עצמאיים בשטח

נילי רונן עסקה כל חייה בהתנדבות במסגרות שונות, מאיר כהן הקים בגיל צעיר בית דפוס משפחתי והפך אותו למפעל חייו. עם הגיעם לגיל הפנסיה והמעבר לדיור המוגן באחוזת בית הכרם מרשת רובינשטיין, היה להם ברור שהם לא מוכנים להשאיר מאחור את האהבות הישנות שלהם, ושירצו להמשיך בצורה כזו או אחרת בעיסוקיהם גם במעונם החדש. התמיכה מהצוות והתנאים במקום הם שאפשרו להם את החופש והעצמאות הללו.

"היתרון העיקרי של הדיור המוגן הוא שכאן הדייר יכול להמשיך לקיים את החיים הפרטיים שלו כשהוא בתוך מסגרת מוגנת", מסבירה עפרית לוי, עובדת סוציאלית ומנהלת אגף דיירים באחוזת בית הכרם מרשת רובינשטיין, "מצד אחד הם חלק מקהילה ומצד שני כל אחד שומר על פרטיותו בדירתו שלו. היכולת לשמור על העצמאות בתוך קהילה מוגנת היא היופי של הדיור המוגן. יש כאן מגוון רחב של אנשים ממקומות שונים ומרקעים שונים, חלקם עדיין עובדים מחוץ לאחוזה, כאלו שקמים בכל בוקר ויוצאים למקום העבודה שלהם או עובדים מכאן כשמתאפשר, עצמאיים לגמרי. יש פה דיירים שמחזיקים משרד באוניברסיטה, בבית חולים או בגופים ממשלתיים כאלה ואחרים. 

"עצם היכולת לקום בבוקר, להתארגן, לצאת כל אחד בבוקר לפועלו - יש בכך אלמנט חשוב שמאפשר לדייר להרגיש שהוא חי, חיוני, עצמאי, ממשיך את חייו. יש כאלה שגם פעילים מאוד בתוך הבית - בין שזה בהתנדבות ובין שבהעברת חוגים או בעזרה לדיירים אחרים".

בזכות החזון והאומץ

מאיר (84), שכיהן פעמיים כיו"ר ועד דיירי אחוזת בית הכרם מרשת רובינשטיין, עוקב בכל יום אחר מפעל החיים שלו - בית הדפוס המשפחתי שאותו הקים לפני יותר מ־30 שנה. "עבדתי רצוף עד שהתחילו הסגרים, והיום הילדים מנהלים את העסק ואני יוצא לבקר, לראות שהכל בסדר", הוא אומר, "לעבוד ממש אני לא יכול כי לא מתאפשר בשל המצב, ואני מבין לחלוטין את הנהלים הללו.

"יש לי בית דפוס דיגיטלי, הכל נעשה במחשבים. עד הקורונה כל העבודה שלנו היתה עם קהל, ואז החלטנו שעושים תפנית ופתחנו גם כריכייה קשה. מדובר בעבודה מעט מסובכת יותר, ואין הרבה בתי עסק שמספקים את השירות הזה. הכל נעשה דרך האינטרנט ואספקת החומר היא על ידי שליח, כך שכמעט לא נפגשים עם אנשים". 

כהן מתגורר באחוזת בית הכרם מרשת רובינשטיין כבר שמונה שנים, ומדגיש כי היקף השירותים שניתנים לדיירים שם הוא שמאפשר לו להתמקד גם בדברים שמחוץ לבית: "אני מקבל מענה מלא לכל הצרכים שלי. אני משתתף בהרבה מאוד חוגים, למשל תנ"ך, פילוסופיה, ציור. אני משתדל ללכת לחדר הכושר ולבריכה כמעט יום־יום. כל היום מלא מבחינתי, ותוך כדי אני גם מצליח לעקוב אחרי מה שקורה בבית הדפוס שלי בזכות הטכנולוגיה המתקדמת. אני כאילו עובד מרחוק, בזכות מה שהדיור המוגן מאפשר ומעניק לי".

את דרכו המקצועית החל מאיר בעיתון "ג'רוזלם פוסט" כעובד דפוס והתקדם עד לתפקיד הסמנכ"ל. "קיבלתי מלגה ונשלחתי להשתלמויות בחוץ לארץ. הייתי חלק מקבוצה של ישראלים בודדים שנשלחו ללמוד את כל מה שקשור בקדמה טכנולוגית בתחום הדפוס, וזה פתח לי צוהר לעולם חדש. עוד קודם לכן למדתי באמסטרדם וגם בוותיקן, ולאחר מכן המשכתי ללימודים ברוצ'סטר בארה"ב. בוותיקן נמצא בית הדפוס הכי גדול בעולם. הם מדפיסים ב־70 שפות ולי היתה את הזכות ללמוד שם. לא רואים דברים כאלה בעולם. הייתי בהשתלמות גם בגרמניה, בעיתון 'אלגמיינה' בפרנקפורט, הנחשב לאחד הדומיננטיים במדינה.

"כשחזרתי לישראל ב־1984, החלטתי שאני עוזב את העיתון לאחר 34 שנים ויוצא לדרך חדשה משלי ופתחתי עסק קטן. היום, ברוך השם, העסק מתקדם מאוד".

האינטרנט, הווטסאפ, הזום ושאר אמצעי הקדמה אינם זרים למאיר. "אני מרים טלפון ומקבל תמונה מלאה, אם משהו לא ברור מראים לי, או שמנהלים שיחת ועידה בזום. הקִדמה היא הדבר הכי חשוב שיש מבחינתנו. שואלים אותי תמיד אם התקדמתי עם הטכנולוגיה, ואני משיב שאני הקדמתי אותה. אני יכול לומר היום שאני שורד רק בזכות החזון והאומץ שהיה לנו להיכנס לתחום הזה".

מענה מיידי לכל צורך

נילי מדריכה זה עשר שנים בהתנדבות, מטעם ביטוח לאומי, אלמנים ואלמנות, ומסייעת להם להתמודד עם התהליך הכואב של האובדן. "לצערי בימי הקורונה הפגישות נעצרו, אבל בכל השנים הללו קיימנו - ועוד נקיים - את קבוצות התמיכה הללו. במשך 12 מפגשים אנחנו מעבדים איתם את תהליך האבל. היתה לזה הצלחה עצומה, ובתקופה הנוכחית יש ניסיונות לקיים את המפגשים הללו בזום.

"הגעתי להדרכת המפגשים האלו כי אני בעצמי אלמנה, ובמשך הרבה שנים הייתי עובדת סוציאלית בהרבה תחומים כך שהנושא מדבר אלי גם אישית וגם מקצועית. כשיצאתי לפנסיה התנדבתי במסגרת העירייה, ודרך זה הכרתי את המחלקה לקשיש".

על התמיכה שהיא מקבלת באחוזת בית הכרם מרשת רובינשטיין להמשיך לעסוק בפעילות הזו, מספרת נילי: "לנו, הדיירים, יש כל החופש לעסוק בדברים שאנחנו רוצים בזכות השירותים הניתנים לנו - החל מאפשרות לאכול במסעדה המקומית אם לא מתחשק לי לבשל, דרך שירותי רפואה זמינים ועד יציאה לסופרמרקט הסמוך במקרה הצורך, ובכלל - יש מענה מיידי לכל צורך.

"גם במהלך תקופת הקורונה הפעילויות כאן נמשכות בהתאם למגבלות. אני מרוצה מאוד מהאפשרויות שיש לי כאן לעשות ספורט כי עבורי זו תרפיה, ויש לכך גם חשיבות בריאותית. מבחינת חוגים המגוון הוא עצום והכל ממשיך להתקיים, כשבחוץ הכל סגור".

גם בעבר התנדבה נילי בפרויקט חברתי לקשישים וגייסה לשם כך צעירים במסגרת פרויקט המחויבות האישית שלהם. "בתחילה היו לי שלושה מתנדבים, כי הצעירים חששו מאוד לעבוד עם קשישים", היא נזכרת, "לא תמיד נעים עבורם לעסוק בנושא של סוף, מחלות, זיקנה. במהלך הזמן עוד ועוד הצטרפו והביעו עניין, ואחרי תשע שנים כבר גייסנו בכל שנה 30 תלמידים שהלכו לסייע לקשישים בבתיהם".

גם בצל הגבלות הקורונה, מציינת נילי, היא לא מפסיקה לסייע לקשישים שזקוקים לכך, גם אם זה באמצעות שיחות טלפון. "כל נושא ההתנדבות נובע מכך שכל אחד מאיתנו מחפש משמעות לקיום שלו, ועבורי המשמעות היא עצם העובדה שיש לי יכולת לתת לאנשים".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו