ראש הממשלה התחיל את מערכת הבחירות לפני שגיבש אסטרטגיה ברורה לניצחון. הוא לא רצה את הבחירות במועד שנקבע, אלא ביקש לדחותן. את המוקשים שאותם הוא נאלץ לנטרל הוא חזה מראש. בזמן שכל היתר כבר נערכים, מעטרים את רשימותיהם בדמויות חדשות ומוציאים סרטונים, נתניהו, נכון לעכשיו, בעיקר נגרר. מסגר חלקי למלא, ומהקורונה לעניינים המשפטיים. הוא עדיין בפרונט, אבל לא בדברים שהיה רוצה. סדר היום הפוליטי מבולבל. התברואתי והכלכלי - ממש לא. ויש לו כתובת אחת.
נתניהו מחכה לרגע שהכל יתהפך. שהסגר ייגמר, שהמשפט איכשהו ידחה, וישראל תחגוג הישג עולמי של יציאה מהקורונה. לציבור זיכרון קצר. הוא יזכור את המהמורות שבדרך, אבל כנראה תמונת הניצחון, אותה מסיבת עיתונאים, שבה יכריז נתניהו על סיום פרק הקורונה בחייה של מדינת ישראל, תנצח את הכל. זו לפחות תקוותו.
גם הסכם שלום חדש על הפרק. חמישי במספר, אחרי איחוד האמירויות, סודאן, בחריין ומרוקו. ההסכם הזה ישתלב בדיוק עם אחד המסרים המרכזיים בקמפיין נתניהו: לישראל יש נכס. נכס מדיני. הוא זה שדאג לחיסונים. הוא זה שהביא הסכמי שלום. ללכת למועמד אחר רק בגלל שיקולים צדדיים, תהיה זו הרפתקה שישראל לא זקוקה לה כעת. להערכת בכירים בליכוד, אם הכל ילך כשורה, נתניהו עשוי לגמור עם יותר משלושים מנדטים.
מניתוח ראשוני של התמורות הרבות שעברה המערכת הפוליטית בשבועות האחרונים, הגיע נתניהו למסקנות הבאות: גוש הליכוד־חרדים מגיע, יחד עם נפתלי בנט, ל־58-57 מנדטים, דומה לתוצאות האמת בשלוש מערכות הבחירות האחרונות. כלומר גדעון סער לא לוקח קולות מגוש הימין אלא גוש השמאל.
נתניהו לא יוכל הפעם לגרור את המדינה למערכת בחירות נוספת אם שוב לא תהיה הכרעה, משתי סיבות: ראשית, אם בני גנץ נבחר לכנסת הבאה, הוא יהיה ראש הממשלה בחודש נובמבר, מועד קיום הרוטציה על פי החוק. שנית, הפעם, בניגוד לפעמים קודמות, יש גם הערכה שכל גוש אנטי־נתניהו, מגדעון סער ועד הרשימה המשותפת, יעשו יד אחת להוריד אותו אחת ולתמיד מהשלטון. בכל מצב. בכל דרך. אם על ידי הקמת קואליציית טלאים או על ידי חקיקה פרסונאלית.
אבל לפעמים הדברים שמרכיבים ניצחון הם זוטי־זוטות שאסור להקל בהם ראש. כשהקרב בין המחנות שוב צמוד, צריך להתבונן בתחתית הטבלה ולראות מה מתרחש שם.
הטור המלא מחר ב"ישראל השבוע".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו