ראש צוות המו״מ הפלשתיני ומזכ״ל הועד הפועל של אש״ף ד״ר סאיב עריקאת הובא היום (רביעי) למנוחת עולמים בבית העלמין ביריחו. באופן סימבולי, ציינו היום ברשות הפלשתינית את יום השנה ה-16 למותו של יאסר ערפאת.
מגישה: ליטל שמש // צילום: משה בן שמחון
עראפת כזכור, היה המנהיג הפלשתיני שהצליח יותר מכל מנהיג פלשתיני אחר, בעבר ובהווה, להעלות על סדר יומה של הקהילה הבינלאומית את הסוגיה הפלשתינית, ואת הדרישה לכינון מדינה פלשתינית עצמאית שבירתה ירושלים המזרחית. עראפת הוא זה שדרש פתרון צודק והוגן למאות אלפי פליטים פלשתינים בעולם, למרות שמרביתם הם דור שני ושלישי לפזורת הפליטים הפלשתינית, שלאחר יותר מ-72 שנים עדיין חיים בתנאי עוני מחפירים, ללא שום מעמד אזרחי, וזכויות מינימליות.
בעיתוי זה ראוי לשאול את השאלה: האם ההנהגה הפלשתינית בראשות יאסר ערפאת יכולה הייתה לפעול אחרת לאחר חתימת הסכמי אוסלו, שעריקאת היה אחד מאדריכליו? האם הייתה יכולה להבטיח למיליוני הפלשתינים בגדה המערבית ורצועת עזה חיי רווחה במדינה עצמאית?
על השאלה הזו ניסו לענות לא מעט אנשי אקדמיה, פוליטיקאים, אנשי צבא וגורמי ביטחון בשירות פעיל או בגמלאות, אך נראה כי הסוגיה תיוותר בעינה, לפחות עד שימצא פתרון צודק והוגן לקונפליקט הישראלי-פלשתיני.
ניתן עם זאת לבחון את הדברים כפי שהם נראים בעיניים פלשתיניות וערביות, באמצעות אירוע שהתרחש לאחרונה בעקבות חתימת ״הסכמי אברהם״ בין ישראל, איחוד האמירויות ובחריין; והסכם השלום או ״הפסקת העוינות ההדדית״ בין ישראל וסודאן. ימים ספורים לאחר חתימת ״הסכמי אברהם״, דרש יו״ר הרשות הפלשתינית אבו מאזן את כינוסה הדחוף של הליגה הערבית במטרה לגנות את ההסכמים, בהם לטענתו לא הייתה התייחסות לסוגיה הפלשתינית. גם עראפת הביע בזמנו זעם דומה לאחר חתימת הסכם השלום בין מצרים וישראל בשלהי שנות ה-70 של המאה שעברה.
אולם עם חתימת הסכמי אברהם, בניגוד להסכמי השלום עם מצרים, שליטי מדינות ערב לא מיהרו להזדהות עם תחושת ההתקרבנות הפלשתינית, ועם הזעם שבא בעקבותיה. איחוד האמירויות, בחריין וסודאן לא נזרקו משורות הליגה הערבית - כפי שנעשה עם מצרים של סאדאת לאחר חתימת הסכמי השלום. יתרה מכך, מדינות ערב לא שיגרו ולו מחאה רפה נגד הסכמי אברהם, ולא התייצבו מאחורי הפלשתינים ומאחורי "האינטרס הלאומי הפלשתיני" - לכונן מדינה עצמאית בגבולות 67, שבירתה ירושלים המזרחית.
ההנהגה הפלשתינית, החל מיאסר ערפאת ועד אבו מאזן, לא השכילה לקרוא את מפת האינטרסים האזורית. מדינות ערב שועטות קדימה עם הפנים לעתיד, ורק הסוגיה הלאומית-פלשתינית נותרה הרחק מאחור, אולי מסונוורת עדיין מוועידת שלושת הלאווים המפורסמת שנערכה בסודאן לאחר מלחמת ששת הימים. בזמנו, הכריזו מנהיגי מדינות ערב, בהובלתו של הנשיא המצרי ג'מאל עבד אל נאצר: לא לשלום עם ישראל, לא למשא ומתן ולא להכרה במדינת ישראל.
מזכ״ל הליגה הערבית הנוכחי, אחמד אבו אל-רייט, ניסה לרכך את הזעם הפלשתיני ואת תחושת הנבגדות שעלתה מהמוקטעה ברמאללה בשל סירוב הליגה הערבית להיענות לדרישותיו של אבו מאזן, והדגיש כי ההסכם בין איחוד האמירויות ובחריין לישראל נועד בין היתר כדי לבלום את החלת הריבונות הישראלית בבקעת הירדן והגדה המערבית. אבו אל רייט אישר כי הליגה הערבית דחתה את הצעת ההחלטה הפלשתינית לגנות את איחוד האמירויות ובחריין ולהטיל עליהן חרמות, אף צפה אולי את העתיד והציע לפלשתינים לפעול ביתר שאת לחידוש המו״מ עם ישראל - בין אם טראמפ יבחר לקדנציה נוספת ובין אם לאו. למעשה, אבו אל רייט הציע לפלשתינים "לרדת מהסולם" ולחדול מהמחלוקות עם מדינות המפרץ הפרסי, השואפות לנרמל את יחסיהן עם ישראל - ולא רק בשל האיום האיראני.
ההצעה של אבו אל רייט נפלה על אוזניים ערלות. בכיר הרשות הפלשתינית סאיב עריקאת קרא לו בתגובה ״להתפטר מיידית מתפקידו בשל תמיכתו הפושעת והבוגדנית בהסכמי אברהם״. כן, אותו סאיב עריקאת שחודש לאחר מכן הובהל במצב קריטי לטיפול רפואי בבית חולים בישראל, בו עמל צוות הרופאים הישראלי במשך 3 שבועות 24 שעות ביממה בניסיון להציל את חייו. זה האיש שמחד פעל לסכל את הסכמי אברהם, ומאידך הצליח בכישרון לא מבוטל לשווק לצד השמאלי במפה הפוליטית בישראל את חזונו כאיש רודף שלום וצדק.
ואולי אין זה מקרה שדווקא ביום השנה ה-16 למותו של ערפאת מובא למנוחת עולמים גם ראש צוות המו"מ הפלשתיני, ד״ר סאעיב עריקאת. שכן אם הפלשתינים חושקים בשלום אמת, חם, יציב והוגן, שלום שיסלול עתיד טוב יותר למזרח התיכון - יהיה עליהם לקבור גם את הסרבנות ואת העקשנות. גם את חוסר היכולת לפעול בפרגמטיות שתטיב לא רק עם הפלשתינים והישראלים אלא גם עם שאר המדינות באזור – הגיע הזמן להטמין באדמה. לא צריך להמתין עוד 16 שנה כדי להבין זאת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
