טיילור סוויפט הגיעה למשרד של פול מקרטני בלונדון מוקדם, עם מסיכה על הפנים, נרגשת מאוד. "אני עובדת בעיקר מהבית בימים אלה", היא כותבת על אותו יום באוקטובר, "והיום ההוא הרגיש לי כמו טיול בית ספר נדיר, כזה שבאמת רוצים לצאת אליו".
מעבר לכך שמדובר בשניים מכותבי הפופ המפורסמים בעולם, סוויפט (31) ומקרטני (78) עברו בשנה האחרונה מסעות דומים. מקרטני, שהיה מבודד בביתו שבבריטניה, הקליט את "McCartney III". בדומה לאלבום הסולו הראשון שלו מ־1970, הוא ניגן כמעט בכל הכלים בעצמו, מה שהוביל לכמה משיריו השאפתניים ביותר זה זמן רב. גם סוויפט לקחה סיכונים חדשים, כשכתבה עם אהרון דסנר מלהקת The National והקליטה את "Folklore" החשוף, שנוטש את פופ האצטדיונים לטובת שירי מלאי אופי. זה האלבום הנמכר ביותר ל־2020.
סוויפט הקשיבה ל"McCartney III" כחלק מההכנות לשיחה ביניהם. מקרטני צלל אל "Folklore". לפני הצילומים סוויפט שוחחה עם בנותיו של מקרטני, מרי (שמצלמת אותם יחד) וסטלה (חברתה הקרובה של סוויפט, שעיצבה את בגדיה). "זמן קצר לאחר מכן פול נכנס עם אשתו, ננסי", מתארת סוויפט, "הם זוג מאיר פנים ומלא חיים, ומייד הרגשתי שזה יהיה יום טוב.
"במהלך הצילומים פול רקד ולא לקח את העניינים ברצינות, הצטרף לשירי מוטאון שהתנגנו מהרמקולים. מרי נאלצה לנזוף בו כמה פעמים, 'אבאאאא, נסה לעמוד בלי לזוז!', וזה הרגיש כמו הצצה לתוך דינמיקה משפחתית די מגניבה. נכנסנו למשרד שלו לשיחה, ואחרי שביקשתי ממנו בחשש, פול הסכים בלבביות לכתוב בכתב יד את השיר הכי אהוב עלי מבין שיריו ולחתום עליו. הוא התבדח על כך שאמכור את מה שקיבלתי הרגע, ואני צחקתי, כי אני יודעת שאוקיר את פיסת הנייר הזו לשארית חיי. בנקודה הזאת בערך התחלנו לדבר על מוזיקה".
* * *
סוויפט: "חשוב לציין שאם השנה הזו היתה עוברת כמו שחשבנו, אתה ואני היינו מופיעים בפסטיבל גלסטונברי. ובמקום זה, אתה ואני יצרנו אלבומים בבידוד".
מקרטני: "כן!"
סוויפט: "הקשבתי לאלבום החדש שלך ואהבתי בו הרבה דברים, אבל באמת הרגשתי שזה קצת למתוח את הגבול מבחינת כתיבה, הפקה ונגינה בכל כלי הנגינה בכל שיר באלבום. זה כמו לעשות שריר ולהגיד, 'אני יכול לעשות הכל בעצמי אם אני חייב'".
מקרטני: "אני לא חושב ככה. פשוט למדתי לנגן בחלק מכלי הנגינה האלו במשך השנים. היה לי פסנתר שאבא שלי ניגן בו, אז למדתי משם. כתבתי את הלחן של 'When I'm 64' כשהייתי נער".
סוויפט: "וואו".
מקרטני: "כשהביטלס הגיעו להמבורג, היו תמיד סטים של תופים מסביב. אז כשהיה רגע של שקט, הייתי אומר, 'אכפת לכם אם אני אתופף קצת?' אז הייתי יכול להתאמן, בלי להתאמן. זו הסיבה שאני מנגן ביד ימין. גיטרה היתה הכלי הראשון שקיבלתי. גיטרה הפכה לבס, וגם ליוקולילי ולמנדולינה. פתאום זה 'וואו', אבל מדובר רק בשניים־שלושה כלים".
סוויפט: "טוב, אני חושבת שזה קצת מפחית מגודל ההישג. ראיתי בדמיוני תמונה שלך בכפר, סופג את האיכות הזאת של עשה־זאת־בעצמך, שבטח הגיעה עם הסגר והמגיפה הזו. גיליתי שסיגלתי לעצמי מנטליות של עשי־זאת־בעצמך בהרבה דברים בתקופה הזאת, שקודם הייתי משתמשת בשבילם באנשים מבחוץ. איך נראה אצלך יום הקלטה במהלך המגיפה?"
מקרטני: "יש לי מזל, כי האולפן שלי נמצא 20 דקות נסיעה מהבית. בסגר היינו בחווה, חוות כבשים, עם הבת שלי מרי, ארבעת ילדיה ובעלה. אז היו לי ארבעה נכדים והיתה לי מרי, שהיא טבחית נפלאה.
"והיו שני אנשים נוספים שבאו לאולפן, מאוד נזהרנו והכל: הטכנאי שלי, סטיב, ואיש הציוד, קית'. יחד יצרנו את האלבום. הייתי צריך להכין קצת מוזיקה לקולנוע, משהו אינסטרומנטלי לסרט כלשהו, ואז פשוט המשכתי, וזה הפך לשיר הפותח של האלבום.
"הייתי פשוט נכנס, שואל 'מה עושים היום?', ואז היה סוג של רעיון, והתחלנו לעבוד עליו. בדרך כלל הייתי מתחיל בכלי שעליו כתבתי את השיר, פסנתר או גיטרה, ואז מוסיף תופים וקצת בס, עד שזה התחיל להישמע כמו אלבום, ואז בהדרגה מוסיף שכבות. זה היה כיף".
סוויפט: "זה כל כך מגניב".
מקרטני: "מה עם האלבום שלך? את מנגנת באלבום שלך בגיטרה ובפסנתר".
סוויפט: "כן, בחלק ממנו, אבל הרבה ממנו נוצר עם אהרון דסנר, מלהקת The National, שאני מאוד אוהבת. פגשתי אותו בהופעה שנה קודם, והיתה לי שיחה איתו, שאלתי אותו איך הוא כותב. זה הדבר שאני הכי אוהבת לשאול אנשים שאני מעריצה שלהם. הוא אמר, 'כל חברי הלהקה גרים בחלקים שונים של העולם, אז אני מכין רצועות ושולח אותן לסולן שלנו, מאט, והוא כותב את הטקסט על גבי המוזיקה'. אני רק זוכרת שחשבתי לעצמי, זה מאוד יעיל, ושמרתי את זה בראש בתור רעיון עתידי לפרויקט. תמיד היה לי בראש, 'אולי יום אחד אעבוד עם אהרון דסנר'.
"כשהסגר התחיל, הייתי בלוס אנג'לס, ואנחנו תקועים שם. זה לא מקום נורא להיתקע בו. היינו שם אולי ארבעה חודשים, ובמהלך הזמן הזה שלחתי לאהרון דסנר אימייל, שבו כתבתי לו: 'אתה חושב שתרצה לעבוד בזמן הזה? כי המוח שלי כבר מבולבל, ואני צריכה לייצר משהו, אפילו אם נעשה שירים שלא נדע מה יקרה איתם'".
מקרטני: "כן, זה היה העניין. אפשר לעשות דברים, בלי לדעת שזה יהפוך למשהו".
סוויפט: "התברר שהוא כתב רצועות אינסטרומנטליות כדי לא להפוך בעצמו למשוגע לגמרי בזמן המגיפה, אז הוא שלח לי קובץ של 30 רצועות כאלו. הראשונה שפתחתי הפכה להיות שיר בשם 'Cardigan', וזה באמת קרה ככה, במהירות מסחררת. הוא היה מכין רצועות חדשות, מוסיף לתיקייה, ואני הייתי כותבת את כל הטקסט על המוזיקה. הוא לא ידע בכלל על מה השיר עומד להיות, מה יהיה השם שלו, איפה אני שמה את הפזמון.
"בהתחלה חשבתי, אולי אפיק אלבום בשנה הבאה ואוציא אותו בינואר או משהו. אבל בסוף הוא הופק והוצאנו אותו ביולי. ורק חשבתי על זה שאין עוד חוקים, כי פעם הייתי חושבת על כל מיני פרמטרים - איך השיר הזה יישמע באצטדיון, איך השיר הזה יישמע ברדיו. אם מוציאים את כל הפרמטרים, מה עושים? כנראה התשובה היא 'Folklore'".
מקרטני: "וזה יותר בשביל הנשמה מאשר בשביל העבודה. אצלי זה היה דומה. בעבר הכנתי קצת מוזיקה לקולנוע, והיו לי הרבה חומרים שעבדתי עליהם. אז אמרתי לעצמי, אני פשוט אלך הביתה עכשיו, וזה יישאר חצי־מוכן. אחר כך התחלתי להגיד, 'טוב, מה עם זה? אף פעם לא סיימתי את זה'. שלפנו את זה ואמרנו, 'וואו, זה יכול להיות טוב'. אבל מכיוון שזה לא הצטבר למשהו, אמרתי, 'אני באמת רוצה להכין לופים. לא אכפת לי אם הם מתאימים לשיר הזה, אני רק רוצה להכין כמה'. אז יצרנו לופים ושמנו אותם בשיר. רק ניסינו לעשות דברים שאני אוהב, לא היה לי מושג שזה יגיע בסוף לאלבום.
"להגיד לך את האמת, אם רצועה היתה שמונה דקות, חשבתי לעצמי, אני אקח את זה הביתה הערב, מרי תבשל, הנכדים יתרוצצו, ומישהו, אולי סיימון, בעלה של מרי, ישאל 'מה עשית היום?', ואני אגיד, 'או'. ואז אוציא את הטלפון שלי ואשמיע להם. ככה זה הפך לטקס קבוע".
סוויפט: "זה הדבר הכי מתוק ששמעתי".
מקרטני: "אני שונא שאני משמיע משהו למישהו והוא נגמר אחרי שלוש דקות. אני אוהב שזה נמשך".
סוויפט: "אתה רוצה להישאר ב'זון'".
מקרטני: "זה פשוט נמשך. הייתי בא הביתה, נשאל 'מה עשית היום?', ואומר, 'אה, עשיתי את זה. אני בחצי הדרך', או 'סיימנו את זה'".
סוויפט: "תהיתי בנוגע לעניין של הנומרולוגיה ב'McCartney III'. McCartney' I, II, III' יצאו כולם בשנים עם אפס".
מקרטני: "הסוף של העשור".
סוויפט: "זה היה חשוב?"
מקרטני: "האחרון נוצר ב־2020, ובהתחלה לא באמת חשבתי על זה. אני חושב שכולם ציפו שיהיו דברים מעולים ב־2020. 'זה עומד להיות נהדר! תראו את המספר הזה! 2020! זה מספר מזל!' ואז פתאום באה הקורונה, וזה הפך למשהו כמו 'זה עומד להיות עניין של מזל, אבל אולי מהסיבות הלא נכונות'. מישהו אמר לי, 'הוצאת את 'McCartney' ישר אחרי שהביטלס התפרקו, וזה היה ב־1970, ואז הוצאת את 'McCartney II' ב־1980'. ואני אמרתי, 'אני עומד להוציא את זה ב־2020 רק בשביל מה שקראת לו 'נומרולוגיה'".
סוויפט: "הנומרולוגיה, המראה, הסמליות. אני אוהבת מספרים. מספרים שולטים במידה מסוימת בכל העולם שלי. המספר 13... גם 89 הוא מספר משמעותי. יש לי עוד כמה".
מקרטני: "13 הוא מספר מזל בשביל חלק מהאנשים".
סוויפט: "כן, אני אחת מהם. זה יום ההולדת שלי, וכל מיני צירופי מקרים של דברים טובים שקרו. היום, כשאני רואה מקומות, אני מחפשת סימן לכך שהדברים מתקדמים כמו שהם היו אמורים. הדברים אולי לא טובים עכשיו, הם יכולים להיות כואבים, אבל הם משתנים. אני אוהבת נומרולוגיה".
מקרטני: "זה מפחיד, טיילור. זה מאוד מפחיד. רגע, מאיפה קיבלת את 89?"
סוויפט: "זו השנה שנולדתי בה, 1989 (סוויפט נולדה ב־13 בדצמבר 89'), ואני רואה אותה בכל מיני מקומות".
מקרטני: "לא, זה טוב. אני אוהב שאנחנו מחברים דברים מסוימים לעצמנו ומקבלים מהם תחושה טובה. אני חושב שזה נהדר".
* * *
סוויפט: "הפעם יצרת אלבום בלי להקה לצידך. אני תוהה אם זה הרגיש טבעי".
מקרטני: "גם ב־'McCartney', אחרי שהביטלס התפרקו, לא היתה לי אלטרנטיבה אלא לקנות סט תופים לבית, להשיג גיטרה, מגבר ובס - ופשוט לעשות משהו בעצמי. לא הייתי צריך להתכוון למשהו. אז עשיתי את זה, את הדבר של אני־מנגן־בכל. זה היה אלבום מאוד לא רשמי, ואנשים אמרו, 'אני אוהב את זה'.
"ואז גיליתי את הסינתיסייזר, וסיקוונסר, ועוד עניינים. זה משהו שאני עושה. אנשים מסוימים עושים את זה. סטיבי וונדר יכול לעשות את זה. סטיבי ווינווד עשה את זה. אז יש אנשים שדי אוהבים את זה.
"כשאתה עובד עם מישהו אחר, אתה צריך לדאוג לשונות שלו. אבל את השונות שלך אתה די מכיר. זה משהו שלמדתי לחבב. ברגע שאתה עושה את זה, זה הופך לקצת ממכר. יצרתי אלבומים תחת השם The Fireman".
סוויפט: "אוהבת שם בדוי".
מקרטני: "כן, בשביל הכיף! אבל בואי נודה בזה, כשאתה צעיר אתה צמא לתהילה ולתשומת לב. ואני בדיוק נזכרתי שהייתי זה מהביטלס שכותב לעיתונאים, 'אנחנו להקת רוק סמי־מקצוענית, ואני חושב שתאהבו... כתבנו יותר מ־100 שירים - מה שהיה שקר - אני והחבר שלי ג'ון. אם תזכירו אותנו בעיתון שלכם...' את יודעת, הייתי צמא לתשומת לב".
סוויפט: "הניסיונות לשדל! אבל זה כל כך מעולה".
מקרטני: "ובכן, כן, צריך את זה".
סוויפט: "שם בדוי נכנס כשעדיין יש לך אהבה לעבודה, ואתה לא רוצה שהעבודה תעמוד בצל של מה שנבנה מסביבך, על בסיס מה שאנשים יודעים עליך. ואז ממש כיף ליצור בשמות בדויים".
מקרטני: "עשית את זה פעם?"
סוויפט: "הו, כן".
מקרטני: "'הו, כן?'. טוב, לא ידענו על זה. זו עובדה ידועה לכולם?"
סוויפט: "אני חושבת שהיא ידועה עכשיו, אבל היא לא היתה. כתבתי בשם נילס סיוברג, כי אלה שניים מהשמות השבדיים הנפוצים ביותר לבנים. כתבתי שיר בשם 'This is What You Came For', שבסוף ריהאנה שרה. למשך זמן אף אחד לא ידע".
מקרטני: "זה גם מוכיח שאתה יכול לעשות משהו גם בלי התווית של התהילה. פיטר, האח של בת הזוג שלי, והחבר שלו גורדון, היו בלהקה בשם 'פיטר וגורדון'. נהגתי לכתוב להם בשם ברנרד ווב".
סוויפט (צוחקת): "זה מעולה! אני אוהבת את זה".
מקרטני: "כשעשיתי את העניין עם Fireman, עבדתי עם מפיק, מישהו בשם Youth, שהוא ממש מגניב. הוא עשה לי מיקס לפני הרבה זמן, והתחברנו. אני הייתי נכנס לאולפן, והוא היה אומר, 'היי, מה אתה אומר על הגרוב הזה?', ופשוט ממציא גרוב קטן כזה ואומר, 'אתה חייב לשים בזה בס ותופים'. הייתי מעביר יום שלם בהוספה של דברים פנימה. היינו יוצרים רצועות כאלה, ולזמן מה אף אחד לא ידע מי זה Fireman. מכרנו את כל 15 העותקים".
סוויפט: "מרגש, ממש מרגש".
מקרטני: "ולא היה אכפת לנו, את מבינה?"
מקרטני: "אני חושבת שזה מגניב שאתה עושה פרויקטים שהם רק בשבילך. כי אני והמשפחה שלי הלכנו להופעה שלך ב־2010 או ב־2011, והדבר שלקחתי מההופעה היה שזה סט השירים הכי לא אנוכי ששמעתי אי פעם. הוא לגמרי היה מכוון לרגש אותנו. היו בו דברים חדשים, אבל גם כל הלהיטים שרצינו לשמוע, כל שיר שאי פעם בכינו כשהקשבנו לו, כל שיר שאנשים התחתנו איתו, או שנשבר להם הלב איתו. ואני זוכרת שאמרתי לעצמי, אני צריכה לזכור את זה שאתה מנגן רשימת שירים למעריצים שלך".
מקרטני: "את עושה את זה?"
סוויפט: "אני עושה עכשיו. אני חושבת שלמדתי ממך לקח בשלב חשוב בקריירה שלי: שאנשים רוצים לשמוע את 'Love Story' ואת 'Shake It Off', גם אם הופעתי איתם 300 מיליון פעמים".
מקרטני: "כשהייתי ילד, לפני הביטלס, הלכתי להופעות וממש קיוויתי שהזמרים מולי ישירו את השירים שאהבתי. וכשהם לא שרו אותם, הייתי קצת מאוכזב. לא היה לי כסף, והמשפחה שלי לא היתה עשירה. אז זה היה עניין משמעותי בשבילי, לחסוך חודשים כדי לקנות כרטיס להופעה".
סוויפט: "ישבתי בקהל בהופעה שלך וחשבתי, הוא עומד שם ומנגן את השירים של הביטלס, אבא שלי בוכה, אמא שלי מנסה להבין איך לתפעל את הטלפון שלה והידיים שלה כל כך רועדות. כי לראות את ההתרגשות לא רק דרכי, אלא דרך המשפחה שלי וכל העולם בנאשוויל - זה היה ממש מיוחד. אני אוהבת ללמוד שיעורים לחיים, ולא בדרך הקשה".
מקרטני: "זה נפלא, ואני שמח שזה הוביל אותך בדרך הזו. אני מבין אנשים שלא רוצים לעשות את זה, וכשאתה עושה, הם אומרים, 'הו, זו הופעה של מכונת להיטים'. אני מבין מה הם אומרים. אבל לדעתי זו קצת רמאות, משום שאנשים שבאו להופעות שלי הוציאו הרבה כסף. אני ואת יכולים להרשות לעצמנו ללכת לכמה הופעות, וזה לא כל כך משנה לנו. אבל לאנשים רגילים זה אירוע חשוב בחיים. לכן אני מנסה לספק את הסחורה. ובנוסף, כמו שאמרת, אני מנסה לשלב כמה שירים מוזרים".
סוויפט: "זה הכי טוב. אני רוצה לשמוע גם דברים עכשוויים, להבין באיזה מקום בחיים נמצא האמן. תהיתי לגבי המקום שהיית בו מבחינת מילים כשיצרת את האלבום הזה. כי כשיצרתי את 'Folklore', הלכתי בטקסט לכיוון של אסקפיזם ורומנטיות. כשכתבתי את השירים, דמיינתי שאני חלוצה ברומן אסור" (צוחקת).
מקרטני: "זה היה 'I Want to Give You a Child'? זו אחת השורות?"
סוויפט: "אה, זה בשיר 'Peace'".
מקרטני: "'Peace', אני אוהב אותו".
סוויפט: "'Peace' למעשה קשור יותר לחיים האישיים שלי. אני יודעת שעשית עבודה מצוינת בחיים האישיים שלך: בנית חיים אנושיים עם חיים ציבוריים, וכמה מפחיד זה יכול להיות כשמתאהבים ופוגשים מישהו, במיוחד אם פגשת מישהו עם רגליים על הקרקע, דרך חיים נורמלית. לעיתים קרובות אני יכולה לשלוט באופן שבו אני מתנהגת כאדם, וכמה נורמלי אני מתנהגת ועושה רציונליזציה לדברים. אבל אני לא יכולה לשלוט בשאלה אם יש 20 צלמים בחוץ בשיחים, ומה הם עושים, ואם הם עוקבים אחרי האוטו שלנו, ואם אם מתערבים בחיים שלנו. אני לא יכולה לשלוט בשאלה אם תתפרסם עלינו למחרת כותרת שגויה ומוזרה בחדשות.
"במערכת היחסים שבה אני נמצאת עכשיו, בהחלט קיבלתי החלטות שגרמו לחיים שלי להרגיש יותר כמו חיים נורמליים ופחות כמו סיפור שצריך להגיב עליו בצהובונים. ההחלטות איפה לגור, עם מי לבלות, מתי לא לצלם תמונה - מרגיש כל כך מוזר לנסות להסביר את הרעיון של פרטיות, אבל זה פשוט לנסות למצוא חלקיקים של נורמליות. על זה מדבר השיר 'Peace'. האם זה יהיה מספיק אם לעולם לא אצליח להשיג את הנורמליות ששנינו שואפים לה? סטלה תמיד אומרת לי שהיתה לה ילדות נורמלית כמו שהיא קיוותה לה, בגדר הנסיבות".
מקרטני: "כן, היה חשוב לנו לנסות לשמור את הרגליים על הקרקע בתוך השיגעון".
סוויפט: "היא הלכה לבית ספר רגיל..."
מקרטני: "כן".
סוויפט: "ואתה היית הולך איתם ל־Trick or Treat בהאלווין, עם מסיכות".
מקרטני: "כולם הלכו, כן. זה היה חשוב, וזה עבד לא רע, משום שמאוחר יותר הם היו פוגשים ילדים אחרים שהלכו לבתי ספר פרטיים, שהיו קצת פחות עם רגליים על הקרקע.
"אני זוכר שלמרי היה חבר, אורלנדו. לא בלום. היא היתה ממש מייעצת לו. וזה משום שהיא עברה את זה. ברור, צחקו על הילדים שלי. הם נכנסו לכיתה, ומישהו היה שר את אחד השירים שלי. והם התמודדו עם זה. הם היו צריכים לעמוד מול זה בגבורה".
סוויפט: "זה גרם לך לחרדה, כשהרגשת שכל הלחץ עליך זולג אליהם, למרות שהם לא בחרו בזה? היה לך קשה?"
מקרטני: "כן, קצת, אבל זה לא היה כמו עכשיו. חיינו חיים חצי־היפיים, התנתקנו מהרבה דברים. הילדים היו עושים את כל הדברים הרגילים, והחברים מבית הספר היו באים אלינו ועושים מסיבות, וזה היה נהדר. אני זוכר ערב אחד, ביום ההולדת של סטלה, כשהיא הזמינה חבורה של ילדים מבית הספר, וכולם התעלמו ממני.
"זה קורה מהר מאוד. בהתחלה הם, 'וואו, הוא איש מפורסם', ואז זה (מפהק). אני אוהב את זה. אני נכנס לחדר השני ופתאום אני שומע מוזיקה. ואחד הילדים, לוק, רוקד ברייקדאנס. הוא היה ממש טוב בזה, אז כל הילדים היו יחד. זה אפשר להם להיות נורמליים עם הילדים האלה.
"עניין נוסף הוא שאני לא חי חיים מפוארים, אני באמת לא. לפעמים זה קצת מביך אם מישהו בא לבקר אותי, או מישהו שאני מכיר".
סוויפט: "שאכפת לו מהדברים האלה?"
מקרטני: "מישהו שיש לו בית גדול ויפה. קווינסי ג'ונס בא אלי פעם, ואני הכנתי לו המבורגר צמחוני או משהו כזה. אני קצת מבשל. זה היה אחרי שאיבדתי את לינדה, בתקופת ביניים. ואני אומר לעצמי, 'הו, אלוהים, קווינסי בטח חושב לעצמו, מי זה הבחור הזה? אין לו דברים גדולים שקורים. זה לא בית מפואר בכלל, ואנחנו אוכלים במטבח! הוא אפילו לא הזמין אותי לחדר האוכל'".
סוויפט: "אני חושבת שזה נשמע כמו יום מושלם".
מקרטני: "אבל זה אני. זאת המוזרות שלי. ככה אני. אולי אני צריך לחיות בבית גדול ומפואר. אולי אני צריך לקנות דברים. אבל אני לא חושב שאני יכול לעשות את זה. זה היה מביך אותי. הייתי רוצה להסתובב בבית בלבוש שאני רוצה, או עירום, אם בא לי".
סוויפט: "זה לא יכול לקרות בדאונטאון אבי".
מקרטני (צוחק): "בדיוק".
* * *
סוויפט: "כשאתה בתקופה כל כך מוזרה וחסרת תקדים, ואתה מפיק את האלבום, האם המילים קודמות? או שזה מתחיל מרעיון קטן של מלודיה?"
מקרטני: "זה היה קצת משניהם, כמו תמיד אצלי. אין דרך קבועה. אנשים היו שואלים אותי ואת ג'ון, 'מי כותב את המילים ומי מחבר את המוזיקה?' והייתי עונה, 'שנינו עושים את שניהם'. תמיד אמרנו שאין לנו נוסחה, ושאנחנו לא רוצים נוסחה כזאת. משום שברגע שתהיה לנו נוסחה, אנחנו נפר אותה.
"לפעמים, כמו שעשיתי עם שני שירים מהאלבום הזה, עולה לי רעיון ואני מתחיל למלא אותו בתוכן. אז המילים, עבורי, זה לעקוב אחרי השביל. למשל, בשיר 'Find My Way' (מתוך 'McCartney III'), אני אתחיל ב'I can find my way. I know my left from right, da, da, da'. ואז אני פשוט ממלא את זה. זה כאילו אנחנו מכירים את השיר הזה ואני מנסה להיזכר במילים.
"לפעמים יש לי השראה ממשהו. היה לי ספר קטן על מערכי כוכבים והמסלול של ונוס ו..."
סוויפט: "אני מכירה את השיר הזה - 'The Kiss of Venus'?"
מקרטני: "כן. ואני פשוט חשבתי, זה משפט יפה. אז הוצאתי משפטים מהספר, שנשמעים הרמוניים. והספר כותב על המתמטיקה והיקום, ואיך הדברים מסתובבים זה סביב זה, ואם עוקבים אחרי כל התבניות, זה נראה כמו פרח הלוטוס".
סוויפט: "וואו, זה קסום. אני ממש מזדהה עם הצורך למצוא דברים קסומים בתקופה הלא־קסומה הזו, הצורך לקרוא יותר ספרים וללמוד לתפור, ולצפות בסרטים שמתרחשים לפני מאות שנים. בתקופה שבה צפייה בחדשות גורמת לנו להתקף חרדה, אני ממש מזדהה עם הרעיון שאנחנו חושבים על כוכבים ועל מערכי כוכבים".
מקרטני: "עשית את זה באלבום החדש?"
סוויפט: "כן. קראתי הרבה יותר ממה שאי פעם קראתי וראיתי הרבה מאוד סרטים".
מקרטני: "מה קראת?"
סוויפט: "קראתי ספרים כמו 'רבקה' של דפנה דה מוריאה, שאני מאוד ממליצה עליו, וספרים על אירועים בעבר, עולם שכבר לא קיים. אני גם משתמשת בשירים במילים שתמיד רציתי להשתמש בהן - מילים גדולות, פרחוניות, יפות יותר. כמו 'epiphany' (התגלות). תמיד חשבתי לעצמי, טוב, זה בחיים לא יושמע בתחנות פופ ברדיו. אבל כשיצרתי את האלבום הזה, חשבתי, על מה אני מדברת? שוב דבר לא הגיוני עוד. אם יש כזה כאוס בכל מקום, למה שלא אשתמש במילה שאני רוצה להשתמש בה בשיר, לעזאזל?"
מקרטני: "בדיוק. אז את רואה את המילה בספר וחושבת, אני אוהבת את המילה הזו?"
סוויפט: "כן. יש לי מילים מועדפות, כמו 'elegies' (אלגיות), 'epiphany' ו'divorcée' (גרוש), ומילים שאני פשוט חושבת שהן נשמעות טוב, ויש לי רשימות על גבי רשימות שלהן".
מקרטני: "מה בנוגע ל'מרציפן'?"
סוויפט: "אוהבת את 'מרציפן'".
מקרטני: "לא מזמן נזכרתי שכתבנו ב'Lucy in the Sky with Diamonds' את המילה 'קלידוסקופ'".
סוויפט: "'קלידוסקופ' היא אחת המילים שלי! יש לי שיר, 'Welcome to New York', באלבום '1989', ששילבתי בו את המילה 'קלידוסקופ' רק משום שאני אובססיבית בנוגע אליה".
מקרטני: "אהבה למילים היא דבר נפלא, במיוחד כשמנסים לכתוב מילים לשיר. אני מרגיש לעיתים קרובות שאני כותב למישהו שהמצב שלו לא טוב במיוחד. אז אני מנסה לכתוב שירים שאולי יכולים לעזור, לא שירים שמנסים לְרצות. אני רק חושב שפעמים רבות בחיים הרגשתי הרבה יותר טוב אחרי ששמעתי שיר. זו הזווית שאני רוצה, משהו מעורר השראה כזה.
"אני אוהב שאנשים ניגשים אלי ברחוב ואומרים, 'הייתי חולה והקשבתי להרבה שירים שלך, וזה עזר לי לעבור את הכל', או שילדים אומרים, 'זה עזר לי לעבור תקופה של מבחנים'. הם לומדים, הם משתגעים, אבל הם שמים את המוזיקה שלך. אני בטוח שזה קורה אצל הרבה מעריצים. זה מעורר בהם השראה".
סוויפט: "כן, אני בהחלט חושבת שזו מטרה. יש כל כך הרבה לחץ בכל מקום, שפשוט רציתי להוציא אלבום שירגיש כמו חיבוק, או כמו הסוודר האהוב שבא לך ללבוש".
מקרטני: "מה, 'Cardigan'?" (שם של אחד השירים באלבום החדש של סוויפט).
סוויפט: "כמו קרדיגן טוב, קרדיגן טוב ובלוי. או משהו שגורם לך להיזכר בילדות שלך. אני חושבת שעצבות יכולה להיות נעימה. ברור שהיא יכולה להיות גם טראומטית ומלחיצה, אבל אני ניסיתי לדבר על עצבות שמרגישה כמו משהו שמתקפל פנימה לא בדרך מפחידה, כמו נוסטלגיה משולבת בשובבות. משום שלדעתי, אף אחד לא הרגיש בשיאו השנה. בידוד יכול להוביל לבריחה לדמיון בצורה שהיא נחמדה למדי".
מקרטני: "אני חושב שהרבה אנשים גילו את זה. הייתי אומר לאנשים, 'אני מרגיש קצת אשם שאני בעצם נהנה בסגר', ואנשים היו אומרים, 'כן, אני יודע, אל תגיד את זה לאף אחד'. הרבה אנשים סובלים מאוד".
סוויפט: "משום שיש בחיים הרבה דברים שרירותיים, והסגר מגלה את זה. יש גם הרבה דברים שבשגרה אנחנו נותנים לאחרים לעשות, למרות שאנחנו יכולים לעשות בעצמנו".
מקרטני: "בתקופה שאחרי הביטלס עברנו לגור בסקוטלנד - אם כבר מדברים על בית לא מפואר - בחווה קטנה. כשאני מסתכל עכשיו על צילומים מאז, אני כמעט מתבייש.
"היינו צריכים שולחן מטבח, והסתכלתי בקטלוג וחשבתי, אני יכול להכין אחד. עשיתי עבודות נגרות בבית הספר, אז אני יודע מה זה. ישבתי במטבח, שייפתי עץ והכנתי רהיט קטן. בלי מסמרים, רק עם דבק. ופחדתי להרכיב אותו. חששתי שזה לא במידות הנכונות. יום אחד הבאתי דבק לעץ וחשבתי - על החיים ועל המוות. בסוף יצא שולחן קטן ונחמד, שהייתי מאוד גאה בו. זו היתה תחושה של הישג.
"העניין המוזר הוא שסטלה עברה לאחרונה לבית שלנו בסקוטלנד, ושאלתי אותה אם השולחן שם, והיא אמרה שלא. בכל מקרה, חיפשתי אותו. אף אחד לא זכר אותו. מישהו אמר, 'יש ערימת עצים בפינה של אחד האסמים, אולי זה הוא. אולי הם השתמשו בו בתור עץ לאח'. אמרתי, 'זה לא עץ לאח'.
"בכל מקרה, מצאו אותו. ואת יודעת כמה מאושר הייתי? אמרתי, 'מצאתם את השולחן שלי?!' זה היה עניין גדול עבורי להיות מסוגל להכין דברים לעצמי.
"דיברת על תפירה. באופן נורמלי, במעמד שלך, יש לך כמה חייטים שתרצי".
סוויפט: "היה קצת בייבי בום לאחרונה, חלק מהחברים שלי נכנסו להיריון".
מקרטני: "אה, כן, זה בדיוק הגיל".
סוויפט: "וחשבתי, אני ממש רוצה לבלות זמן עם הידיים שלי, לעשות משהו לילדים שלהם. אז הכנתי בובה ממש מגניבה של סנאי מעופף ושלחתי לאחד החברים שלי. לחבר אחר שלחתי דוב, והתחלתי להכין שמיכות תינוק ממשי עם רקמה. זה יצא ממש יוקרתי. ואני גם מציירת הרבה".
מקרטני: "בצבעי מים?"
סוויפט: "אקרילי או שמן. בכל פעם שאני מציירת בצבעי מים, כל מה שאני מציירת זה פרחים. כשיש לי צבעי שמן, אני מאוד אוהבת לצייר נופים. אני תמיד חוזרת לציור של בית בודד על גבעה".
מקרטני: "זה קצת חלום רומנטי. אני מסכים איתך שצריך שיהיו חלומות, במיוחד השנה. צריך שיהיה משהו לברוח אליו. כשאומרים 'אסקפיזם', זה נשמע כמו מילה מלוכלכת. אבל השנה זה בהחלט לא היה. ובספרים שאנחנו קוראים, אנחנו נכנסים לעולם כזה. זה נפלא. ואז חוזרים משם.
"לרוב אני קורא הרבה לפני שאני נכנס למיטה. אחר כך אני הולך לישון, כך שזה נחמד לחלום חלומות שיכולים להיות פנטזיות או דברים שרוצים להשיג".
סוויפט: "אתה יוצר דמויות. זה היה האלבום הראשון שלי שבו יצרתי דמויות או כתבתי על החיים של אדם מהחיים האמיתיים. יש באלבום שיר בשם 'The Last Great American Dynasty', שהוא על יורשת אמיתית שחיה באופן כאוטי..."
מקרטני: "היא דמות מפנטזיה?"
סוויפט: "היא אדם אמיתי. היא גרה בעבר בבית שאני גרה בו".
מקרטני: "אדם אמיתי? שמעתי את זה וחשבתי, מי זאת?"
סוויפט: "קוראים לה רבקה הרקנס, והיא חיה בבית שקניתי ברוד איילנד. ככה גיליתי מי היא. אבל היא היתה אישה מאוד־מאוד מדוברת, שכולם ידעו שכל מה שעשתה היה שערורייתי. מצאתי בזה חיבור. אבל גם חשבתי על הדרך שבה אתה כתבת את 'אלינור ריגבי' ונכנסת לכל מה שהאנשים בעיר הזאת עושים ואיך החיים שלהם משתלבים, ואני הרבה זמן לא עשיתי את זה במוזיקה שלי. תמיד הייתי כל כך אישית, באופן מיקרוסקופי".
מקרטני: "כן, כי את כותבת שירי פרידה בקצב מסחרר".
סוויפט: "הייתי, לפני שהמזל שלי השתנה. אני עדיין אוהבת שיר פרידה טוב. איפשהו בעולם יש לי תמיד חבר שעובר פרידה, וזה יגרום לי לכתוב שיר כזה".
מקרטני: "זה חוזר לדבר שלי ושל ג'ון: 'כשיש לכם נוסחה, שברו אותה'. אין לי נוסחה. אני כותב לפי מצב הרוח שאני נמצא בו. אז אני אוהב את הרעיון של לכתוב דמות ולחשוב, על מה אני מבסס את זה?
"'אלינור ריגבי' היה מבוסס על נשים זקנות שהכרתי בתור ילד. מסיבה כלשהי היו לי יחסים מעולים עם כמה מהנשים המבוגרות המקומיות. אני לא יודע איך הכרתי אותן, הן לא היו בנות משפחה. פשוט נתקלתי בהן והייתי עושה עבורן את הקניות".
סוויפט: "זה מדהים".
מקרטני: "זה פשוט הרגיש לי טוב. הייתי יושב ומדבר, והיו להן סיפורים מדהימים שאהבתי. אלו היו סיפורים ממלחמת העולם השנייה - אני נולדתי בזמן המלחמה - והנשים המבוגרות האלו, הן השתתפו בה. לאחת הנשים היה רדיו קריסטל (גביש), שנראה לי קסום. במלחמה לא מעט אנשים הרכיבו רדיו משלהם" (שר את שיר הנושא של "אזור הדמדומים").
סוויפט: "לא ידעתי את זה. זה נשמע כמו משהו שהייתי מנסה ללמוד עליו".
מקרטני: "זה מעניין, כי יש הקבלה רבה בין הקורונה והסגרים לבין תקופת המלחמה. זה קרה לכולם. זה לא איידס או סארס או שפעת העופות, שקרו באופן כללי לאחרים. הקורונה קרתה לכולם, בכל העולם. זה הדבר שמגדיר את הווירוס המסוים הזה. וגם המלחמה. ההורים שלי היו בה, זה קרה לכולם בבריטניה, כולל למלכה אליזבת ולצ'רצ'יל. וכולם היו צריכים להבין איך להסתדר. אז את הגעת ל'Folklore', ואני הגעתי ל'McCartney III'".
סוויפט: "הרבה אנשים אופים לחמים בבית. כל מה שעוזר לך לעבור את התקופה הזו".
מקרטני: "חלק מהאנשים בתקופת המלחמה היו מכינים מכשירי רדיו מקריסטלים. קריסטלים שאנחנו מכירים ואוהבים".
סוויפט: "וואו".
מקרטני: "ואיכשהו, הקריסטל קלט את גלי הרדיו - ובזה הם השתמשו כדי להאזין לחדשות.
"לגבי אלינור ריגבי, חשבתי עליה וחשבתי על מה שהיא עושה, ואז ניסיתי להפוך את זה לטקסט. פשוט לנסות להביא שירה לתוך זה, מילים שאני אוהב. לנסות ליצור דימויים כמו ''Picks up the rice in the church where a wedding has been, והכומר מקנזי 'is darning his socks in the night' (מטליא את הגרביים). הוא אדם דתי, אז לא יכולתי להגיד, 'מכין את ספרי הקודש שלו', מה שהיה יותר ברור. אבל 'Darning his socks' מתאר לנו אותו, פחות או יותר. אז מקבלים פנטזיה נחמדה כזו. וזה הקסם של שירים. זה חור שחור, ואז מתחילים לעשות את התהליך הזה, ויוצא פרח קטן ונפלא. זה דומה מאוד לרקמה, ליצור משהו".
סוויפט: "להכין שולחן".
מקרטני: "להכין שולחן".
סוויפט: "וואו, היה יכול להיות כל כך כיף להופיע בפסטיבל גלסטונברי, בחגיגות 50 השנה לפסטיבל".
מקרטני: "זה היה יכול להיות נפלא, לא? והתכוונתי לבקש ממך להופיע איתי".
סוויפט: "עמדת להזמין אותי? קיוויתי שתעשה את זה. אני התכוונתי לבקש ממך".
מקרטני: "הייתי מבצע את 'Shake it Off'".
סוויפט: "אחד הדברים שכל כך מגניבים בך הוא שאתה עדיין נהנה מזה, לא משנה מה. יש לך את התחושה הטהורה ביותר של הנאה בזמן נגינה בכלים ויצירת מוזיקה. וזה פשוט נפלא, לדעתי".
מקרטני: "פשוט יש לנו כזה מזל, לא?"
סוויפט: "אנחנו מאוד בני מזל".
מקרטני: "אני לא יודע אם זה קורה לך, אבל מבחינתי, זה כמו 'הו, אלוהים, הפכתי בסוף להיות מוזיקאי'".
סוויפט: "כן, אני לא יכולה להאמין שזאת העבודה שלי".
מקרטני: "אני חייב לספר לך סיפור שסיפרתי למרי לא מזמן, שהוא אחד מסיפורי הביטלס הקטנים האהובים עלי. היינו בסופה נוראית בדרך מלונדון לליברפול. תמיד עבדנו בלונדון, ואז היינו נוסעים בחזרה בוואן, רק ארבעתנו עם מאל, עוזר הבמה שלנו, שנהג.
"היתה סופה, לא היה אפשר לראות את הכביש, ובנקודה מסוימת הרכב החליק לתעלה. אז היה 'אההה' והיו צעקות, וסיימנו בתחתית. הרכב לא התהפך, למרבה המזל, אבל שם היינו, ואז 'איך חוזרים למעלה?' היינו בתוך הוואן, יורד שלג, ואין שום דרך. כולנו ישבנו במעגל קטן וחשבנו, מה נעשה? ואז אחד מאיתנו אמר, 'משהו יקרה'. וחשבתי לעצמי שזה היה הדבר הכי נהדר. אני אוהב את זה, זו פילוסופיה".
סוויפט: "משהו יקרה".
מקרטני: "ומשהו באמת קרה. איכשהו עלינו במעלה התעלה, תפסנו טרמפ, גרמנו לנהג משאית לקחת אותנו ואת מאל. אז זו היתה הקריירה שלנו. ואני משער שככה הגעתי להיות מוזיקאי וכותב שירים: 'משהו יקרה'".
סוויפט: "זה הכי טוב".
מקרטני: "זה כל כך מטופש, שזה גאוני. אם את מתישהו בהתקף חרדה, 'הו, אלוהים!' או 'אההה, מה אני עומדת לעשות?'"
סוויפט: "משהו יקרה".
מקרטני: "מעולה. אז תודה שעשית את זה, זה היה ממש כיף".
סוויפט: "אתה נהדר. זה היה גדול. היו פה כמה סיפורי איכות!"
