צוחקים מדיסני? תתביישו לכם

החודש מלאו 92 שנה להופעת הבכורה הקולנועית של עכבר חווה מצויר ומלא עזוז העונה לשם "מיקי". מיקי הגיח ממוחו הקודח של בוראו, וולט דיסני, כברייה שאין כוחה במותניה אך היא מצוידת בכלי נשק שאין חזק ממנו: חוש הומור.

כבר בסרטון הראשון שבו הופיע, "ספינת הקיטור ווילי" מ-1928, הוא היה חמוש ביצר תחבולה וקונדסות, שאותו יישם על סביבתו החזקה והרצינית ממנו. המכרסם בעל האוזניים הגדולות הפר כל חוק והלעיג על כל מוסכמה. בנוכחותו איבדו גבירות כבודות את שאריות כבודן, נציגי ההון את השלטון ושופטים ושוטרים את זכות העמידה. לא בכדי תיארו אברהם שלונסקי ב"עלילות מיקי מהו" מ1933-  כ"מוקיון קטן, הקטינא הוא שטנטן", ואף ייחס לו חטא אשר לא היה כבד ממנו בעיני ההתיישבות העובדת: "אין לו חשק לעבודה. הוא לא טרקטור ולא סוס".

שלונסקי, שגרירה הבכיר של תפיסת העולם הסוציאליסטית בספרות ובעיתונות של לב המאה ה-20, ידע היטב כי תרבות בריאה נבחנת גם ביכולתה ללגלג על ערכיה שלה. הומור עצמי הוא גילוי של ביטחון עצמי. בין שמדובר בעכבר אשר חשף בתעלוליו את נביבותה של הבורגנות הלבנה של תקופתו, ובין שמדובר בממשיכי דרכו המצוירים, אשר נטפלו לכל שבט בחברה האמריקנית ולכל נציגות אירופית אפשרית - שימש ההומור מאפיין בולט ליצירת אולפני דיסני לדורותיה.

• ראש בראש: "הזמר במסכה" מול "האח הגדול"

ובכן, לא עוד. לפני כמה שבועות הודיעו מנהליה העכשוויים של החברה כי סרטי האנימציה הקלאסיים שהופקו ילוו מעתה באזהרת צפייה, וזאת בשל "הסטריאוטיפים הכלולים בהם, שכן הסטריאוטיפים האלה היו פסולים אז והם פסולים גם היום". ברשימת הסרטים שנשלחו אל עמוד הקלון כלולים "פיטר פן" (בשל הצגה לא ראויה של דמויות אינדיאניות), "חתולים בצמרת" (שבו מופיעה דמות של חתול אסיאתי העושה שימוש במקלות אכילה סיניים והמדובב, אללי, על ידי שחקן לבן) ו"אלאדין" (עם המזרח-תיכונים אף אחד לא רוצה להסתבך). אפילו ל"ספר הג'ונגל", יצירת המופת האחרונה של וולט דיסני, הוצמדה שקופית שנועדה לגרום לצופים לשקול מחדש אם יש ברצונם לבצע את זממם הקולנועי. גם אם ימשיכו בצפייה, הם אמורים להרגיש אשמה קלה ולצחוק פחות. לכו תיהנו מסרט הפוגע ב"גיוון העשיר של החוויה האנושית מסביב לעולם".

אפילו לפני "ספר הג'ונגל" מצמידים בדיסני אזהרה מפני פגיעה ב"גיוון העשיר של החוויה האנושית", כשאת מקומו של ההומור העצמי תופסת נפיחות עצמית

את התוצאה הישירה של מדיניות זו אפשר היה לבחון בעיבוד הקולנועי המחודש לסרט "מולאן", אשר הופץ לפני כחודשיים. חוויותיה המיליטנטיות של העלמה הסינית הוצגו בכובד ראש מעורר הערכה ושעמום. דמויות המשנה הקומיות מסרט האנימציה המקורי נוכשו החוצה ללא רחם. את מקומן תפסו תפיסה אידיאולוגית הכופרת בשילוב אפשרי בין נאמנות משפחתית לקידום נשי, ופאתוס חוצה גבולות אשר אמור היה להבטיח את הצלחתו באמריקה, ולא פחות חשוב מכך - בסין.

וראו זה פלא, "מולאן" היה לכישלון מסחרי חרוץ. הניסיון להימנע מכל בדל בדיחה, מפחד פן יבולע למפיקים האמריקנים מזעמו של קהל הצופים הסיני, התברר כשגיאה אסטרטגית. ההכנסות בסין הגיעו בקושי לעשירית מתקציב הסרט, ונדמה כי אזרחי המעצמה הגדולה הגיעו למסקנה כי ההליכה לבית הקולנוע לטובת צריכת היגדים דידקטיים ונטולי הומור היא מיותרת, שהרי אותם מספק השלטון הקומוניסטי גם ללא צורך בכרטיס.

• הפה הגדול של המחאה בדרך ל"האח הגדול"

נכונותה של חברת אולפני דיסני להתכחש למקורותיה האמנותיים עתירי ההומור, ובעצם לתכונה האנושית המבורכת עצמה, מעידה על עוצמת הדציבלים שבה מתנהל היום הדיון בארה"ב על מורשתה התרבותית. אולם בוויתור על ההומור פוגעים ראשיה ביכולת האנושית להתמודד באופן בריא עם הצדדים הפחות מחמיאים של אישיותנו. ללא הומור יתקשה העכבר להישאר צעיר לנצח, ואת מקומו של ההומור העצמי עלולה לתפוס נפיחות עצמית. אם זה לא היה קצת עצוב, זה עשוי היה להיות אפילו די מצחיק.

ד"ר יובל ריבלין הוא חוקר ומרצה לקולנוע