אגדת דשא: גיורא שפיגל בועט

רגע לפני תחילת הראיון, גיורא שפיגל (73) מקבל שיחת טלפון מאמא שלו.

היא בת 97, הדסה שפיגל, בעוד ארבעה חודשים תחגוג 98. צלצלה לשאול לשלומו, והוא מדבר איתה ברכות, בדאגה, כמו ילד. נותן לה את הזמן שלה.

"אמא שלי מתגוררת עדיין בבית שבו גדלתי, ברחוב ויצמן בתל אביב, שאליו עברנו כשהייתי בן 10", הוא אומר אחר כך, "יש לה סיוע צמוד. אבא שלי, אליעזר, נפטר לפני שלוש שנים בגיל 96. גם הוא היה כדורגלן, חלוץ מעולה ומאמן מצליח, אני חייב לו את כל הקריירה שלי".

כשהוא מדבר על הוריו, השריון שהוא עוטה נסדק. "היה לנו בית צנוע וחם, בית עם אהבה. המשפחתיות תמיד היתה בו ערך עליון. חינכו את אחותי נילי ואותי לערכים ולאהבת אדם".

זה קורה לו גם כשהוא מדבר על אשתו, מרגלית, שנפטרה לפני ארבע שנים וחצי ממחלת הסרטן. 52 שנים הלכו יחד, מאז גימנסיה הרצליה, כשהיו בני 17. "היתה לנו אהבה גדולה", הוא אומר, "היא השאירה אצלי חלל בלב, שתמיד יישאר. למזלי, יש לי שני ילדים נפלאים, ארבעה נכדים, והרבה חברים, צעירים ומבוגרים, מעולם הכדורגל ומחוצה לו, כך שאני לא מרגיש בדידות. אני עסוק כל הזמן בשלל דברים, ובסך הכל טוב לי בחיים".

הבית המטופח שבהרצליה פיתוח, שאליו עברו לפני 25 שנים, חף מראוותנות. צנוע וחם, ורחוק מלנקר עיניים. את הסלון מעטרים ציורי פורטרט יפים שציירה מרגלית ז"ל. על שידה ועל שולחנות עץ קטנים מונחות תמונות שמספרות סיפור. הנה גיורא במדי נבחרת אירופה ב־1976, עם מוטל'ה שפיגלר. הנה אביו, אליעזר, עם בנו של גיורא, ירון.

והנה כמה מרגעי השיא שלו בקריירה, בשחור־לבן ובצבע. לא חסרים כאלה. שפיגל הוא אחד מענקי הכדורגל הישראלי, מנהיג שהוביל את הקבוצות שבהן שיחק ואת נבחרת ישראל להישגים גדולים, חד־פעמיים. אהב לשחק את המשחק בדרך שלו, בתעוזה, בביטחון, בחוצפה. סיפק מסירות אמן ושחרר בעיטות מחץ, שקרעו רשתות בארץ ובחו"ל. 

אחר כך פנה לאימון, וגם שם בלט בשיטות המשחק החדשות שהכניס, שהולידו קבוצות מבריקות ומלהיבות. אבל שפיגל, כמו שפיגל, נשאר תמיד מפוכח. שקול, לא מתלהם. לא האיש שידפוק על השולחן בזעם, גם אם יש לו הרבה מה לומר. הוא ממעט מאוד להתראיין, שומר את הביקורת לעצמו. אבל כשהוא מדבר, בקול שקט, הביקורת שלו נוקבת.

שאלנו אותו על הנבחרת, שהצליחה לפספס גם את היורו הקרוב ונשארה בדרג ב' באירופה בשן ועין. גיורא התחיל עם הטוב. "יש לנו שחקנים טובים", הוא אמר, "לא פחות טובים מהקבוצות שהתמודדנו מולן. זהבי גולר ענק, מנור סולומון דריבלר ענק ואייל גולסה שחקן מצוין. מואנס דאבור מצוין, שון ויסמן מצוין, יונתן כהן מצוין, ניר ביטון שחקן מצוין פלוס. אלי דסה שחקן טוב, הוא מגן ימני לא פחות טוב מכל מגן ימני של סקוטלנד, למשל.

"עם השחקנים האלה, מול היריבות שהיו לנו, אין סיבה לא לעלות ליורו. הבעיה היא שאין לנו קבוצה. אין משחק קבוצתי. בנבחרת בריאה צריכים להיות כמה שחקנים שמבקיעים שערים. חלוצים, קשרים, אפילו שחקני הגנה בקרנות. כשרק שחקן אחד מבקיע, אין לנבחרת שום סיכוי.

"וחוץ מזה, אנחנו משחקים כדורגל פחדני, הססני, לא מסתכן. לא לוחצים על שחקני היריב מהדקה הראשונה שאחרי רבע שעה יגידו, אנחנו רק רוצים לברוח מכאן.

"כששיחקתי בנבחרת, בשנות ה־60 וה־70, ידענו להסתכן. לא עשינו חשבון. היינו מתישים את היריבות, בערמומיות, ביצירתיות. ככה צריך לשחק. 

"אנחנו עם תזזיתי, תמיד נמצא איזו קומבינה, ויש לנו מוח מדהים לפיתוחים. אנחנו גם עם אגרסיבי. צריך להעתיק את זה למגרש. ללחוץ את היריב, להיות אגרסיביים, ערמומיים, יצירתיים ותוקפניים כמו שאנחנו בחיי היום־יום. צריך לגדל כבר מהילדים ומהנוער שחקנים שלא פוחדים. מי שלא מסתכן, לא מנצח.

"במקום זה מחנכים את השחקנים הצעירים לא לטעות ולהיצמד להוראות של המאמנים. הם ממושמעים טקטית ברמה כזאת שגם במשחק הם מפחדים לעשות טעויות. הם ממש מתוכנתים: כל תפיסת העולם שלהם היא לעשות את מה שהמאמן אומר להם. בלי שום דמיון, ספונטניות והנאה. וככה גם נראו המשחקים שלנו בנבחרת. גדלו לנו שחקנים שפוחדים, כי כבלו אותם בשלשלאות של טקטיקה, 'אתה חייב לעשות כך ואסור לך לעשות כך'.

"אין דבר כזה בכדורגל. מותר להחמיץ, מותר לבעוט לקורה. אני ראיתי את פלה הגדול כשהכדור עובר לו מתחת לרגל. גם השחקנים הגדולים ביותר עושים טעויות, זה בסדר גמור. אבל חייבים גם להעז. להיות חוצפנים. לפתח שחקנים מעל הבינוניות. והכל מתחיל משיטות האימון, מהמערכים ומהחשיבה בגילאים הצעירים".

מתי התחיל הכדורגל הפחדני וההססני בנבחרת?

"אחרי ששלמה שרף סיים לאמן אותה, בשנת 2000. הוא והנבחרת שלו לא שיחקו בפחד. הם התמודדו נגד קבוצות טובות יותר, הצליחו לנצח את צרפת, וכמעט עלו. הדור של ברקוביץ', רביבו, עטר, בנין, חזן, רוני לוי, נמני, קלינגר ואחרים היה דור מצוין, לא פחות טוב מהדור שלנו. דור שלא פחד, שלא ספר את היריב.

"אני חושב שאחד ההבדלים ביניהם לבין הדור שלנו הוא שהם כבר שיחקו באירופה, ואנחנו באסיה ובאוקיאניה. אצלם זה היה טורניר, ואצלנו בשיטה של משחק בית וחוץ, וככה הצלחנו לעלות למונדיאל.

"אחרי הדור שלהם היו שנים שבהן פשוט לא צמחו כאן שחקנים גדולים. צמחו שחקנים טובים, אבל זה לא מספיק. חייבים להתעלות מעל הבינוניות ולגדל שחקנים שיש להם חופש נפשי במשחק. שהם בטוחים בעצמם. היום יש דור של צעירים טובים, כאלה שלא מפחדים, בעיקר ממכבי תל אביב - יונתן כהן, דן גלזר, עדן קארצב, דור פרץ. זה מעודד". 

* * *

וילי רוטנשטיינר מתאים לאמן את הנבחרת?

"אני לא מבקר קולגות. זו השיטה שלו, יש מאמן שזה מצליח לו, ויש שלא. אני חסיד של כדורגל הרפתקני. אני לא חושב שכדורגל זה דבר מתוכנן ומתוכנת. אני מאמין שבאימונים זה צריך להיות מתוכנן, ובמשחקים לבוא לידי ביטוי".

הוא עוצר לרגע, לוקח אוויר ויורה. "אתם, העיתונות, מלטפים את האגו של השחקנים בלי פרופורציות ליכולת שלהם, וזה גורם לאנשים לפתח ציפיות שגויות. ברגע שאתה אומר שכולם בנבחרת שחקני על, ובכלל, הקבוצות באירופה נקראות על שם השחקנים שלנו, אז בסופו של דבר זה מתפוצץ לנו בפרצוף. 

"כדורגל זה משחק של פשוטים. כולם צריכים להשתתף בו, לתקוף, להגן, להיות מעורבים בהנעת הכדור. אצלנו אומרים, 'אוי ואבוי, מה יהיה אם זהבי לא יבקיע, לא תהיה נבחרת'. זה אסון לנבחרת. אין דבר כזה שחקני על. יש שחקנים טובים".

זהבי אמר שהוא השחקן הישראלי הכי טוב שהיה כאן.

"זכותו. הוא יכול להגיד מה שהוא רוצה". 

אתה מסכים איתו?

"אני לא מסכים עם שום שחקן שיגיד על מישהו שהוא הכי טוב. בעיניי אין מושג כזה. אנחנו מדברים על זהבי יותר מדי. בחיים לא דיברתי איתו, לא ראיתי אותו. זה פשוט חסר עניין.

"אני אומר לכולם: תהיו צנועים. כל שחקן יודע בליבו את הערך שלו, לא צריך להסביר את זה לאף אחד. כדורגל זה משחק של פשוטים".

אתה אמרת אי פעם שאתה הכי גדול? מוטל'ה אמר דבר כזה?

"אנחנו לא מאמינים שיש דברים כאלה. זה בכלל לא נתפס אצלי, לחשוב על אמירה כזאת. גם מוטל'ה לא יגיד דבר כזה. בוא נגיד שאם מסי יגיד שהוא הכי טוב בברצלונה, אז אגיד, 'שמע, הוא כבר עשר שנים סוחב ומוביל את הקבוצה, אז אולי יש כיסוי לדברים שלו'. אבל חוץ מאחד או שניים בעולם, אף אחד לא יגיד את זה.

"מוטל'ה ואני לא היינו הכי טובים. היו איתנו אחרים, ולכל אחד היו האיכויות שלו. תזכור גם שאנחנו שיחקנו כשהיתה כאן מדינה קטנה. נכון שלכל אחד היתה אהדה גדולה בקבוצה שלו, מוטל'ה בנתניה, אני במכבי תל אביב, דוד פרימו ושייע בהפועל תל אביב, וכך הלאה. אבל היום, בעידן של הרשתות החברתיות, השחקנים כל כך מפורסמים, שיש עליהם לחץ עצום. כל היום הם באינסטגרם שלהם ובציוצים. הם עסוקים בזה, הלחץ התקשורתי עליהם הוא 24 שעות ביממה, הם צריכים להיות כל הזמן מחוברים למה שיגידו עליהם. אני מרחם עליהם.

"כל אלה שמהללים אותם היום, לא ירחק היום ויבטלו אותם באותה מהירות. קח, למשל, את מנור סולומון. הוא ילד מאוד מוכשר, פוטנציאל גדול. כל אלה שמהללים אותו היום, יכולים באותה קלות להוריד אותו. זה יכול לפגוע בו, וחבל".

אייל ברקוביץ' מתאים לאמן את הנבחרת? אבוקסיס?

"כל הצעירים מתאימים. גם ברקוביץ', גם אבוקסיס, גם רוני לוי. גם רן בן שמעון. אייל ברקוביץ' הוא ילד מיוחד. מבחינת ניהול הוא חריף מאוד. הוא מבין כדורגל, ראה ושיחק הרבה בעולם, הוא היה שם ויודע להתנהל עם כוכבים. נבחרת זה יותר סוג של ניהול, כי מתאמנים מעט יחד. אני לא פוסל שהוא יאמן עם אבוקסיס, או שייקח איתו את רוני לוי, או שאלון חזן, ששיחק איתו במכבי חיפה, יישאר איתו. הם בטח מסתדרים יחד ויכולים לנהל את זה יפה מאוד".

מה עם ברק בכר?

"ראשית, הוא לא עשה צבא. כולנו עשינו צבא, עשינו מה שצריך. אז אם יחליטו שאפשר לאמן את הנבחרת בלי לעשות צבא, אפשר לתת לו. בינתיים החליטו שלא".

אבל הוא מאמן גדול.

"אני לא יודע איזה מאמן הוא. הוא בהחלט עשה תוצאות טובות".

אתה היית רוצה לאמן את הנבחרת?

"אף פעם לא הציעו לי. הרצונות שלי לאמן את הנבחרת היו כשהייתי מאמן".

פגע בך שלא הציעו לך כשהיית בשיא קריירת האימון, אחרי שאימנת במכבי חיפה?

"זה לא פגע בי. זה היה לי מוזר. הבנתי שלא רוצים אותי, וזה בסדר גמור".

היית יכול לסגור מעגל.

"אני לא סוגר שום מעגל. אצלי המעגלים עדיין פתוחים, ואין לי שום צביטה על זה. זאת נבחרת ישראל, הנבחרת של המדינה שאני כל כך אוהב, שנולדתי בה, שהוריי נולדו בה. אז זה לא דבר פרטי של מישהו".

אם היו מציעים לך עכשיו לאמן את הנבחרת, היית בא?

"על שאלה היפותטית אענה תשובה היפותטית. אם יציעו לי, אגיד לכם אם אני מעוניין".

* * *

מה דעתך על הרמה של השחקנים בליגת העל?

"יש ירידה ברמת הטכניקה של השחקנים, כי האימון לא מספיק טוב. זה מתחיל מהגילאים הצעירים. אני מבין לליבם של המאמנים הצעירים, שבקושי מתפרנסים, אבל בסופו של דבר, שחקנים צעירים עולים לקבוצות הבוגרים, והטכניקה, התנועה, ההבנה הטקטית שלהם - פחות טובות. לפעמים אני רואה מגן שמגביה כדור שמונה פעמים במשחק, ושום הגבהה לא מדויקת.

"גם אין דבר כזה קיצור תהליכים. לא יכול להיות שילדים מגיל 11 רק משחקים ביניהם באימונים, כי ההורים באים לאימונים והם רק רוצים שהילדים ישחקו, במקום לעשות מה שמוטל'ה ואני עשינו מגיל 3: עבדנו על טכניקה. כל הזמן. בחצר, ברחוב, בים, בכל מקום.

"חייבים לעבוד כאן על הבסיס. אני מדגיש ומסביר את זה באתר שלי. יש ארבעה פרמטרים למשחק: טכניקה, טקטיקה, כושר גופני ופסיכולוגיה. כל פרמטר כזה הוא הכרחי, ומגיל צעיר אתה חייב לעבוד באימונים על טכניקה, לחזור עוד ועוד על פעולות בסיסיות".

את האתר שלו, shpigel-academy.com, פיתח שפיגל עם חברו, פרופ' מישל ריצ'רד השוויצרי, מומחה לכושר גופני ולעיצוב שחקנים צעירים. באתר שפיגל מספק מערכי אימון מפורטים ומעשיים מאוד, לגילאים הצעירים וגם לבוגרים - ממש הדרכה למאמנים, על בסיס הידע הרב שצבר. הוא כתב תרגיל אחרי תרגיל, ברמה הכי מפורטת ונגישה שיש.

"אלה לא רק תרגילי אימון", הוא אומר, "אני מספק גם קואוצ'ינג למאמנים. למשל, אילו הערות מאמן צריך לתת תוך כדי אימון; הכנה מדוקדקת לתחילת עונה; אימונים לפי נושאים. יש סדר באימונים, יש רצף. מגיל צעיר חייבים לעבוד על טכניקה. בעבודה אישית, בזוגות, בשלישיות. לחזור שוב ושוב על הפעולות הבסיסיות - פס, עצירה בחזה, נגיחה. ללמוד לבעוט עם הצד החיצוני של הרגל, לעשות דאבל פס באוויר, לתרגל את כל סוגי הטכניקות. באתר יש פירוט גדול של מערכי אימון, ואני בטוח שהידע שלי יכול להעשיר את המאמנים.

"יש לנו מאות כניסות בחודש ומנויים, במחיר סמלי של 120 שקל לשנה. זה לא אתר רווחי עבורי, זאת בעיניי המורשת שלי. אימונים שאני הכנתי והעברתי בעצמי במשך השנים. אני חושב שמאמנים צעירים יכולים להשתמש באימונים הללו, וזה ישפר משמעותית אותם ואת השחקנים שלהם". 

נוסף על כך, שפיגל הוא גם בעלים של חברה שמשווקת תרופות טבעיות לתינוקות, ותאמינו או לא - הוא גם סטודנט באוניברסיטת תל אביב. "יש לי תואר ראשון בכלכלה שעשיתי אחרי הצבא, ובשנים האחרונות אני לוקח באוניברסיטה בכל סמסטר קורס או שניים של לימודי העשרה שלא לתואר, פעם בשבוע (עכשיו בזום). למדתי שם פילוסופיה, היסטוריה של המזרח התיכון, ועוד. אני מאוד נהנה, מאוד סקרן, והלימודים עושים לי טוב לנפש. יש איתי לא מעט צעירים, וגם יותר מבוגרים".

הקורונה מפחידה אותך?

"לא. מצד אחד היא מסקרנת אותי, ומצד שני יש את כל עניין חוסר הוודאות, ואני אדם שהכל תמיד מתוכנן אצלו. עד הקורונה הייתי יושב בכל שבוע בפרלמנט במסעדת '206' עם צביקה רוזן, איצ'ה דרוקר, מיקו בלו, בזמנו גם שלמה שרף ודרור קשטן. עכשיו, בגלל הקורונה, אנחנו לא נפגשים. אני שומר על עצמי".

הוא קם מהכורסה ויוצא לחצר להתאוורר. "כאן, על הדשא, אני עושה אימוני כושר עם מאמן אישי. TRX, גומיות, ועוד. עד הקורונה התאמנתי במכון כושר, אבל כרגע הוא סגור, אז מצאתי לעצמי פתרונות אחרים. שלושה ימים בשבוע אני הולך בחוף ארבעה־חמישה קילומטרים". 

* * *

אבא שלו, אליעזר (לייזר), היה חלוץ שקרע כאן רשתות עוד לפני קום המדינה. הוא גם היה פעיל באצ"ל, מה שהביא למעצרו בידי הבריטים ב־1943, קצת אחרי הולדת הבת הבכורה, נילי. "שלחו אותו למחנה מעצר באריתריאה, ואמא שלי נשארה בבית לבדה עם תינוקת.

"גם בכלא אבא שיחק כדורגל והצטיין במשחקים של האסירים נגד הסוהרים. המייג'ור שם ממש אהב אותו, היה שולח לו סלסילת פירות לתא בכל יום שישי. הוא הציע לו לשחרר אותו כדי שייסע לאנגליה להיות שחקן מקצועני. אבא אמר לו שאין מצב. אמר, 'תשחרר את כולם, וגם אותי'".

אחרי שלוש שנים במאסר, שוחרר לייזר וחזר ארצה. גיורא נולד כעבור שנה, בפתח תקווה. מגיל אפס היה ברור לאן יתפתח.

"מאז שאני זוכר את עצמי, הייתי עם כדור. כדור סמרטוטים, כדור טניס, העיקר שיהיה כדור. בחצר, בשכונה, בים. אבא אימן אותי בכל יום. גרנו בקומה הראשונה, והיתה לנו מרפסת נמוכה כזאת. אני הייתי יורד לחצר, ואבא היה יושב על כיסא נוח במרפסת. הוא היה זורק לי את הכדור למטה, ואני הייתי צריך להחזיר לו למעלה בבעיטה. פעם ברגל ימין, פעם ברגל שמאל. היה לי אינטרס לדייק: אם הכדור היה נופל בחצר, הייתי צריך לקחת אותו ביד, להחזיר אותו לאבא שלי, והוא היה זורק לי שוב.

"הוא לא הפסיק לאמן אותי. טכניקה, ועוד טכניקה. מגיל 3, אני חושב. אני באמת חייב לו הכל. הוא גידל אותי ועשה אותי שחקן. מוטל'ה תמיד נהג להקניט אותי, 'אבא שלך היה שחקן יותר גדול ממך'. הייתי אומר לו שהוא צודק".

לייזר שפיגל שיחק עד שנות ה־50 בכמה קבוצות, הפך למאמן מצליח וזכה באליפויות ובגביעים. אבל לאורך כל הדרך הקפיד על אימונים לבנו. "זה היה כל כך חשוב לו, שב־1957, כשהייתי בן 10, הוא ואמא שלי החליטו לעבור מפתח תקווה לתל אביב, כדי שאוכל לשחק בקבוצת הילדים של מכבי תל אביב. זו למעשה היתה הפעם הראשונה שהצטרפתי ממש לקבוצת כדורגל".

הוא מראה לנו תמונה שלו צועד ברחובות תל אביב, בדרך לאימון הראשון, עם חיוך מאוזן לאוזן. ילד מאושר ותמים, עם תיק קטן והמון תקווה. "אחרי האימון הראשון המאמן בא לאבא שלי ואמר לו, 'הבן שלך יודע הכל'".

והילד אכן הפך לענק. הוא התבלט מייד בקבוצת הילדים, ומאוחר יותר בנערים ובנוער. תמיד במרכז המגרש, עם מסירות סרגל. כבש ובישל שערים למכביר. בשנת 1963, בגיל 15 וחצי, כבר העלה אותו מאמן מכבי דאז, ג'רי בית הלוי, לקבוצה הבוגרת. בהופעת הבכורה שלו, אחרי כמה חודשים, כבש חמישייה בניצחון של מכבי על בית"ר מחנה יהודה, בסיבוב השני של גביע המדינה. בעונה השנייה בקבוצה הוא כבש 21 שערים במשחקי הליגה והגביע.

"היתה עונה אחת שבה אבא אימן אותי במכבי, עונת 66'-67'", הוא מספר, "זה לא היה קל. אני לא חושב שזה דבר טוב שאבא יאמן את הבן שלו. באותה עונה לא לקחנו אליפות".

ב־1965, בגיל 18, הוא הצטרף לנבחרת ישראל. גם שם הפך עד מהרה, יחד עם מוטל'ה שפיגלר, צביקה רוזן, יצחק שום, שייע פייגנבוים, יצחק ויסוקר ואחרים, לשחקן מוביל.

בסוף 1969 היה בנבחרת האגדית שהביאה את ישראל לטורניר הגביע העולמי, בפעם היחידה בתולדותיה, לאחר שני משחקים מול אוסטרליה. שפיגל כבש את שער הניצחון במשחק מול אוסטרליה בישראל, וכעבור עשרה ימים בישל לשפיגלר, במסירה גאונית, את שער היתרון בסידני. המשחק הסתיים בתוצאה 1:1.

"האושר היה עצום", משחזר שפיגל בעיניים נוצצות, "היתה תחושה של התרוממות רוח. גם עמנואל שפר, המאמן, שהיה אדם מיוחד במינו וקפדן מאוד, וידע לדרוש מאיתנו ואפילו לצעוק כשצריך, חגג איתנו בארוחת הערב אחרי המשחק". 

במקסיקו הוגרלה הנבחרת לבית קשה, עם איטליה, אורוגוואי ושבדיה. במשחק הראשון היא הפסידה 0:2 לאורוגוואי. במשחק השני, נגד שבדיה, נקלעה ישראל לפיגור 0:1, אבל בדקה ה־56 מסר שפיגל את הכדור לשפיגלר, שכבש שער מרהיב מ־25 מטר.

"הוא הניף את הרגל ונתן גול נהדר. הרגשנו שהשער הזה הגיע לנו, כי שיחקנו טוב. עמדנו מצוין על המגרש. שמחנו מאוד, אבל היה לנו עוד משחק נגד איטליה. במשחק הזה הצלחנו לשחק לאט ולהחזיק הרבה בכדור, וסיימנו בתיקו 0:0. איטליה היתה נבחרת חזקה, שהגיעה עד הגמר. זה היה הישג יפה".

מה היה סוד הקסם של הנבחרת ההיא?

"היתה לנו נבחרת של מנהיגים ושחקנים טובים, ומאמן שלא הרפה וידע להעמיד אותנו בצורה מצוינת על המגרש. אני אישית תמיד הרגשתי חופש במגרש. לפעמים שפר היה צועק עלי, והייתי עונה לו. המשחק הוא של השחקן. אמרתי לכם, אי אפשר לתכנת את השחקן.

"האווירה בנבחרת היתה מדהימה. היינו חברים טובים, לא היתה קנאה ולא היה מתח בין השחקנים. אני ישנתי בחדר עם מוטל'ה. יש לנו אופי שונה, אבל תמיד היה בינינו סיפור אהבה עם חברות אמיתית, בנבחרת ומחוצה לה. במשחקים היה לנו שיתוף פעולה נהדר, ידענו למצוא אחד את השני 'על עיוור'. הוא בן אדם מבריק עם יכולות אישיות מדהימות, יודע לדבר וצ'יק צ'ק תופס את הדברים.

"אנחנו חברים עד היום. מדברים, נפגשים. רק לפני כמה ימים עשינו הליכה יחד בחוף אכדיה".

 

* * *

שפיגל שיחק במכבי תל אביב עשר שנים, שבמהלכן קטף ארבע אליפויות וארבעה גביעי מדינה (כולל דאבל בעונת 69'-70'). ב־1973 עבר לשחק במדי שטרסבורג הצרפתית. הוא שיחק שם שלוש עונות, שבמהלכן כבש 23 שערים ב־97 משחקים. בעונתו האחרונה שם חבש את סרט הקפטן. משם עבר לליון ושיחק בה שנתיים.

"אלו היו חמש שנים מהטובות בחיי", הוא אומר, "עברנו לצרפת כשהבן שלנו, ירון, היה בן שמונה חודשים, והרגשנו שם מצוין. השחקנים עזרו לי להיקלט מהר, עזרו לי ללמוד צרפתית, והיום אני מדבר ומבין את השפה. הבת שלנו אלינור נולדה בשטרסבורג".

הוא חזר למכבי תל אביב ב־1978 וזכה איתה באליפות. אחר כך שיחק עוד עונה אחת בהכח רמת גן ועונה בבית"ר תל אביב, עד שפרש ממשחק, בגיל 34. "זה לא היה קשה. כבר הייתי קצת פצוע בברך, הגב כאב, ונמאס לי. הרגשתי שמיציתי את הקריירה כשחקן".

הוא נסע לשווייץ, עבר קורס מאמנים, ואחר כך עשה השלמות בווינגייט. ב־1983 החל את הקריירה שלו כמאמן. במשך שלוש שנים אימן בהפועל פתח תקווה, אחר כך עונה אחת במכבי תל אביב (87'-88') וארבע עונות בבני יהודה (כולל אליפות ב־1990). ב־1992 נחת במכבי חיפה, שם אימן שש שנים, ונודע כמאמן שהכניס למועדון שיטות אימון מתקדמות. עד היום נחשבת הקבוצה שאימן בחיפה ב־1993 - עם אייל ברקוביץ', ראובן עטר, אלון מזרחי, סרגיי קנדאורוב, רוני לוי ואלון חזן - לקבוצה הטובה ביותר בישראל בכל הזמנים. באותה עונה זכתה חיפה באליפות בלי להפסיד אפילו משחק אחד ושיחקה "טוטאל פוטבול" מבריק וסוחף. 

"ארגנתי את האימונים בחיפה כך שיהיו אירופיים לכל דבר. קיצרתי את האימונים, שיהיו קצרים וקצביים יותר. התחלנו לאכול יחד אחרי אימון הבוקר, כדי לשלוט בתזונה של השחקנים. הכנסתי אנשי מקצוע נוספים, שלא היו מקובלים באותה תקופה, כמו פסיכולוג, מאמני כושר, מאמני שוערים. למדתי מהמאמן שלי בליון, איימה ז'אקה, שהיה אחר כך מאמן נבחרת צרפת וזכה איתה במונדיאל. הייתי בהשתלמויות אצל פאביו קאפלו במילאן.

"לימדתי את השחקנים שלי איך לא לפחד על המגרש. איך יוצאים לנבדל ואיך מבצעים לחץ על היריב. זה התאים לאופי שלי. אני לא פוחד. כבר הפסדתי 10:0 במכבי תל אביב כשאימנתי שם (במשחק ליגה למכבי חיפה, ב־1988; ע"נ), אז מה היה לי לפחד".

ההפסד ההוא היה כתם בקריירה שלך?

"ממש לא. אני לא נפגע משטויות".

איך השחקנים בחיפה הגיבו לשיטות האימון החדשות?

"הם היו חופשיים ונינוחים על המגרש. באימונים הכל היה מסודר ומאורגן. במשחקים נתתי להם חופש, לא הגבלתי את היצירתיות והמחשבה שלהם. הם לא פחדו לטעות, והתוצאות היו בהתאם.

"הבאתי לכדורגל הישראלי דברים חדשים. שיטות משחק חדשות. בהתחלה צחקו עלי. אמרו, 'הוא עצלן, הוא לא רוצה לעבוד, ולכן הוא מביא איתו עוד צוות. ומה פתאום לקצר את האימונים?' בסוף כולם הלכו אחריי".

היו גם נפילות במכבי חיפה. לא תמיד היה לך קל עם התקשורת שם.

"כן, היו ערבים שבהם חזרתי הביתה וחטפתי ביקורת, וזה היה קשה ולא נעים. אבל צריך ללמוד לחיות עם זה. תמיד ידעתי לאסוף את עצמי, לשים דברים בפרופורציות, לבוא לאימון למחרת ולהתחיל מחדש".

שפיגל המשיך לאמן בחיפה, עד שפוטר בפברואר 98', אחרי הפסד מביך להפועל כפר סבא (0:4). מאז נדד בין כמה קבוצות, שאותן אימן בדרך כלל עונה אחת - הפועל פתח תקווה, בני יהודה, עירוני ראשון לציון. הוא כיהן כמנהל מקצועי במכבי הרצליה וכמנהל ספורטיבי בבית"ר ירושלים.

"הקבוצות שאימנתי אחרי חיפה היו פחות טובות", הוא אומר, "וזה בהחלט היה קשה יותר. אבל אתה לא חייב תמיד לקחת אליפות. יוסי אבוקסיס אימן בבני יהודה ועשה עבודה טובה גם בלי לקחת אליפות". 

* * *

בשנת 2008 פרש סופית מאימון, "ומאותו רגע היו לי שנים מהיפות בחיי. ירד לי הסטרס, יצאתי לבלות עם מרגלית בארץ ובחו"ל, נסענו לטיולים בצרפת, ששנינו אהבנו מאוד עוד מהתקופה ששיחקתי שם, נפגשנו הרבה עם חברים מהארץ ומחו"ל. לא הרגשתי שום חוסר. צריך לדעת לא להיות נעול על דבר אחד".

מרגלית ליוותה אותו בימים היפים ובימים הקשים, "אבל היו לה חיים עשירים ומלאים משלה. היא אהבה את החיים, היתה ציירת, למדה אמנות, צילום, קולנוע, עבדה בצעירותה באל על, ייבאה מיטות מצרפת, היתה מעצבת. היא גם עבדה בחלוקת ארוחות צהריים בעמותת 'לתת' ונתנה מתן בסתר לאנשים". 

מאז פטירתה, לפני ארבע שנים, אין לו זוגיות חדשה. "התאוששות לא קשורה לזוגיות חדשה", הוא אומר, "היא צריכה לבוא מבפנים, ובפנים יש חלל גדול. בכל מקרה, הכאב תמיד נשאר".

הוא בקשר קרוב מאוד עם ילדיו - ירון (48), מנכ"ל חברת תרופות, ואלינור (45), אדריכלית - ועם ארבעת נכדיו: בן (14 וחצי), תמרה (12), עלמה (8) ועומר (7). בימי שישי הם מתכנסים לארוחה משותפת אצלו בחצר. "יש לי מבשלת, אני לא יודע לבשל. אל תסמכו על הידיים שלי, רק על הרגליים ועל הראש".

הגיל מעסיק אותך?

"הרבה פחות מבעבר. לפני 20 שנה התעסקתי יותר בגיל שלי. כל אחד חושב על המוות, אבל היום זה לא מפחיד אותי כמו בתקופה שהייתי צעיר יותר. ואז אתה מתחיל להיבדק, ופתאום מוצאים את זה, ופתאום את זה.

"המוות הוא חלק מהחיים. ביום שאדם נולד, הוא מקבל גזר דין מוות. זה יכול לקרות בגיל 50, בגיל 80, או בגיל 100. אני מרגיש בריא. טוב לי ונעים לי עם השקט ועם העיסוקים שיש לי".

erannavon9@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו