"זך כרע ברך לעבר אלתרמן ומלמל 'סליחה'". גבריאל מוקד נפרד מנתן זך

לא מעט אנשים אמרו בשבוע החולף את המילים "אני זוכר בדיוק מתי פגשתי לראשונה את נתן זך", אך מעטים מהם, ואולי אף לא אחד, יכולים לומר ש"זה קרה לפני 67 שנים". פרופ' גבריאל מוקד בן ה־87 הוא אחד מהם וגם בין האחרונים שלקחו חלק בלתי נפרד מעולם הספרות ההולך ונעלם, שזך היה מאבני היסוד שלו.

"פגשתי את נתן לראשונה בסתיו 1953, בהיותי בן 20", הוא נזכר, "אחרי שירותי הצבאי עליתי לירושלים, נרשמתי כסטודנט באוניברסיטה העברית. ידידי הקרוב מהגימנסיה בתל אביב, דוד אבידן, עלה לשם גם הוא. הוא הכיר לי את כל החבורה שהתרכזה סביב כתב העת "לקראת", ושם היו כמובן יהודה עמיחי, בנימין הרשב, משה דור, אריה סיון וגם נתן זך. ירושלים של אז היתה עיר ענייה וקרה מאוד, והיו בה מעט מקומות. ישבנו בקפה ניצן, שהיה המקום היחיד שאפשר היה לשבת בו באופן מתורבת, והיינו משוחחים על ספרות. לאחר מכן הייתי פוגש אותו גם במקומות שונים בתל אביב.

"היינו יושבים בלילות, לפחות כמה פעמים בשבוע, בבר שכבר לא קיים היום בשם 'אטום בר'. בכלל, נתן אהב לשבת בברים, והיה גם מאוד נדיב בהזמנות. היינו מקפידים תמיד לחזור יחד הביתה לפני שירת הציפורים הנוראה, כלומר לפני השחר, אז היינו רצים בבן־יהודה ובשדרות בן־גוריון באותו כיוון, כי הוא היה גר ימינה ברחוב שפינוזה, ואני שמאלה ברחוב ויזל".

מחילה עם קוניאק

זך ומוקד שיתפו פעולה בכתב העת "עכשיו", שהפך עם צאתו למוסד ספרותי חשוב. "בתיווכו של המשורר מקסים גילן, פגשתי את ברוך חפץ, המו"ל והעורך הירושלמי שהפך לידיד גדול שלי, ואגב סימל הרבה לפני הפטפוט הנוכחי את השיתוף האשכנזי הספרדי", נזכר מוקד, "חפץ היה איש מעולה, נמוך קומה אבל גדול ברוח, שהיה גם מזכיר ועד העדה הבוכרית בירושלים ובן למשפחה שהקימה את שכונת הבוכרים. חפץ הוציא עיתון סטודנטים בשם אוגדן, ואני הצעתי לזך ולעמיחי שנערוך יחד איתו את העיתון הזה. היו אז המון מדורים ספרותיים בכל העיתונים, היום יש הרבה פחות.

"נפגשנו בביסטרו בתל אביב בשם 'קראו', ישבנו על כיסאות גבוהים ודנו בינינו בשינוי שם העיתון. 'אם כבר לשנות את השם, אז איזה שם ניתן עכשיו?' ופתאום אמרנו 'מה זאת אומרת איזה שם עכשיו? 'עכשיו ייקרא הביטאון'. וכך נולד 'עכשיו', שעשה היסטוריה בתולדות הספרות בישראל, פורסמו בו שירים של מיטב המשוררים והוא קיים במשך 63 שנים שבהן יצאו 75 גיליונות".

בשנת 1959 הודפס בכתב העת המאמר הביקורתי והחשוב של זך, "הרהורים על שירת אלתרמן", אולם מוקד לא הסכים עם כל מילה שנכתבה בו. "צריך להבין שהיה הבדל גדול ביני ובין אבידן לבין זך", אומר מוקד, שעורך את "עכשיו" ב־60 השנים האחרונות, "כי זך, לפחות באותו מאמר, הציג תזה שלפיה יש לאלתרמן הרבה שירים גרועים והוא לא משורר גדול, אלא שגרתי.

נכון שלאחר מכן הוא חזר בו. אבידן ואני אמרנו שזה לא נכון, שאלתרמן משורר גדול, אלא שהיום אי אפשר לכתוב כך. הנוסח שלו הוא לא אפשרי לכתיבה כעת, על רקע כל המצב האנושי. אנחנו היינו אקזיסטנציאליסטים כאלה, ואלתרמן היה הרבה יותר רומנטי. אנחנו ראינו את המציאות בארץ כמו שהיא: שיכונים, עולים, הרבה עוני, ולא אור לגויים, עם כל הכבוד לתנ"ך ולגדולת השפה העברית. היינו שותפים לטענות של זך בנוגע למשקלים ולנוסח של אלתרמן, הסכמנו שהוא מיצה את הנוסח ושאי אפשר להיות תלמיד מרכזי של אלתרמן ולהיות משורר חשוב מאוד. זו היתה הגישה ב'עכשיו', רק שזך הקצין את זה מאוד. אגב, המאמר הזה הוא המאמר הכי מצוטט בתולדות הספרות העברית. אני חושב שציטטו אותו עשרות אלפי פעמים".

