פרט לנדידת צופים מהערוצים המסחריים לתאגיד השידור, הסדרה "שעת נעילה" גרמה גם לעניין מוגבר במורשת הקרב הישראלית ולהצפת סיפורים ממלחמת יום כיפור, שכמעט לא סופרו בכלי התקשורת.
אחד מאותם סיפורים הוא סיפורה של "הדוברה ההריונית", שם קוד שניתן לדוברה שספגה פצצת נפאלם, כל שמונת החיילים שהיו עליה נספו וכולם הותירו אחריהם נשים הרות או בסמיכות ללידה.
"אני מתחילה לרעוד רק מלהיזכר", אומרת דינה לבנה בן עזרא גולדנברג, אחת משמונה הנשים ששכלו את בעליהן. "בעלי שירת בדרום, חיל הנדסה, היה על הדוברות שחצו את התעלה, אבל הן לא הספיקו לעבור אותה. הוא נהרג כשאני הייתי בהיריון, בחודש שמיני. לא הודיעו לנו מייד שהוא חלל, כמעט חודש הוא היה בגדר נעדר. צריך לזכור גם שבאותם זמנים בקושי היה טלפון, וממילא היה איפול מסביב לכל הנושא, ככה שחודש שלם לא ידענו מה קורה.
"בינתיים ילדתי את בני הצעיר. ביום שבו הייתי אמורה לחזור מבית החולים, הקפיצו את משפחות החללים לדרום ואמרו להן שלא ימתינו לאישור רשמי כי יש קושי בזיהוי הגופות, אבל מבחינת המציאות אלו אנשים שלא חיים כבר, אז אין טעם לחכות. מטעמנו נסע אחי לתעלה והוא היה צריך לחזור בערב כדי להודיע לי שזהו, אין צ'אנס. נשארתי עם שלושה ילדים קטנים - הגדול בכיתה א', האמצעית בגן והקטן שרק נולד. היתה לי תמיכה ואהבה, אבל ביום־יום הייתי לבד עם שלושה קטנטנים".
אחד האנשים שתמכו בדינה בתקופה הקשה הוא משה, מי שהיה חברו הטוב של בעלה חיים ז"ל. "הם עבדו יחד בטרקטורים, משם הכרנו. אחרי ארבע שנים הקשר הלך והעמיק ונישאנו". משה גידל יחד עם דינה את ילידים כבניו שלו, והם יחד עד היום.
את בקשר עם נשות "הדוברה ההריונית"?
"היינו בקשר, בהתחלה היו עושים לנו מפגשים מטעם חיל ההנדסה. עם אחת אני ממש בקשר הדוק עד היום. עוד אחת אני מכירה היטב, אבל עם השנים הקשרים קצת מתרופפים. היא היתה מאוד צעירה, בגיל 19 נולדה לה בתה הבכורה".
דינה מספרת שגם לאחר שנודע לה ולמשפחתה כי בעלה לא יחזור, הנסיבות לא הקלו עליה. "בעלי היה קבור בבית קברות זמני בבארי. החיילים נשרפו מהנפאלם וקשה היה לזהות אותם. כל הזמן ניסו לקבל דרכנו סימני זיהוי, עד שבסוף הרימו ידיים וכולם נקברו בהלוויה רשמית, תשעה חודשים מאוחר יותר".
"לחיות את הכאב מחדש"
"זה היה מאוד קשה. כשבן אדם נפטר וקוברים אותו, אחרי פרק זמן כמו תשעה חודשים יש רגיעה מסוימת. אבל כשאחרי תשעה חודשים יש עוד לוויה... זה כמו לחיות את כל הכאב מההתחלה, מחדש".
צפית ב"שעת נעילה"?
"גם אחרי 47 שנה, ולמרות שחיים היה בדרום ולא היכן שהסדרה מתרחשת, העיסוק במלחמה מציף זיכרונות קשים. זה לא קל, אבל לא ויתרתי וצפיתי בכל פרקי הסדרה. הייתי מרותקת".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו