אחת החריגות מבין קהילות ישראל בתפוצות היא שארית יהודי אתיופיה. לו היה הדבר תלוי בה, הקהילה היתה "מוותרת" בשמחה על מאפייני החוסן הפנימי המרכיבים אותה מכורח הנסיבות - ועולה לישראל. בינתיים, משך הארעיות הפך לקבע ובצל הקורונה גדלה עוד יותר תחושת הדחיפות לעליה. זו מתנקזת לבקשה אחת – "תנו לנו לעלות במהרה".
יותר מ-7,500 שארית יהודי אתיופיה ממתינים לעליה במחנות גונדר ובאדיס אבבה, ביניהם כאלו ששוהים מעל שני עשורים במקום. ב 2015 קיבלה ממשלת ישראל החלטת ממשלה להעלות את כל הממתינים שלהם קרובים דרגה ראשונה בישראל עד סוף 2020, אלא שהדבר לא בוצע ושאלת ההכרה בהם עדיין לא הוכרעה. בספטמבר אישרה הממשלה החלטת ממשלה והקצאה שהובילה שרת העליה והקליטה של 370 מיליון שקל לצורך העלאה לישראל של 2,000 יהודים מאתיופיה, 436 מהם עלו בתחילת דצמבר.
"רבים מהשוהים במחנות עזבו את הכפרים שלהם ממזמן וחיים סביב קהילות אלה בתחושת זרות מתמדת", מתארת שרת העליה והקליטה, פנינה תמנו שטה, שעלתה בעצמה ב"מבצע משה", כפעוטה בגיל 3, מאתיופיה עם אביה וחמשת אחיה לישראל. לאחרונה ביקרה שבמחנות באיתיופיה כהכנה למהלך עליית של מאות מהם בתחילת דצמבר במבצע "צור ישראל" שהיא מובילה. "חזרתי משם שבורת לב נוכח מצבם הקשה, השנים הארוכות שהם פרודים ממשפחותיהם שבישראל ובייחוד נוכח הקורונה שמחמירה עוד יותר את היכולת של המשפחות בישראל לשלוח אליהם כסף פשוט כדי שישרדו".
נוסף על הקשיים הקבועים התווספו השנה בעיות נוספות ובהן ההשפעה הדרמטית של עליית מחירי המזון (ביחס לקהילה שממילא עניה ונגישותה למזון פחותה), כמו גם מתיחות שהפכה למבצע צבאי בין צבא אתיופיה למורדים במחוז תיגראי שהובילו לבעיות תקשורת מול יהודי האזור, שכמה מהם שילמו בחייהם. סוגיה טעונה במיוחד היא הפרדת המשפחות. בעוד יש מי שהוכר כיהודי ועלה בעבר, חלק מקרוביהם מדרגה ראשונה טרם קיבל אישור זכאות.
השפעת פיצול המשפחות בתוספת הפגיעה באופי הקהילתי עם בוא הקורונה נתן אותותיו כבר במרץ עם הגבלת התפילות בבית הכנסת ("תקוות ציון"), ששב לפעילות חלקית ועדיין מוגבל בפעילותו עד רגע זה. חזן בית הכנסת באדיס אבבה, בייה טספה, מתאר בעצב רב את עומק השבר שהתעצם עם סגירת בית הכנסת. המשמעות - לא ניתן עוד להתפלל יחד כקהילה או ללמוד ביחד בקהילה, שגם כך חשה מרומה ומופקרת נוכח מצבה הנוכחי.
"תחשוב איך זה מרגיש לאבד בית. בית הכנסת עבורנו הוא בית, מקום לתפילה ולמפגש. אנחנו קהילה עם הרבה קשיים, גם מבחינת הגעגוע למשפחה והבדידות, הקשיים מול השכנים הלא-יהודים, התסכול שמדינת ישראל הפקירה אותנו ולא מקיימת את ההבטחות שלה כלפינו. אנחנו מרגישים שישראל הפקירה אותנו. גם באתיופיה לא רוצים אותנו כי אנחנו יהודים. גם בישראל לא רוצים אותנו כי האתיופי אף פעם לא יהיה מספיק יהודי למדינת ישראל. אנחנו מרגישים שאיננו שייכים עוד בתקופה הקשה הזו. כמעט כל המשפחה שלנו חיה בישראל והקהילה מחזקת אותנו כאשר אנחנו רחוקים מהמשפחה ומישראל. אפילו את זה אין לנו עכשיו".
קסאו שיפראו, פעיל עליה שגדל בקהילה עם בייה ועלה לישראל ב-2004 מוסיף: "קיבלנו הרבה הבטחות מראש הממשלה לפעול להעלותם של כל שארית יהודי אתיופיה עד סוף שנת 2020. ממשלת ישראל צריכה ליישם את ההחלטות במלואה בנוגע לעליה מאתיופיה ולא בכמויות קטנות לקראת בחירות ובמכסות. לא ייתכן שיש קהילה יהודית בסכנה ממשית, ומדינת ישראל מעכבת את עלייתם".
השרה תמנו שטה בטוחה ביכולת להוביל לסוף חיובי לסאגה הבלתי נגמרת. "למרות הסבל הרב, עדיין יכול להיות פה סוף שמח. לא סבסוד כסף לאוכל בסיסי צריך להנחות אותנו למרות הערכתי לכך( 50 אלף דולר נתרמו ע"י הסוכנות היהודית למפעל הזנה בגונדר) אלא מבט כולל – לכן אני דוחפת לעליה מידית של הממתינים. צריך לסיים עם הסאגה הזו".
"מוטלת עלינו חובה לבצע בתוך שנתיים עד שלוש מתווה שבמסגרתו יסגרו את כל המתחמים האלה ויעלו בדחיפות את הממתינים. דחייה ללוח זמנים רחב יותר תסבך את הבעיה ותהפכה לטעות היסטורית שלא מיטיבה עם מדינת ישראל או בני ובנות הקהילה הקרועים בין שתי המדינות. צריך לעבוד בחכמה וביסודיות".
על עניין חלקיות ההכרה העקרונית בהם כיהודים מצד המדינה אמרה. "אין לי שום אינטרס להעלות מי שאיננו יהודי לכאן או שאינו קשור בקשר ישיר ליהודי אתיופיה, הרי לא מדובר רק איחוד משפחות נקודתי. במבט כולל על יהודי התפוצות בכלל, המבחן כאן הוא ביחס של ישראל ליהודי התפוצות שסייעו לנו רבות בחיי האומה הצעירה שהיינו ועד היום, זה נורא פשוט: לא להותיר או להפקיר אף יהודי או זרע ישראל בעולם מקופח. בהקשר לקהילה באתיופיה, מדובר כאן על התהוות אסון שהמדינה עדיין יכולה למנוע - הקהילה חייבת לעלות ולהתקדם ואז להתמודד בישראל עם האתגרים כאן שאינם כה פשוטים עבורם גם כך"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו