בשלהי המאה התשע עשרה ישב ברומניה משורר יהודי צעיר וביטא את כמיהתו לארץ ישראל במילים הבאות: עוד לא אבדה תקוותנו / התקווה הנושנה / לשוב לארץ אבותינו / לעיר בה דוד חנה.
כעבור עשר שנים הפכו בני העלייה הראשונה את השיר להמנון המושבות, אך ביקשו לשנות את שלוש השורות האחרונות: התקווה בת שנות אלפיים / להיות עם חופשי בארצנו / ארץ ציון וירושלים. השינוי היה הכרחי. הם הרי כבר חיים בארץ ואינם חולמים על השיבה אליה. כעת חלומם ממוקד במטרה אחת, אין בלתה: עצמאות יהודית בארץ ישראל.
המשורר נענה לבקשתם והסכים לשנות חלק משירו. אולי משום שידע כי המשפט "עוד לא אבדה תקוותנו", שאותו יצר בהשראת חזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל, יישאר תמיד רלוונטי. התקווה היא נשמת אפו של העם היהודי. אותה אי אפשר להחליף.
פתגם הייאוש של העם
בימינו אנחנו קוראים את חזון העצמות היבשות מתוך תחושת דז'ה וו חריפה. קשה לנו להאמין שהוא נכתב אלפיים וחמש מאות שנה לפני השואה: הָיְתָה עָלַי יַד ה' וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ ה' וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם סָבִיב סָבִיב וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל פְּנֵי הַבִּקְעָה וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד.
יחזקאל הוא הנביא עם הדמיון הכי פורה בתנ"ך, אבל התיאור המצמרר הזה לא נוצר ממוחו הקודח, או מן התצלומים באושוויץ, אלא בהשראת פתגם ייאוש שנפוץ בקרב הפליטים היהודים בבבל. בשנות הגלות הראשונות עדיין קיננה בהם התקווה שיזכו לשוב ליהודה, אך לאחר שהגיעה אליהם הבשורה המרה על חורבן בית המקדש, התייאשו וראו את עצמם כעם מת: הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ.
איך יכול נביא גולה לטעת תקווה בפליטים שגולים יחד איתו? ההיגיון אומר שעליו לסתור את דברי הייאוש השגורים בפיהם. אבל יחזקאל עושה בדיוק את ההפך ובמקום לבטל את הפתגם, ממחיש אותו. אתם באמת עצמות יבשות, הוא אומר להם, ועוד איזה עצמות יבשות, בואו ואראה לכם עד כמה.
הפליטים המבועתים מביטים אחוזי פלצות בתמונות הזוועה ומתכוננים לנבואת פורענות אכזרית במיוחד, ואז, כשהם כבר עמוק בפנים, מבצע יחזקאל תפנית מדהימה והופך את החיזיון על פיו: וְהִנֵּה רַעַשׁ וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ... וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה... וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד.
הגלות היא קבר
האמונה בתחיית המתים של אחרית הימים חילחלה אל התרבות היהודית רק בימי הבית השני. זאת כנראה הסיבה שהניעה כמה מחכמינו לפרש את חזון העצמות כפשוטו ולהוכיח בכך שתחיית מתים המונית מתחוללת כבר בתנ"ך. אחד החכמים, שלא הסתפק בפירוש עיוני, אף הגדיל לעשות והכריז שהוא עצמו מבני בניהם של המתים שהחיה יחזקאל. הכרזתו עוררה מידה מסוימת של ספקנות, וכדי להביא לדבריו הוכחה ניצחת שלף מול חבריו המשתאים תפילין ישנות וטען שהן הגיעו לידיו בירושה מאבותיו המתים (מתים פעמיים...). אני מתארת לעצמי שהחכמים פרצו בצחוק, אבל האמת היא שחזון העצמות היבשות ממש מזמין את זה. תיאור המתים הקמים לתחייה כל כך ממשי, עד שכמעט מתבקש לשאול: נו, ומה הם עשו אחר כך?
אך, כאמור, הנביא יחזקאל עצמו מעיד שהחזון שלו הוא משל: כֹּה אָמַר ה' הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל. התחייה הלאומית של עם ישראל כמוה כתחיית המתים: עם שכולו עצמות יבשות ישוב לחיים. הגלות היא קבר - ארץ ישראל היא החיים.
אבל בדיוק בנקודה זו, כשהמשל והנמשל מתערבבים יחד עד לבלי הכר, עלולה להתפרץ מתוך הנבואה לבּה תיאולוגית רותחת. יחזקאל אומר שאלוהים יגאל אותנו אחרי שנהיה עצמות יבשות, אז אולי כדאי לנו להמיט על עצמנו קטסטרופות מכוונות ולזרז את הגאולה? חברי המחתרת היהודית הראשונה ביקשו לפוצץ את המסגדים שבהר הבית כדי לגרום למלחמה נוראה ולאלץ את אלוהים להילחם למעננו, שהרי בדרך הטבע אין למדינת ישראל שום סיכוי לעמוד מול מאות מיליוני מוסלמים שיקומו עלינו לכלותנו. התפיסה הדתית המפלצתית הזו רוחשת עד היום בקרב קבוצות דתיות קיצוניות, שמבקשות להוליך אותנו אל הקצה.
צו התקווה
חזון העצמות היבשות לא מציע לנו לאמץ מדיניות הרפתקנית ולבטוח באלוהים. בדיוק להפך. הנבואה המפעימה הזו נוצרה למען החיים, למען התקווה. הנביא יחזקאל הבין שהייאוש מסכן את עם ישראל יותר מן החורבן, יותר מן הגלות, יותר משנאתן של אומות העולם. אובדנם הנורא של בני ממלכת ישראל, שגלו מארצם מאה וחמישים שנה לפני בני יהודה, הפך בעיניו לתמרור אזהרה מאיים. זה מה שקורה לעם שמאבד את התקווה.
נפתלי הרץ אימבר, שחיבר את שירו בהשראת חזון העצמות היבשות, כל כך דומה לנביא יחזקאל. גם הוא יוצא נגד אווירת הייאוש המדכדכת של בני עמו. גם הוא שומע אותם אומרים: אבדה תקוותנו, וצועק להם: עוד לא אבדה תקוותנו.
הציונות הבינה שהתקווה היא מקור התחייה והפכה את השיר להמנון הלאומי של העם היהודי. בעוד יומיים נעמוד דום ונשיר אותו בחרדת קודש, אך האם באמת נאזין למילותיו?
חיינו הלאומיים מזמנים לנו הרבה קשיים. לא חסרים בינינו מהלכי נכאים ורואי שחורות, שמנסים לגרור אותנו אל תהומות הייאוש. הנביא יחזקאל ונפתלי הרץ אימבר קוראים לנו ללכת לאורו של צו התקווה הקדום. אם נפעל מתוך אופטימיות ואמונה, אפילו עצמות יבשות יתעוררו לחיים בידינו. התקווה היא סם החיים שלנו.
יש לנו כל כך הרבה חלומות לממש. כל כך הרבה תקוות להגשים. עוד לא אבדה תקוותנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
