מה איבדתם בדובאי?

בשנת 2019 רשמו הישראלים (שוב) שיא של נסיעות לחו"ל, ומספרן השתווה למספר האזרחים - 9 מיליון. מחצית מהישראלים יצאו את גבולות הארץ, ומחצית מהטסים - עשו זאת יותר מפעם אחת. הישראלים הם מגדולי תיירי תבל, צאצאיו של הנוסע האגדי בנימין מטודלה. במאה ה־12 כיסה בנימין שלנו יותר מעשר מדינות בשמונה שנים. ישראלי ממוצע משחזר את ההישג הזה עד הגיעו לגיל בר־מצווה. אין להתפלא על כך שאותו ישראלי ממוצע יחוש נגזל כאשר מטילים עליו הגבלות יציאה לחו"ל בגלל עניין פעוט כמו קורונה.

על פי נתוני משרד הבריאות, רק רבע מהישראלים שחזרו מחו"ל נכנסו לבידוד, ועל פי חשדות משרד הלינור - אותו רבע רק מצהיר שהיה בבידוד, ומשרד הלינור לא הכי מאמין להצהרה הזו. עכשיו, לכו תיקחו את הישראלים, שעד עתה הורגלו לטוס בהמוניהם לכל פינה בגלובוס, ועכשיו כבר נחנקו, פשוט נחנקו, מרוב שהייה ממושכת מדי במדינתם, ותחתמו על הסכם שלום עם בורג' חליפה. התוצאה תהיה נהירה המונית נלהבת שלא תיפסק עד שדובאי תהיה אדומה. 

נהירה דומה זכורה לי אחרי מלחמת ששת הימים ושחרור העיר העתיקה והר הבית. המוני בתי ישראל הוצפו בגמלים מעץ זית, גלביות רקומות, מעילי כבשים ותמונות של כל המשפחה ברחבת כיפת הסלע. אז אפשר היה להבין אותנו. זו הרי ירושלים למען השם. ברור שננהר אליה בהמונינו. אבל בכל הנוגע לדובאי ראוי לשאול: מה איבדנו שם בדיוק?

כמובן, יש סיבות טובות לטוס עכשיו לדובאי, ולמען ההגינות יש למנות אותן. התרגשות מהסכם השלום, סקרנות כלפי מדינה שעד עכשיו היתה סגורה בפנינו, הטיסה הקצרה, אקלים חמים באמצע החורף - והיותה מדינה ירוקה. מבחינתנו זו מדינה חדשה לגמרי מהניילונים, יעד תיירותי ירוק (בינתיים), כששאר יעדי התיירות המסורתיים טובלים בקורונה ומצריכים בידוד של שבועיים. ובכל זאת: כולה חו"ל. מה הנהירה הזאת לכם?

חתונה חרדית אחת כבר נערכה בדובאי, עם 150 מוזמנים, תחת מגבלות מסוימות שקיימות בדובאי, שהן בכל זאת רופפות יותר מההגבלות המקומיות, וכמה סוכנויות נסיעות חרדיות כבר מנהלות מגעים לחתונות נוספות. בינואר כבר יהיה אפשר לקנות חבילות נופש עם הופעות מעומר אדם ושרית חדד, ועד חאפלות עם קוקו מאילת. 

כנסים כלכליים נערכו בדובאי, ואליהם נשלחו שלל עיתונאים, שהוסיפו עוד תמונות וכתבות לאלפי כתבות שנכתבו על דובאי מאז חתימת הסכם השלום בנובמבר. עשרות אלפי ישראלים טסו על חשבונם, באחת מתוך ארבע טיסות ביום. אין תנועת תיירות בכיוון ההפוך, אלינו, מה שמציב אותנו בעמדת המחזר הנלהב מדי, נוסף על כל המבוכה שגורמת לעיתים קדחת דובאי בפני עצמה.

ההתנפלות על דובאי באמת חוצה מגזרים והשקפות פוליטיות: ערבים, יהודים, חילונים ודתיים עומדים בתור כאילו יפגשו בדובאי את אחיהם שאבדו להם באינקוויזיציה. תיירות זה טוב, קשרי מסחר ובריתות אסטרטגיות - תענוג, אבל יחד עם תאוות החו"ל הישראלית הידועה - כמה פרובינציאלים אפשר להיות? ועוד בתקופת הקורונה, כשאין באמת מדינות ירוקות לאורך זמן. באמת כל כך חשוב לטוס לחו"ל כרגע?

עד כדי כך גדולה ההתלהבות מדובאי שמשה חוגג, הבעלים של קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים, חתם השבוע על מכירת 50% ממנה לשייח' המסתורי חמד בן חליפה. עסקת המכירה עוררה עניין מובן, בשל ההתנגדות הוותיקה של קבוצת האוהדים "לה פמיליה" כלפי רכישת שחקנים מוסלמים. לכן אפשר היה להבין את השמחה - יש שיגידו שמחה לאיד - כלפי הברברים הגזענים שלא רצו שחקן ערבי וקיבלו בעלים ערבי בתור עונש מהקארמה.

אלא שבן חליפה הוא לא רק שליח הגורל, אלא אדם ממשי מאוד, שייתכן שיש לו כוונות ממשיות. מדוע מכל קבוצות הכדורגל הישראליות קנה דווקא את בית"ר, ולא את הפועל באר שבע או מכבי תל אביב? האם לעובדה שהיא קבוצה ירושלמית יש קשר לעסקת הרכישה הזו?

אחרי החתימה התייצב בן חליפה מול עיתונאים, והוכיח לא רק מעורבות גדולה באופי הקבוצה, אלא גם נשא נאום חינוכי על לה פמיליה: "אם תסתכל על הגיל של החבורה הזאת - הם כולם צעירים, נראה לי שבין 16 ל־22. הם שטופי מוח, הם חלק מהצד האפל. אנחנו צריכים להושיט אליהם יד ולהראות להם את האור".

הו, רק לפני חודשיים נחתם הסכם שלום, הדיו על חוזה הרכישה עוד לא התייבש, וכבר אנחנו זוכים להטפת מוסר מצד השותף החדש. והבעלים, משה חוגג, מצטרף לקביעה. לחוגג יש זכות לומר כל מה שירצה על כל ישראלי באשר הוא ועל אוהדי בית"ר - על אחת כמה וכמה. לכל מדינה יש את הטיפוסים שלה, ולה פמיליה היא שלנו. היא לא עניין לקהילה הבינלאומית או לאנשי עסקים מדובאי. 

דובאי, על כל יתרונותיה הכלכליים והאסטרטגיים, היא לא בדיוק מדינה ששייכת לכוחות האור. נהוגה בה אפליה ממוסדת וחוקית של נשים, הן נתונות בחוק למרותם של גברים לצורכי נישואים, עבודה או יציאה מהארץ. דובאי מגבילה חופש פולחן של דתות אחרות, והתפרסמה לשמצה בגלל יחסה לעובדים זרים, שמהווים יותר מ־70% מהאוכלוסייה שלה. זו לא סיבה שלא לחתום איתה על הסכמי שלום או עסקאות אחרות, שכן מקובל עלינו שמספיק קשה לחנך את החבר'ה שלנו, ולא נתחיל עכשיו לתת ציונים בהתנהגות למדינות שיש לנו אינטרס לחיות איתן בשלום. אבל ההתבטלות הישראלית בפני נאומי המוסר של הקונה מדובאי - נראית מכובדת עוד פחות מההסתערות על הטיסות הישירות לקניון הגדול ביותר בעולם.

 שום איש עסקים ישראלי לא היה מעז להרצות לשותפו מדובאי - או מכל מדינה אחרת - על גילויי גזענות של קבוצה זו או אחרת בארץ המארחת. השלום עם דובאי נהדר, אבל קצת פרופורציות לא יזיקו. במזרח התיכון החדש אפשר לנקוט לעיתים את גישת יאללה יאללה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו