ליבי על אריה שיף, האיש שירה בגנב בדואי שרצה לנתק את הקרוואן, שבו הוא ישן עם רעייתו, מהאוטו שלו ולקחת אותו אל מרחבי הפזורה. היה נדמה לשיף שהמצב שאליו נקלע מחייב שימוש בכלי הירייה שלו כדי להגן על רכושו ועל חייו, אבל המציאות הישראלית דפקה לו ראסייה בפנים. במקום להרגיע אותו, לחבק אותו, לתת לו סעד נפשי ומשפטי - עצרו אותו, ולאחר ששוחרר בבית משפט השלום, מנהלת המשטרה קרב שהגיע עד בית המשפט העליון כדי לעצור אותו מחדש. חרפה.
פעם אחר פעם ישראלים שנקלעים למצבים מסכני חיים ונאלצים לשלוף את הנשק שלהם ולעשות בו שימוש, מגלים שהמשטרה, ואחר כך הפרקליטות, מעדיפות אותם מתים כקורבנות ולא חיים כגיבורים. להיטפל לאזרחים נורמטיביים ולעשות להם את המוות לאחר שהצילו עצמם ממוות זה קלי קלות לעומת התעמתות עם הפושעים, המחבלים, מיידי האבנים בכבישים, השודדים, הפולשים ושאר העיסוקים שבהם בוחרים חלק מיושבי הארץ.
למה זה קורה? כי המשטרה לא מסוגלת לתת מענה לאזרחים שומרי החוק, ולכן אותם אנשים נאלצים להגן על עצמם, וכשהם שולפים ויורים ופוגעים, לא מתוך ששון קטל, אלא מחוסר ברירה, המשטרה כועסת שלקחו לה את העבודה שהיא עצמה התנערה ממנה. כדי לחנך את הציבור - שלא יעז להציג אותה כארגון רפה ופחדן - היא מענישה כל מי שמצליח להגן על עצמו ועל רכושו, לבל יעז לעשות זאת שוב בעתיד ולהיות דוגמה לאחרים. אם יראו מספיק אזרחים כמה טִרחה, כמה הוצאות וכמה עינויי דין סובלים השומרים על עצמם, לא ינסו זאת בביתם, מול הפורץ האישי שלהם, וכך לא ייוודע כמה עלוב המענה המשטרתי בנגב, בגליל, בשטחים.
אני מציע להקים מרכזי חלוקה מסודרים, שבהם יוכלו אנשים שלא בא להם טוב לעבוד כדי לפרנס את משפחותיהם, לבוא ולקבל את הרכוש שהם רוצים ללא עימות. ירצה עוד חבר ממשפחת אל־אטרש, ששלושה מבניה נהרגו על ידי יהודים שהגנו על עצמם ועל ביתם, לקבל איזה טנדר של יהודי - יגיש טופס לתחנת המשטרה הקרובה, תבוא ניידת, תיקח את הטנדר ותעביר לו אותו באופן מסודר, עם העברת בעלות וכל כאב הראש הזה. בן אדם יוצא באמצע הלילה בחורף, שלא יחזור הביתה מצונן חלילה.
יפה תמך השר אוחנה באריה שיף, ויפה יעשה אם ימנה סוף־סוף מפכ"ל, שבטקס כניסתו לתפקיד יצהיר כי המשטרה בפיקודו תתמקד במלחמה בפושעים ולא בקורבנות הפשע, ובקרוב ממש אנשים לא יצטרכו עוד לישון עם אקדח מתחת לכרית. זה עושה סימנים משונים על הלחי.
חגיגה
נולדתי בירושלים בבית של הפועל ירושלים. בית"ר, היריבה העירונית, היתה שנואה בבית שלי, כמו ששונאים יריבה עירונית, במיוחד כשהיא היותר מוצלחת. כשהעניין שלי בכדורגל דעך וחלף, יחד עם החצ'קונים שנעלמו לבסוף, דהה התיעוב שלי לצהוב־שחור, כבר לא היה דחוף לי לשיר שירי גנאי של מגרשי כדורגל, אבל נשאר לי איזה כתם שחור בלב לקבוצה הזאת.
שנים אחר כך השתלטה הגזענות הבוטה על חלק מהאוהדים, קומץ, אבל עם פה גדול ומרושע ומופעי אלימות דוחים, ובאה "לה פמיליה", ומבחינתי זה רק הוכיח את מה שלימדו אותי בבית על בית"ר: תתרחק מהם. ההווה הבעייתי התחבר לפחד שלי ללכת כילד ברחוב עם הצעיף האדום־שחור שלי, פן אקלע לקטטה עם אוהד בית"ר שיכסח אותי כמעשה צ'רנוחה בבן רימוז'.
וחלפו השנים, ובאו והלכו בעלים, ומאמנים, ומשפיעים, והכוח הזה של בית"ר לא הגיע למלוא הפוטנציאל שלו, כי אנרגיית השנאה מקלקלת לקבוצה את השם ואת מצב הרוח ואת האווירה הכללית בכדורגל בישראל. עד שבא זה, משה חוגג. ולחוגג היתה בכיס סיכה קטנה, והוא נעץ אותה בבלון הגזענות ופוצץ אותו.
תענוג היה לשמוע את הבעלים המשותף החדש, חמד בן חליפה, מתייחס לשאלת "לה פמיליה" באופן כל כך אנושי ומכבד. הוא אמר, למקרה שהחמצתם, שאלה ילדים שתעו בדרך וצריך ללמד אותם מחדש. הוא לא מאשים את השונאים בשנאתם, אלא את המצע שעליו גדלו, שהיה בוודאי קשה ומר, אם אלה פירותיו. והוא מאמין שיש תיקון.
המהלך הזה, של כניסת ערבי אל סמל הגזענות הישראלי בראש מורם ובארנק פתוח, הוא זעזוע לאנשים רבים. לפעמים צריך זעזוע טוב בזמן הנכון כדי להוציא אנשים מקיפאונם. אם בן חליפה ישכיל להיות גם בעלים נוכח, יגיע לטדי ב־F-35 הפרטי שלו, ידבר, יקרב - יש פה הזדמנות לריפוי. לא פחות. ערבי ירפא את בית"ר משנאת הערבים שלה. טוב, אולי אני טיפה נאיבי.
ליבי, שהיה סגור לבית"ר ירושלים מיום היוולדי עד השבוע, נפתח. יש בי תקווה גדולה שמציון תצא אחווה, ודבר הגול מירושלים. ומזכיר מעל דפי העיתון (שאני משוכנע ששייח' חמד מקבל אותו): אפשר לרכוש גם אנשים פרטיים, בבודד.
סודות
בריסל. מסיבת גייז. סמים לרוב, עירום, אי־הקפדה על מרחק חברתי, בלאגן. דינג דונג. המשטרה בדלת. לחץ. הסמים נארזים בבהילות לתוך תרמיל גב, אחד המבלים הלחוצים יוצא מהחלון בבגד שבו נולד, עורו מצומרר מהקור. הוא גולש במורד המרזב, ידיו נפצעות, קר לו בכל המקומות, אבל הוא יודע למה הוא עושה מה שהוא עושה. כי בתיק הגב שלו אין רק חומרים ממריצים ומשחררים ומסירי עכבות ומזרימי עניינים, יש גם שרץ רציני.
הבליין המשתלשל מחלון המסיבה הוא יוז'ף שאייר, דיפלומט הונגרי חובב אקשן וגברים. מה הבעיה, חוץ מענייני קורונה? אה, עוד פרט קטן: האיש הזה הוא המחבר של החוקה האנטי־להט"בית הקשוחה שהזמין אצלו פטרונו, ויקטור אורבן, מנהיג הונגריה.
בכל פעם שצדקן כזה או אחר, בשירות אידיאולוגיה כלשהי, נתפס עושה את ההפך ממה שהוא מטיף לו, שדון מת בארץ השדונים וליבי מתמלא שמחה. אין לי ספק שרבים מהאנשים שמפיצים שנאת חינם, קיצוניות, הדרה ודחייה, הם אנשים שבסך הכל יוצרים מסך עשן, שמאחוריו הם יכולים לעשות אותם מעשים שנגדם הם מטיפים ופועלים. עד שמתקלקלת פתאום מכונת העשן, והם נחשפים במלוא קלונם. בכל פעם שנגלית ערוותם של מטיפים למען חיי המשפחה, שמתברר לפתע שניצלו נערי מקהלה או שהחזיקו שש מאהבות בוויסקונסין, זה נוטע בליבי תקווה גדולה.
כי הרבה מהרע בעולם מגיע מאנשים שחיים בהסתרה. לא ניתן דוגמאות ולא נרד לשמות במרחב הישראלי והעולמי, אבל אפשר לראות בהחלט כמה דחיית הזולת, שיח אלים, חוסר כבוד, הם תוצרים של אנשים שבעצם דוחים את המהות של עצמם ובוחרים, כל אחד מסיבותיו, לחיות כאנוסים, בזהות בדויה. את זהותם האמיתית הם מסתירים, וכדי שלא יראו להם הם הולכים לקצה, שם הם נהנים מהגנת הקצה. הקיצוני יוצר פרובוקציה חזקה במקום אחד, כדי שלא יראו לו את המקום השני, הפגיע, המפחד, חסר האונים.
יש אנשים שמחליטים יום אחד שדי להם עם הסוד ומשליכים אותו מהם כקליפה יבשה. או אז הם מתחילים לשגשג, כי הם לא צריכים להשקיע כל כך הרבה אנרגיה בשימור מצג השווא. יש אנשים שמתים עם הסוד, שכולם, אגב, יודעים.
אם כחברה ניתן מקום לכל אדם להיות מי שהוא, בלי שימיט בושה על אף אחד, כולל עצמו, הרבה אנשים ייצאו משלל ארונותיהם, ויהיה קצת יותר עליז בעולם.