החלו משפטי ה"קאפו" בישראל
עם הקמתה של מדינת ישראל ופתיחת שעריה לעלייה, הגיעו ארצה גם יהודים ששירתו את הנאצים בתפקידי "קאפו" (מאיטלקית: העומד בראש) במחנות הריכוז באירופה בתקופת השואה. יהודים אלה הצטוו על ידי אנשי האס.אס לדאוג בכל דרך שפקודותיהם ימולאו, תוך השפלה של האסירים ופגיעה בהם - כחלק ממשטר האימה שהטילו הנאצים במחנות.
החל מסוף 1948 החלו להתפרסם בעיתונים מקרים שבהם אסירי מחנות שעלו לארץ זיהו כאן את הקאפו של המחנה שבו שהו. במקרים רבים דווח למשטרה על זיהויו של אדם כ"קאפו". עד יוני 1950 נפתחו מאות תיקים נגד יהודים (וכמה נוצרים), בחשד שבעברם היו משתפי פעולה עם הנאצים.
ב־1 באוגוסט 1950 נחקק החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. בדיעבד התבררו טעויות רבות בזיהוי החשודים כ"קאפו", והיו גם מקרים של "הלשנה" כביכול, שמקורה היה בשנאה או בסגירת חשבון אישיות.
"מתוך כ־300 התיקים שנפתחו נגד חשודים - הועמדו למשפט רק 40 מהם", מסבירה כיום פרופ' חנה יבלונקה מאוניברסיטת בן־גוריון, "ומתוכם - רק כשני שלישים הורשעו לתקופות מאסר של שנה וחצי בממוצע".
המשפט הראשון נפתח בתחילת דצמבר 1950 ועורר בציבור התעניינות רבה, לצד סערת רגשות בקרב ניצולי השואה: היתה זאת הפעם הראשונה שבה נשמעו בבית משפט בישראל עדויות חיות מהשואה, וזאת יותר מעשר שנים לפני פתיחת משפט אייכמן (ב־1961).
פרופ' יבלונקה, שפרסמה ב־1995 כתבה מקיפה על תופעת ה"קאפו" במחנות, מספרת: "את שמות האנשים בכתבתי ציינתי רק בראשי תיבות, ובכל זאת הגיעו אלי כמה צעירים שזיהו את הוריהם כ'קאפו' וביקשו לדעת עוד. בעקבות פרסום הכתבה הוחלט בארכיון המדינה לגנוז את הפרוטוקולים של משפטי הקאפו השונים לתקופה של עשרות שנים".
יצוין גם שב־2010 זכה הסרט הישראלי "קאפו", של דני פארן, דני סיטון ותור בן־מיור, בפרס האמי הבינלאומי בקטגוריית סרטי תעודה.
בשל מצב המבנים: יפו העתיקה מפונה מתושביה
בתחילת דצמבר 1950 החליטה ועדת שרים בראשותה של שרת העבודה, גולדה מאירסון (מאיר), על פינוי כל התושבים מיפו העתיקה, כ־500 משפחות, ובהן של עולים חדשים - בעיקר מארצות הבלקן ומצפון אפריקה. הסיבה לפינוי היתה מצבם הרעוע של רוב המבנים במקום, שבהם גרו התושבים בתנאים בלתי אנושיים.
ועדת השרים אישרה תקציב לבניית מחנה צריפים זמני ב"גבעת התמרים" (שכונת דרוויש, כיום יפו ד'), שבו יגורו המפונים עד שתסתיים הקמת השיכונים עבורם. האפוטרופוס הכללי על נכסי נפקדים הודיע ש"אחרי הריסת המבנים יוקם בראש הגבעה מלון גדול".
הפינוי התנהל בעצלתיים, שכן תוכנית בניית הצריפים כמקום מגורים זמני למפונים נעצרה כמעט עם תחילתה, אחרי שנוצקו יסודות ל־40 מתוך 500 הצריפים שנדרשו לאכלוס המפונים. זאת, בשל מחסור חמור במלט ששרר באותם ימים במדינה.
בינואר 1951, לפני תחילת הריסת המבנים, הוחלט שכמה עשרות בתים בשני רחובות בשטחה הדרומי של יפו העתיקה ("הרובע הנוצרי") ישופצו, והם מהווים כיום את רובע האמנים והגלריות.
במהלך השנים הפך אזור החורבות ביפו העתיקה למוקד של עבריינות ופשע, שזכה לכינוי "השטח הגדול" - מושג שכיכב בפזמונאות הישראלית (למשל, בשיר "אין כמו יפו בלילות"), בספרות ("חסמבה", "תמונות יפואיות") וגם בקולנוע (בסרטים "קזבלן", "אלדורדו", "השוטר אזולאי" ועוד).
רק ב־1965 הושלם פינוי כל תושבי האזור והחלו עבודות השיקום. תושבי יפו העתיקה הועברו, לאחר תלאות וקשיים רבים, לשיכונים בדרום שדרות ירושלים ביפו ובשכונת ג'סי כהן בחולון.
תודה לשמואל גילר, חוקר תולדות יפו, על הסיוע
מציירים תדמית חדשה לארץ
ב־1 בדצמבר 1950 נפתחו בבית האמנים בירושלים שלוש תערוכות נפרדות, של עמנואל גראו, יוסף (יוסי) שטרן וז'אן דוד, שהמכנה המשותף לשלושתן היה דרישת האוצר, פליקס גודמן, "להציג את תדמית ישראל באור חדש ובדרכים שונות ומעניינות".
עמנואל גראו, הצעיר שבחבורה, בוגר "בצלאל" במגמת ציור, הציג רצף של ציורי גואש שתיארו נופים שונים במדינה. לדבריו, "הייחוד בציורים אלה הוא שישראל מוצגת בוויזואליה רכה ומנחמת, שבה אני מציג את הנוף הלוהט והאכזרי בנימה מפויסת". לעומתו, העלה יוסי שטרן רישומי סיטואציות עירוניות, בעיפרון, בעט ובצבעי מים, שהיו גדושות בהומור. "אני מבקש להציג את אנשי העיר ירושלים, הקרועה בין חלקיה, ככאלה החיים במצבים הומוריסטיים נעימים לעין, במין תנועה של זרימה חופשית וללא עקבות, כמו של מי נחל", הסביר.
ז'אן דוד ריכז בתערוכתו את מרב ההתעניינות מצד הקהל ומבקרי האמנות. דוד היה אמן ומעצב רב־תחומי, שרכש קהל מעריצים נכבד בשלוש השנים מאז עלה לארץ. רבים ניבאו לו גדולות ונצורות, ואכן, בשנות ה־50 וה־60 הוא השפיע באופן ישיר על דימויה החזותי של ישראל, כשסדרות מעבודותיו הוצגו על כרזות שהופצו ברחבי העולם ויצרו למדינה תדמית מודרנית ומסקרנת, הנטועה עמוק בשורשיה התנ"כיים של הארץ.
דוד פעל גם בעיצוב פנים, בציור וברישום, והתמחה בעיצוב עיטורי קרמיקה ושטיחי קיר. הוא עבד בשנות ה־50 כמעצב הבית של חברת אל על ועיצב את מטוסיה הראשונים ואת אולם הנוסעים בנמל התעופה לוד. נוסף על כך עיצב קירות דקורטיביים בחללים הציבוריים של אוניות הנוסעים של "צים", במבואות של בתי מלון גדולים בישראל (כגון דן אכדיה ושרתון), וכן בטכניון ובמכון ויצמן.
"להפסיק לחטט לעולים"
לשר החקלאות פנחס לוביאניקר (לבון) התברר בתחילת דצמבר 1950 שההוראה שהעביר למכס בחיפה, "להפסיק לחטט בחפצי העולים כדי למצוא מזון", לא מקוימת. בשיחת טלפון שניהל השר עם אפרים טננבאום, מנהל המכס בנמל חיפה, טען האחרון ש"ההוראה החדשה לא הגיעה לאוזניו". השר הזועם הודיע לטננבאום ש"ממחר ועד הודעה חדשה הינך נדרש להתקשר מדי יום ב־12:00 בצהריים למשרדי ולהודיעני באם הוראתי מקוימת כלשונה".
אין סבון כביסה
בתחילת דצמבר 1950 נעצרה תעשיית סבון הכביסה בישראל, אחרי שבמחסני הממשלה אזלו המטענים של סודה קאוסטית, כימיקל שנדרש בתהליך ייצור הסבון. יצרני הסבון הזהירו שמלאי סבוני הכביסה עלול להיגמר הרבה לפני שיגיע מחו"ל משלוח חדש של סודה קאוסטית.
"ארגון מועצת הפועלות" שלח מברק חריף לשר המסחר והתעשייה, יעקב גרי, שבו נכתב ש"הפועלת העברייה עובדת קשה במשך היום בחקלאות, בבניין ובסלילת כבישים, ואין היא צריכה לייגע את ראשה מהיכן תגיע חתיכת הסבון הבאה לכביסת בגדיה".
הקורבן בעד השודד
ב־3 בדצמבר 1950 החל להתברר משפטו של מנשה ורשבסקי, שחקן תיאטרון "לי־לה־לו", שפרץ חצי שנה לפני כן לדירתה של מרינה ליסנר בת ה־60 בתל אביב, קשר אותה לכיסא ושדד ממנה כסף וכלי ערך שהיו ברשותה. ורשבסקי הודה באשמה, והנשדדת פנתה לשופט וביקשה לומר כמה מילים. "הנתבע אכן פרץ לביתי, שדד אותי ואף היכני", ציינה בהתרגשות רבה, "אך אני משוכנעת שהוא פעל מתוך מצוקה גדולה ומתפללת לאל שיחוס עליו". לבסוף נגזר על ורשבסקי עונש של שלוש שנות מאסר.
מודעות שהיו
"עין" אחת חינם
הנעלמים / נוסטלגיה בקיבוץ
"כמה ירד?"
שאלה שנשאלה בקיבוצים מדי יום בזמנים ההם, בתקופת הגשמים שבין החודשים נובמבר ומארס. השאלה כוונה לנתוני ה"מדגשם": כמה מ"מ משקעים ירדו במהלך הלילה, כמה אתמול, כמה בסיכום חודשי, כמה בהשוואה לשנה הקודמת - וכו'. נתוני ה"כמה ירד" היו מודפסים מדי פעם ומוצגים על הקיר שבכניסה למזכירות (בתמונה). כיום, כשהחקלאות היא ענף משני ברוב הקיבוצים, הלכה שאלת ה"כמה ירד" ונעלמה.
הצרכנייה / פריטים מאז
מגבר בהרכבה עצמית
טכנולוגיית הסטריאו, שפרצה לחיינו בארץ בשנות ה־60, נתנה דחיפה גדולה לרכישת מגברי סטריאו, שהמחישו לנו את עוצמת העידן החדש בהאזנה למוזיקה מתקליטים. מחירי המגברים היו גבוהים במיוחד, וחיש קל החלו להופיע בשוק "קיטים" להרכבה עצמית של מגבר, שדרשו חוש טכני בסיסי. גם בעלי ידיים שמאליות קנו את הקיטים ופנו לחבר בעל ניסיון, ובתוך יום־יומיים חוברו הרמקולים למגבר החדש. ההנאה היתה כפולה - מהמוזיקה ומהחיסכון.
בית ההבראה "ארזה" נפתח מחדש
בתחילת דצמבר 1950 נפתח מחדש בית ההבראה "ארזה", ששכן ביישוב מוצא עילית הסמוך לירושלים, אחרי ששימש בית חולים זמני לפצועי הקרבות במלחמת העצמאות. המקום שופץ, והוקמו בו חדר אוכל חדש ל־140 נופשים, מטבח דיאטטי משוכלל, אולם קריאה ועוד. "ארזה" הוקם על ידי ההסתדרות ונפתח ב־1927 על השטח שבו נטע חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, עץ ארז במהלך ביקורו בארץ ב־1898. לאורך השנים נחשב "ארזה" לבית ההבראה הטוב ביותר בארץ, וכיום הוא משופץ ומשומר כמרכז תרבות - כחלק ממתחם של מגורי יוקרה
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כיתבו לנו: shishabat@israelhayom.co.il