יש ריטואל שחוזר על עצמו במשחקים האחרונים של בית"ר ירושלים. זה קרה בניצחון על חדרה, בהפסד לבני יהודה וגם במשחק נגד מכבי נתניה. אנחנו מדברים על כך שהצהובים שחורים מצליחים לייצר מומנטום חיובי וכדורגל מהנה במשך 20 דקות או קצת יותר, אבל פתאום זה נעלם.
בדקות הטובות הללו בית"ר נראית בדיוק כמו הקבוצה שסלובודן דראפיץ' ושי ברדה רוצים לראות - קבוצה לוחצת, יוזמת, שעושה תנועה ללא כדור ומייצרת מצבים, אבל לא ברור למה הירושלמים לא מצליחים לשחק בצורה הזאת ברוב שלבי המשחק. וזו כנראה הסיבה מדוע הקבוצה של דראפיץ' וברדה הצליחה להשיג רק ניצחון אחד בארבעה המשחקים שלהם כמאמני בית"ר ירושלים.
נתניה פתחה חזק, שיחקה בקצב מהיר והיממה את הירושלמים עם שער מהיר של גבי קניקובסקי, אבל במקום להמשיך ללחוץ על הדוושה היא הלכה יותר ויותר לאחור, עשתה טעויות קשות באזור הרחבה שלה, אבל למזלה היה לה את דני עמוס עירני בין הקורונות והוא מנע כמה הזדמנויות טובות של הירושלמים ובעיקר של אוחנה, ונכנע רק לשער השוויון של אורי מגבו.
ומה קרה במחצית השנייה? במקום שבית"ר תמשיך במומנטום ותנסה להכריע את ההתמודדות היא פשוט נעלמה לחלוטין מהמשחק ואפשרה לקבוצה של ריימונד אטוולד להכתיב את הקצב, והיא גם לא הייתה רחוקה מלהשיג את שער הניצחון אבל היא לא הייתה מספיק מדויקת ואיכותית בחלק הקדמי כדי לעשות זאת.
לבית"ר אין יותר מידי ימים לעשות חישוב מסלול מחדש ונגד מכבי פתח תקווה היא תהיה חייבת להיות הרבה יותר משכנעת כדי להשיג את הניצחון על הקבוצה של האקס גיא לוזון, אחרת הלחץ בבית וגן יתחיל להראות את אותותיו.