אזכור שמם של זך ואלתרמן, נתן ונתן, באותה נשימה, גורם למוקד לשלוף ממוחו הקודח אנקדוטה עתיקה המדגימה כיצד התבצעה "סולחה" בסצנת הספרות של תחילת שנות ה־60. "בשנת 1961 בערך, אולי 62', היינו כולנו צעירים מאוד וישבנו בכסית בשולחן נפרד ושונה משולחן שלונסקי ושולחן אלתרמן, ורחוק מאיתנו ישב אלתרמן עם כל מיני מיודעים שסגדו לו. זך ישב איתנו, עם אבידן, איתי, עם מקסים גילן, ודע לך שנתן היה משתכר אחרי כוסית, בניגוד לשתיינים הגדולים של קוניאק זול, למשל אלתרמן, רטוש ופן. הוא היה שתוי מעט, ופתאום התחיל לזחול במהירות על ארבע עד לשולחן של אלתרמן, חיבק את ברכיו ומלמל משהו על סליחה. אלתרמן שם יד על ראשו, וזה היה מעמד נוגע ללב". 

הקיום ה"זכי"

בשנים שלאחר מכן, למרות הידידות האיתנה שנותרה תמיד, הפנה זך חיצי ביקורת גם כלפי מוקד. "כשקידמתי ב'עכשיו' משוררים כמו מאיר ויזלטיר, יאיר הורוביץ או יונה וולך, זך ואבידן היו מאוד ביקורתיים כלפיי. הם כינו את יונה, את יאיר, את מאיר ואת אהרן שבתאי ואחרים 'זוטרים' ושאלו אותי 'מדוע אתה מקדם זוטרים?' עניתי להם 'אלה לא זוטרים, הם משוררים חשובים שממשיכים אתכם, באופן אחר'".

בעשורים האחרונים, כשזך גר בכיכר רבין, נהג מוקד לבקר באופן קבוע בדירתו. "ישבתי איתו בדירה עמוסה ביצירות אמנות ותכננו להוציא יחד ירחון. חשבנו לשתף בזה את אדם ברוך המנוח. אדם אמר לי 'לאט־לאט אני מבין שאיתו קשה לערוך משהו יחד. הוא מופלג בזיכרונות, יש בו המון אירוניה, מי יודע אם הוא מתכוון לכתב העת הזה באופן ביצועי בכלל'. עניתי לו 'אדם, אתה לא הבנת שאני מזמן לא בא לכאן כדי להקים עיתון? אני בא לראות אותו, לשמוע את ההערות שלו".

איך היית מגדיר אותו כמשורר?

"הוא היה משורר גדול מאוד. זך, אבידן ועמיחי הם השלשה הגדולה שלנו במחצית השנייה של המאה ה־20, כל אחד בדרכו, ולדעתי הם גם שווים זה לזה ולא נופלים מצ'סלב מילוש, מג'ון אשברי או מאלן גינסברג. זך שלט במגוון גדול של נוסחים והיה אמן אדיר של מצלול ושל שלל טכניקות, למרות נטייתו לאמירה ישירה. הוא שלט גם בנוסח הרזה, עם שירים 'עניים' או 'פשוטים', אבל נוגעים ללב עם משפטים כמו 'יושב אדם צעיר בגופייה ושום דבר אינו בא'. במשך הזמן הוא פיתח שירה פילוסופית־קיומית מהטובות שיש. 

"הגדולה של זך נובעת, לדעתי, מכך שהוא המשורר הקרוב ביותר לאקזיסטנציאליזם ה'גדול' של היידיגר, סארטר וקאמי. הוא קשור גם לאקזיסטנציאליזם הדתי, של געגועים לאמונה, אם כי הוא לא דתי אלא חילוני לגמרי, אבל הוא יודע לקיים דיאלוג עם אפשרויות דתיות שמקורן גם בתנ"ך וגם בברית החדשה.

"זך היה מאוד בעד שיריו שהולחנו, וגם הזמין אותי לא פעם לערבים בצוותא שבהם שרו את שיריו. הוא שמח שמלחינים אותו, אבל מצד שני קיבל את הגישה שעיקר השירה היא במעבדה אישית בין משורר לשולחן כתיבה, וידע שהזמר הוא חשוב מבחינה תרבותית, אבל לא יכול לבוא במקום השירה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו