המהפך האדיר והניצחון הכמעט בלתי אפשרי אתמול (שבת) של הפועל באר שבע בנתניה, התחיל עוד הרבה לפני השער של שי אליאס. הוא התחיל בכרטיס האדום השלישי שקיבלנו. גם שם, גם אז, בלי מיגל ויטור, בלי רן קוז'וך ובלי אליאל פרץ - ידענו שכלום עוד לא גמור עד שריקת הסיום. בשיא חוצפתנו, בתשעה שחקנים ובלי מאמן על הקווים, האמנו שאפשר להפוך את הקערה.
לא משנה מה יוליד יום ואפילו אם הפער בצמרת עוד יגדל או ישאר בעינו, לא נזכיר את "המילה האסורה". נו, זאת, שבמכבי תל אביב ובמכבי חיפה קמים איתה בבוקר והולכים לישון איתה בלילה. אבל עמוק עמוק בלב, היא נאמרת, היא קיימת. היא שם. כי הפועל באר שבע של העונה, נותנת אינספור סיבות לאופטימיות הזו.
תגידו שאנחנו בכיינים עד מחר, אבל הפועל באר שבע לא שיחקה 9 מול 11, היא שיחקה 9 מול 12. אחרי תצוגת השיפוט המזעזעת של יגאל פריד, שכנראה נתפסה לו היד מרוב הפעמים ששלח אותה לכיס האחורי, הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לו הוא שננצח. ככה העקבות אולי מעט יטושטשו. אז לא אדוני השופט, זה לא יקרה.
לא בטוח שהיה נכון למועדון להוציא את ההודעה המשתלחת בשופט בהפסקה ("מה שקרה במחצית הזו זה כרטיס אדום לספורטיביות") ואולי גם אלונה יכולה היתה להתאפק עד לשריקת הסיום, אבל הגיעו מים עד נפש. מספיק. בעולם מתוקן, פריד ושופטי ה-var צריכים לשבת בבית מחזור-שניים במקרה הטוב.
ובמקרה הרע? הנה הצעת ייעול: שופט יהיה משול לנהג בעל רישיון נהיגה. ברגע שיצבור מספיק טעויות שיפוט, רישיונו יפסל ויהיה עליו לעבור תיאוריה מחדש. רק שבמקום ללמוד תמרורים, ילמד את החוקה מחדש, רצוי גם באופן מעשי, וייבחן עליה. יעבור את המבחן? יחזור לשפוט. לא יעבור? יבחן שוב.
מה שקרה על הדשא לא מתקבל על הדעת, ובאיגוד השופטים יהיו חייבים לתת על כך את הדין. 4 (כמובן גם הפנדל שלא היה ולא נברא) מקרי שיפוט שנויים במחלוקת במחצית אחת זה די והותר. אנחנו לא צריכים את השופטים לצידנו, אבל למה מגיע לנו שיהיו נגדנו?
ועכשיו נסיים עם כדורגל. אם העונה הזו תלך למקומות שאנחנו מפנטזים עליהם כל כך, המשחק הזה יצרב בזיכרון שלנו ומבחינה היסטורית, גם של כל הליגה. המערכת בהפועל באר שבע עשתה העונה הכל נכון, בקיץ ובינואר, והעסק עובד. עכשיו תורכם להסתכל לנו בלבן של העיניים.
