פסטיבל הקולנוע בירושלים: מה כדאי לראות

אחרי דחיות חוזרות ונשנות בשל הקורונה, ייפתח סופסוף הערב פסטיבל הקולנוע בירושלים במתכונת מקוונת, ויימשך עד ה־20 בדצמבר. השנה אין צורך לעלות לבירה כדי ליהנות מסרטי הפסטיבל, ובמרחק קליק אחד תוכלו לצפות בסרטים. קבלו המלצות על חמישה סרטים מתוך התוכנייה הבינלאומית העשירה (שניתן למצוא באתר הפסטיבל), שכדאי לשים אליהם לב.

"אבי המשפחה"

הסרט העלילתי הטוב ביותר שראיתי בינתיים מתוך ההיצע הבינלאומי של הפסטיבל הוא סרט מסע סרבי על אב מיואש וחסר כל, שחוצה את המדינה ברגל כדי לשכנע את רשויות הרווחה בבלגרד להשיב לו את ילדיו. בהתבסס על מקרה אמיתי, הבמאי סרדן גולובוביץ' מגולל מעשייה אנושית ואפקטיבית שמצליחה לזעזע, להכעיס ולרגש. הדרך אינה משעממת לרגע, גוראן בוגדן עושה עבודה ראויה לשבח בתור האב המסור, והתסריט החכם משכיל להותיר את הצופים עם תקווה מבלי לוותר על האמינות. לא קשה להבין מדוע "אבי המשפחה" זכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל ברלין האחרון. הסיכויים שהוא לא יכבוש את לבכם, שואפים לאפס.

"זאפה"

המוזיקאי הגאון פרנק זאפה, שהלך לעולמו ב־1993 בגיל 52 בלבד, זוכה לפורטרט תיעודי מחמיא ורציני בסרטו של אלכס ווינטר (שמוכר בעיקר כביל מסרטי "ביל וטד"). החומרים הנדירים שנשלפו מתוך הארכיון העצום, שהותיר אחריו זאפה, והראיונות עם האנשים ששיתפו אתו פעולה לאורך השנים, מספקים הצצה מרהיבה ומסחררת אל תוך חייו של אדם אובססיבי, מרוחק ולא נחמד במיוחד, שבילה כל רגע על פני כדור הארץ בכתיבה, נגינה והקלטה. אך איכשהו, למרות שהסרט בהחלט מרתק, הוא לא מצליח להיות לגמרי מספק. כנראה שצריך יותר משעתיים כדי לפצח את אישיותו ואת יצירתו של הטיפוס החד־פעמי הזה. עדיין מומלץ מאוד עבור כל מי שאוהב את המוזיקה שלו, כמובן.

"היא תמות מחר"

דרמת המדע בדיוני הקטנה והמרשימה הזאת, שמתחקה אחר וירוס בלתי נראה שגורם לאנשים לאבד את תאוות החיים ולהשתכנע שהם עומדים למות תוך כמה שעות, יצאה למסכים בארה"ב בראשית 2020, והפכה לרלוונטית במיוחד עם פרוץ מגיפת הקורונה. מצד אחד, זהו סרט אווירתי, משונה ומהפנט שאינו חושש לגלוש למחוזות סוריאליסטיים ומסויטים (שקצת הזכירו לי את "אינלנד אמפייר" של דיוויד לינץ'). אך באותה הנשימה, קייט לין שייל, שמככבת בתפקיד הראשי, מגישה הופעה עצובה ונוגעת, שדואגת לכך שהדרמה והחרדה שהיא חווה נותרות בתוך תחומי העולם האמיתי. כתוצאה מכך, "היא תמות מחר" הוא משהו שלא רואים לעיתים קרובות: סרט אימה שמצליח להיות גם מפחיד וגם מעורר הזדהות. לא תשכחו אותו במהירות. איימי סיימץ כתבה וביימה.

"ויליאם פרידקין על 'מגרש השדים'"

למרות שאינני מעריץ גדול של סרט האימה הקלאסי "מגרש השדים", הסרט התיעודי הזה, שבו הבמאי ויליאם פרידקין מגיש מונולוג אחד ארוך על אודות סרטו הידוע ביותר, פשוט הדביק אותי לכיסא. אנקדוטות, סודות מקצועיים, ניתוחים אמנותיים, מקורות השראה, לכלולים, רכילויות - פרידקין בן ה־85 מתחיל לדבר ולא עוצר. הוא אמנם אינו חוסך מעצמו מחמאות (תוך כדי שהוא מתעלם במופגן מפרטים פחות מחמיאים בביוגרפיה שלו), אך בזכות התשוקה האדירה שבה הוא מדבר על יצירה, על קולנוע ועל אמנות באופן כללי, שווה לספוג את זה. בתור בונוס משעשע, הטון וסגנון הדיבור של פרידקין גם מאוד מזכירים את אלה של נשיא ארה"ב, דונאלד טראמפ, כך שאפשר לעצום את העיניים לרגע ולדמיין כיצד מנהיג העולם החופשי מלהג על מוזיקה א־טונאלית ועל משיחות המכחול של קלוד מונה לשם שינוי. חוויה מעניינת בהחלט.  

"קובריק מאת קובריק"

בניגוד לסרט על פרידקין, הסרט התיעודי הנ"ל - שמתבסס על כמה ראיונות ישנים שסטנלי קובריק העניק לעיתונאי צרפתי - חיוני הרבה פחות. כמובן שתמיד כיף לצלול שוב אל תוך עולמו המופלא של הבמאי הפרפקציוניסט והמתבודד, ולבקר פעם נוספת בסצינות בלתי נשכחות מתוך סרטיו הגדולים, אך על אף שנהניתי בזמן הצפייה, הבמאי גרגורי מונרו לא מציע נקודת מבט מעניינת, מקורית או מעמיקה במיוחד על האיש או על יצירתו, והחומרים שנחשפים כאן לא באמת מלמדים אותנו משהו שלא ידענו. בשורה התחתונה, דוקו במשקל נוצה. עד כדי כך שאפילו הסרט על פרידקין חידש לי יותר על קובריק מאשר הסרט על קובריק. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו