התגובה הראשונית למהלך הפרישה של גדעון סער היא מכה מורלית לליכוד, צהלה בשמאל. זה דומה קצת לפרישת שמואל תמיר בזמנו ממפלגת חרות, באמצע שנות ה-60. בזמנו, לא היה בכך עידוד לשמאל, וגם תמיר הקים בסך הכל מפלגה קטנה שחזרה בסוף על ארבע לליכוד.
כל עמדותיו הלאומיות של סער נתונות עכשיו בסימן שאלה, משום שתנועה לאומית רצינית לא יכולה להתפצל לרסיסים. לא יעזור כלום, סער מתכוון לפצל את הימין כדי להמליך את עצמו, את בנט או את לפיד. או את איזנקוט.
יש גם תחושה לא טובה מהעובדה שהמהלך מתבצע בהתכתבות עם הפרשן הפוליטי רביב דרוקר ב"הארץ". "אין לסער מה לחפש בליכוד", כתב דרוקר ממש לא מכבר. כאשר גדעון סער רוקד לצלילי הנהגת השמאל, קרי אהוד ברק, אלדד יניב, רביב דרוקר ואולי גם הנשיא ריבלין, זה לא יעורר אהדה בימין.
קריאת התיגר של סער מגיעה על רקע נתונים מעניינים של סקר שערך העיתון "מקור ראשון" בקרב מצביעי הימין. למשל, כ-80% מהמשיבים סבורים ש"שלטון הימין הצליח ליישם את המדיניות שלו בתחום הביטחון". מתוכם, כ-59% מאמינים בכך "במידה רבה". יותר מ-70% מאמינים שראש הממשלה מוציא לפועל בהצלחה את "השקפת העולם הימנית", אלו נתונים שסותרים לחלוטין את הטיעון המרכזי של גדעון סער, שנתניהו משעבד את הליכוד לאינטרסים האישיים שלו.
הוא צודק בהבחנה שלו שהליכוד השתנה והימין השתנה. אבל הליכוד הישן השתלב בתפיסה, שהוגדרה כבר כ"הצבעת ימין - קיבלת שמאל".
מול שמאל תוקפני מאי פעם, מול מערכות כמו מערכת המשפט וחלק מהממסד הביטחוני, שרודפות את נתניהו כבר שנים, הימין הפך לתנועה עם מאפיינים יותר פופוליסטיים.
סער מאשים שבליכוד היחס כלפי ראש הממשלה גובל ב"פולחן אישיות". זו האשמה חמורה ולא צודקת, בהתחשב כמובן במתקפה הכוללת מצד השמאל בכיכרות.
מוטיבציה לדחיית הבחירות
סער עצמו לא הורגש במאבקים הגדולים. הוא פורש בצורה מכובדת תוך התפטרות מהכנסת. האיום הפוליטי שהוא יוצר על בני גנץ ועל נפתלי בנט מייצר, כפי שהוא עצמו מבין, מוטיבציה עבור נתניהו וגנץ להגיע להבנה שתדחה את הבחירות - פתרון שיספק את שניהם.
סער, כמנהיג לאומי, נהג אחרת מקודמיו במצבים כאלה, לדוגמה בגין או נתניהו, במשברים לאומיים. לא היה לו מה להגיד על הסכנות הקיומיות למדינת ישראל. לנתניהו עצמו יש, לפי פרסומים, שני מועמדים להנהגה הלאומית אחריו: ראש המוסד יוסי כהן והשגריר בוושינגטון רון דרמר. אלו אישים בסדר גודל היסטורי. ההבדל בין כהן ודרמר לבין סער או איזנקוט הוא כמו ההבדל בין משה דיין ושמעון פרס לשמואל תמיר ודוד לוי. אין תחרות.