייניץ, תמר גוז'נסקי וטומי לפיד - יזמו חקיקה שתנסה לפתור את בעיית השלטנות ללא מצרים של "ידיעות אחרונות". לפי מיטב זיכרוני, לממונה על ההגבלים לא היה פתרון מעשי איך להתמודד עם הנושא. חברי כנסת העידו שהם מוכי פחד תחת הלחץ של "ידיעות אחרונות".
בסופו של דבר, החקיקה ההיא נפלה, בין השאר בעקבות פרישתה של גוז'נסקי מהכנסת. אבל למונופול של "ידיעות אחרונות" היתה משמעות ברורה: "ידיעות" הוביל את התקשורת במסע שטנה ושנאה בעוצמות שלא היו ידועות עד אז נגד בנימין נתניהו.
המפנה לרעה בתקשורת הישראלית התחולל אחרי רצח רבין ב־1995, והפך עוינות רגילה לדמוניזציה בנוסח של "הרצחת וגם ניצחת". בשביל הדור הנוכחי, הדבר הקרוב ביותר להבנת הנושא זוהי הכלבת שתקפה את התקשורת האמריקנית בעקבות ניצחונו של דונלד טראמפ בבחירות של 2016.
הפעם השנייה שהסתכלתי בעיניו של הממונה על ההגבלים העסקיים היתה באביב 2014, כשהעיתון "מקור ראשון" פשט רגל ועמד בסכנת סגירה. נכונותו של שלדון לרכוש את העיתון ובכך להציל אותו, קוממה לא מעט גורמים ואנשי תקשורת. הם כמובן לא התנגדו לעצם קיומו של "מקור ראשון" - אבל לא בבעלות אדלסון. בכך עמד להיגזר דינו של העיתון.
ישבנו מול הממונה, פרופ' דיוויד גילה, כמה מהעורכים והכותבים של "מקור ראשון" - כדי לשכנע אותו שהעיתון ישמור על עצמאותו ושאין לראות בבעלות על "ישראל היום" ו"מקור ראשון" מונופול. זאת היתה ההמצאה החדשה בתקשורת, של אלה שרצו לקבור את "מקור ראשון". אמרתי לממונה, שבסופו של דבר כאשר התקיים המונופול האמיתי, הדורסני, של "ידיעות אחרונות" - לא היה למערכת מענה למצב. היחיד שמצא לזה תשובה היה שלדון אדלסון, שעל ידי התחרות שהציב באמצעות "ישראל היום" קיצץ במוטת הכנפיים האימתנית של "ידיעות אחרונות".
וזה בעצם הסיפור של "ישראל היום", שכל אחד מבין ויודע; אבל למרות ההצלחה האדירה של העיתון במשימה לשחרר את עולם העיתונות בישראל מלפיתת החנק על מונופול המידע והדעות, נערכה לו דה־לגיטימציה קבועה מאז שנוסד באוגוסט 2007. בכתבת פרופיל של העיתונאית קוני ברוק ב"ניו יורקר" (יוני 2008) היא מצטטת את הנשיא ג'ורג' בוש הבן, שאמר לאדלסון בתום פגישה איתו: "תגיד לראש הממשלה שלך שאני צריך לדעת מה נכון לעם שלכם. כי בסופו של יום, זו תהיה המדיניות שלי ולא של קונדי (קונדוליסה רייס, מזכירת המדינה באותה עת). אבל אני לא יכול להיות יותר קתולי מהאפיפיור".
הרמז היה ברור. רה"מ אולמרט מרחיק לכת בוויתורים שהוא מוכן לעשות במסגרת המו"מ, ולימים פורסם שקונדי אכן נשארה פעורת פה. אולמרט ודובריו, מצידם, האשימו את אדלסון שהוא מנסה לפרק את הקואליציה. אולמרט טוען שנים שהושקע הון עתק בהפלתו.
בשמאל לא אהבו את מעורבותו של אדלסון בחיים הציבוריים ובייחוד באמצעות "ישראל היום". "שנת השנאה" של ארי שביט מ־1997, הפכה לדור שלם של שנאה. דור שלם דורש נקמה. נחום ברנע ביטא את עמדת השמאל, שאדלסון חושב שהוא יודע יותר טוב מהישראלים מה טוב לארצם; שהוא "ימני קיצוני" שמשוכנע שישראל מובלת בידי ממשלה מושחתת ולא לגיטימית. לאורך השנים המתקפה הפכה על ידי כותבים ידועים לאיומים.
מתחילת הדרך היתה ביקורת ב"ישראל היום" נגד נתניהו, מהרגע שנהיה ראש הממשלה (ב־2009). ההבדל בביקורת בהשוואה לכלי תקשורת אחרים הוא, שזו ביקורת לפי העניין - ואינה טעונה בשנאה רעילה כמקובל. היום קיבלה הגישה השלטת בתקשורת אישור מידי מערכת המשפט: דהיינו, מי שאינו תוקף בחמת טירוף את ראש הממשלה, עלול להיחשב לעבריין. וזו אכן אווירת החשיבה הקבוצתית במערכות התקשורת. נוצרה תחרות של שמצה, דיבה והתקפי זעם נגד רה"מ, נגד הימין, ובייחוד נגד הליכוד.
ההישג של "ישראל היום" ב־13 וחצי שנות קיומו הוא שהוא פילס דרך לעיתונאים בעלי דעות מקוריות - ומגוונות - שמסוגלים לתת מענה להתקפי המופרעות האפילפטיים של כלי התקשורת המובילים.
אדלסון גילה שבישראל האהובה שלו זה נראה נורמלי שגוררים עיתונאים ומו"לים לחדרי החקירות של המשטרה. זה נראה סביר שהמשטרה תפקח על עניינים של חופש עיתונות וחופש ביטוי, והפרקליטות תפסוק מה הנורמה ביחסים בין עיתונאים למנהיגים פוליטיים. וכך הוא נגרר לחדרי החקירות במסגרת תיק 2000.
התיק הזה חשף שכוחו הפוליטי של ארנון מוזס הוא גדול ומאיים. הפעם החקיקה בכנסת היתה אמורה להביא לסגירת "ישראל היום". מוזס שלט באותן שנים, 2013-2015, בשתיים־שלוש מפלגות קואליציה, והחזיק פוליטיקאים בכיסו כמו מטבעות של חמישה סנט, אם לצטט את "הסנדק".
בכל אופן, אדלסון הוכיח את גדולתו לא רק במפעלותיו הידועים במחקר רפואי, ובתרומות לפרויקטים ציוניים; הוא גם שינה באופן משמעותי את מפת התקשורת. "השגתי כל מה שיש לי בזכות עצמי", אמר פעם בעדות בבית המשפט. "באתי מעוני רב ועכשיו אני נחשב לאחד מגדולי הפילנתרופים... אתה יודע, עולם העסקים הוא כזה שאם מישהו פועל לא נכון, אפילו פעם אחת, יוצא לו שם רע ואנשים לא רוצים לעשות איתם עסקים יותר. אבל איתי כולם רוצים לעשות עסקים".
ואולי מה שחושף איזה רובד עמוק באישיותו של אדלסון זה הסיפור על ביקורו הראשון בישראל, ב־1988. הוא לקח איתו את נעליו של אביו, שלא זכה להגיע לארץ, ונעל אותן במשך כל הביקור.
איפה רוברטס שלנו?
השחיקה באמון בבג"ץ תפסה תאוצה כשהוא נגרר לעסוק בעניינים לא שלו, כמו תפקוד יו"ר הכנסת
אופייני שראש המכון הישראלי לדמוקרטיה יוחנן פלסנר, כמו גם דוברים אחרים, מטיף מוסר על דעיכת אמון הציבור במוסדות חשובים של המשטר. "סכנה לדמוקרטיה" - זה המסר. מאשימים מנהיגים פוליטיים שבהתבטאויותיהם שוחקים את אמון הציבור במערכת המשפט.
אבל הנתונים היו צריכים קודם כל לנער את ראשי אותם מוסדות מכוננים בחברה בישראל. הצניחה הדרמטית באמון הציבור בביהמ"ש העליון היא תולדה של מעשים של שופטי בג"ץ. לא של "התקפות" על בג"ץ.
בית המשפט העליון נשחק בתוך שנה אחת מרמת אמון נמוכה של כ־55 אחוז בשתי פעימות ל־42 אחוז. ההסבר פשוט: התערבות בוטה בעבודת הכנסת, בהליכי פעולת הכנסת והחקיקה, כמו גם הדיונים בעצם הלגיטימיות של ממשלת ישראל, וכל זה בעטיפת הקצפת של הדיון הבלתי חוקתי בחוק הלאום.
נשיא בית המשפט העליון בארה"ב ג'ון רוברטס צעק על חבריו השופטים כשהגיעו לפתחם עתירות ממדינות שונות על זיוף הבחירות: "אל תיגעו בזה!" לא היה בבג"ץ גורם שיצווה "אל געת!" כאשר אליעד שרגא גרר את בג"ץ לדיון בתפקודו של יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין.
הפעם נענש בית המשפט העליון גם על ידי חלק מהשמאל. השחיקה העצומה נובעת כנראה גם מאכזבת השמאל, שבית המשפט לא ביצע את ההסתערות שלו על הכנסת והממשלה במלואה, ואִפשר לממשלת האחדות המתפרקת לצאת לדרך. תודה רבה שהוא אִפשר.
זה גם ההסבר לשחיקה באמון בנשיא ראובן ריבלין. גם הוא נתפס כמי שמתערב מעבר למידה בהרכבת הממשלה, ושני הצדדים במפה התאכזבו.
חפשו תשובה בארכיון
מותו של בכיר השב"כ נחמן טל מחזיר אותנו להתרעה באוקטובר 73'
בשבת שעברה הלך לעולמו נחמן טל, ממעצבי דרכו של השב"כ, שהגיע בשיא הקריירה שלו לתפקיד המשנה לראש השב"כ. חבריו מתארים אותו כאדם שורשי, ערביסט מהזן המנדטורי. הוא נולד בפתח תקווה, שלט בערבית, ונפטר כשהוא נושק לגיל 90.
בימים של אוטובוס קו 300 (ב־1984) טל חזר לתפקיד של מפקד מרחב דרום בשירות. במסגרת התפקיד נכלל גם צפון רצועת עזה, כולל דיר אל־בלח, שאליה שעט האוטובוס. הוא התנגד להרג המחבלים, שכזכור שניים מהם נלכדו בחיים לאחר החילוץ. אך לפי מקור מוותיקי שב"כ, טל סירב להצטרף למהלך של רפי מלכה ופלג רדאי מתוך מחשבה שהם עלולים לגרום נזק לשירות.
טל היה אחד משלושה אנשי שב"כ שהיו מעורבים בפרשת חקירת קציני המודיעין המצרים שחצו את תעלת סואץ לשטחנו יום לפני פרוץ מלחמת יום כיפור. הוא היה אז סגן ראש מרחב דרום בשירות. אנשי השירות שלמה ישראלי וחיים שילוח חקרו את הקצינים. אלה אמרו להם שהם חצו את התעלה בין חמישי לשישי (המלחמה פרצה בשבת), כדי לתצפת על הצירים. "הם אמרו לי: מחר תיזהר. תהיה מלחמה בשעה שתיים בצהרים", העיד ישראלי.
נחמן טל קיבל את הידיעה משלמה ישראלי, "מחר" תפרוץ מלחמה. טל העיד בפני אבירם ברקאי: "העברתי את המידע מייד למטה השב"כ, ובמקביל אני חושב שנתתי הנחיה לישראלי להעביר את שני המצרים לפיקוד".
הדברים התפרסמו בתחקיר של ברקאי בעיתון זה לפני יותר משנתיים. העובדה ששלושת אנשי שב"כ, כולל נחמן טל, העידו על כך בשמותיהם - מקנה אמינות רבה להתרעה הזאת. בפיקוד דרום התייחסו אל המידע בזלזול. אולי כדי ללמד משהו על מחקרים שמסתמכים על ארכיונים בלבד - מתברר שאין כל תיעוד ארכיוני, לא בשירות ולא בצה"ל, על האירוע.
