אתמול נפל הפור, וקרב המאסף הנואש, שהנשיא טראמפ ממשיך לנהל, אינו עתיד לשאת פרי, ולא ימנע מסגן הנשיא ביידן להיכנס לבית הלבן ב-20 בינואר 2021 כנשיאה ה-46 של האומה האמריקנית. אם ההוכחות המשכנעות, שנאספו ב-1960, אודות זיופי הקולות ההמוניים שביצעה המכונה הדמוקרטית בשיקגו, לא הספיקו למועמד הרפובליקני ריצ'ארד ניקסון כדי לסכל את בחירתו של ג'ון קנדי לנשיא, ההערכה היא שסיכוייו של טראמפ להחזיר את הגלגל לאחור בסיוען של הערכאות המשפטיות נמוך למדי. שכן, לפי שעה לפחות לא הוצגו עדויות של ממש לפגיעה משמעותית בטוהר הבחירות ובכשרותו של ההליך הנוכחי.
כך עתידה אמריקה לחזור במנהרת הזמן לאו דווקא לעידן הנשיא אובמה, שבמהלכו כיהן ביידן כסגנו הנאמן במשך שמונה שנים, אלא דווקא לעידן קלינטון. שכן, בניגוד לדפוס התנהלותו של אובמה, שהיה מעוגן במשנה דוקטרינרית ומסכת אמונות נוקשה (במיוחד, אך לא רק, בזיקה למרחב הפלשתיני, שלו העניק קדימות וראשוניות במדיניות האמריקנית במזה"ת), מהווה ביידן ביטוי מזוקק לדגם המנהיגות הפרגמטית, העניינית, והחפה מאמונות אידיאולוגיות קשוחות, שמהן קשה לו לסטות, ולו גם סטייה זמנית. ואכן, כמי שכיהן בסנאט במשך 36 שנים ומילא בו תפקידי מפתח רבים (בין היתר כיו"ר ועדת החוץ), עתיד הנשיא המיועד להעלות מתהום הנשייה את סממניה של התרבות הפוליטית הישנה, עוד לפני ששקעה לשוליים והומרה במערכת עימותית ומקוטבת עוד יותר.
שכן, ביידן דגל תמיד בתפיסה, שלפיה ניתן להפריד את המימד הערכי מן המימד המדיני המיידי, וכך להתמקד בסוגיות ספציפיות שלגביהן ניתן להשיג הסכמה בין שני צדי המתרס הפוליטי. משנה זו יישם ברציפות על גבעת הקפיטול באמצעות יוזמות חקיקה, שגיבש במשותף עם מחוקקים רפובליקנים לא מעטים. יתרה מזו, עם רבים מהם, כולל ג'ון מקיין המנוח בעבר, רקח לא מעט עסקאות פוליטיות, וזאת למרות המרחק האידאולוגי שהפריד לכאורה בין השקפת עולמם.
לפנינו, אפוא, פוליטיקאי מן האסכולה המסורתית, שהחל את הקריירה החקיקתית שלו כאשר המורשת של פעולה דו-מפלגתית משותפת מתקופת המלחמה הקרה טרם נשכחה כליל מזכרונה הקולקטיבי של האומה. כמו קלינטון, ביידן עתיד להיות נשיא של עבודת מטה, שישותפו בה גורמים ושחקנים בעלי גישות שונות, וזאת מבלי שקודקוד הפירמידה ינסה לכפות עליהם את דעתו או לתבוע התיישרות עם הקונספציה המנחה אותו. באופן ספציפי, עתידה המדיניות האמריקנית תחת שרביטו לנתב את עצמה לעידן של פעילות תחת מעטפת בינלאומית רחבה, מגבה ומעניקה לגיטימציה.
סוכנויות האו"ם, נאט"ו וארגונים בינלאומים רבים נוספים בתחום הביטחוני והכלכלי כאחד, יזכו אפוא לתקופת פריחה. שכן, בניגוד מובהק לגישתו של טראמפ, הם יהפכו למסד, שמעליו תעוצב האסטרטגיה האמריקנית הרב-צדדית והשיתופית. המדובר, בין היתר, בחזרתה הצפויה של ארה"ב להסכם פאריס בסוגיית האקלים, ולשורה ארוכה של מוסדות, שמהן התנתקה (חלקית או באופן מלא) בארבע השנים האחרונות. וכך, את מקומו של עקרון הריבונות והבלעדיות האמריקנית, יתפוס מעתה עקרון השיתופיות, ותחזור גם מן הכפור המחויבות לעקרון הביטחון הקיבוצי, ולכורח להגן על בעלי ברית ושותפים גם בשולי המערכת.
גם הרגישות לזכויות האדם עתידה לתפוס את מקומה בצמרת ממשל ביידן, וזאת בניגוד לממשל טראמפ, שהתנהלותו הייתה מעוגנת (למעט בזיקה לישראל) בשיקולי אינטרס לאומי טהורים. בהקשר הסיני, למשל, ביקורתו של ביידן במכלול זה עתידה להמיר את מלחמת המכסים, והיא עלולה להיות לא פחות חריפה, שכן, למרות אופיו הפשרני, ביידן ייאלץ לפעול בזירה פנימית טעונה, שמרכיביה הדמוקרטיים – בעיקר בבית הנבחרים – יעשו כל מאמץ כדי להעלות אותו על מסלול הלקוח היישר מעידן הנשיא קרטר.
בהקשר זה, למרות שניצחונו של ביידן על הפלג הסוציאליסטי במפלגתו הביא לשביתת נשק זמנית בין המחנות, ניתן להניח שהמחיר, שהנשיא הנבחר יאלץ לשלם לסיעתם של ברני סנדרס ואליזבת וורן כתמורה על הצטרפותם למחנהו, הוא ישלם במגרש הבית ובתחומי הכלכלה (כולל הרגולציה והמיסוי), אך לא בתחום עיצוב מדיניות החוץ האמריקנית.
אמונתו הבלתי מעורערת של ביידן בעקרון הרב-צדדיות, כמו גם בחשיבותה של הדיפלומטיה כאמצעי ליישוב סכסוכים, עתידה לבוא לכלל ביטוי בניסיונו להגיע עם איראן להסכם מחודש, ובתנאי שיכסה גם את תחום הטילים ומישור הפעולה החתרנית של טהרן בסביבתה האזורית. אותם דברים אמורים גם לגבי הרשות הפלשתינית שאיתה הוא עתיד לחדש את הקשרים בהיקף מלא, כמו גם את הסיוע הכספי (במגבלות מסוימות).
בניגוד לטראמפ, שפעל מחוץ לקופסא והעלה יוזמות נועזות ומרחיקות לכת להסדר כולל, ביידן – כאיש ממסד מובהק – לא ינסה אמנם לחזור במנהרת הזמן לימי אובמה, אבל ישאף לשלב נדבך פלשתיני בתהליך ההולך ומתקדם, תוך דגש על פתרון שתי המדינות. כמי שמכיר בגבולות האפשרי והניתן למימוש, הוא יישמר עם זאת מכל ניסיון, נוסח קרטר, אובמה או ג'ון קרי, ליישב באבחה אחת את כל מרכיביו של הסכסוך ישראלי-פלשתיני. במקום זאת, הוא יקבל את תוכנית השלום של טראמפ כעובדה מוגמרת, אך ישאף לקדם אותה במסלול שונה במקצת.
בהקשר הישראלי, לא צפויה מהפכה של ממש ברקמת היחסים המיוחדים שבין וושינגטון לירושלים. שכן, למרות מספר עימותים שהתחוללו בין ביידן לראש הממשלה נתניהו בעידן אובמה, שכללו את ביקורו הנפיץ בישראל באביב 2010, שבמהלכו פורסמו תוכניות הבנייה בשכונת רמת שלמה בירושלים, ובאה לידי ביטוי עמדתו הלעומתית בסוגיית הבנייה בשטחים, וכולל החלטתו להיעדר מנאומו של ראש הממשלה על גבעת הקפיטול ב-2015 (שבו יצא חוצץ כנגד הסכם הגרעין שבשער), יחסו אל ישראל ואל קברניטיה תמיד היה מעוגן בתנאים של חיבה. ביידן התחייב זה מכבר לא ליצור זיקה בין הסיוע הצבאי לבת הברית הישראלית לבין התנהלותה במישור הפלשתיני, ומאז ומתמיד היה תומך נלהב בחיזוק בטחונה ושיתוף פעולה אסטרטגי עימה. את השגרירות בירושלים אין בדעתו להעביר, והכוורת הפוליטית – אסטרטגית שסביבו מורכבת ממקצוענים מנוסים וענייניים (דוגמת טוני בלינקין וג'ק סאליבן), הרחוקים מקיצוניות. אם לא ייגרף בגל העכור של רדיקליות מיליטנטית המאפיין היום נדבכים לא מעטים במחנהו, ניתן להניח שעידן ביידן יאופיין בהמשך הידידות המסורתית עם ישראל, אם גם ללא המחוות והחום יוצאי הדופן, שאפיינו את ארבע שנותיו של דונלד טראמפ בבית הלבן. טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
