בדירתו של אזזאו ימנייה דסטה באחת השכונות הוותיקות של באר שבע, חדש מתחבר לישן. זו דירה מודרנית עם סלון רחב ידיים, ועל אחד המדפים מונחים איורים ישנים של בני משפחתו. בסלון עמלות נשות המשפחה, בבגדים מסורתיים, על ערבוב עשרות קילוגרמים של קמח. "זה לאינג'ירה, להלוויה", הן מסבירות, תוך בחישה מתמדת בחבית כחולה בעזרת מקל גדול.
בחודש שעבר חזר אזזאו בן ה־75 ממסע מסוכן שערך ברחבי אתיופיה כדי להביא לישראל את עצמות אמו, טוואביץ', שנרצחה שם באכזריות לפני 43 שנה. הוא נסע עם קרוב משפחתו, איינאו פרדה סנבטו (43), איש תקשורת ותיק. במשך חודש יצרו השניים קשר עם כנופיות מסוכנות, שיחדו כמרים, נסעו לאזור נידח שבו החוק הוא רק המלצה, נלחמו בביורוקרטיה האתיופית ובביורוקרטיה הישראלית, ולא ויתרו לרגע.
הסיפור הזה, אומר איינאו, היה שונה מכל אייטם שסיקר בעבר. הוא נגע במשפחה שלו.
"רגע לפני שיצאנו לדרך, אזזאו אמר לי: 'אני רוצה למות איפה שאמא שלי מתה'. אמר שלא אכפת לו שיקרה לו משהו. הלכנו לאתיופיה, בידיעה שיש סיכוי שנמות שם".
אזזאו יושב על ספה אפורה ליד החלון, מביט בסרטונים מהמסע, שאותם הוא מקרין בטלוויזיה הגדולה. למרות שעלה לישראל ב־1991, בגל העלייה הגדול מאתיופיה, העברית אינה שגורה בפיו. בשנים שחלפו מאז עבד בגינון וגידל את שמונת ילדיו, שומר על שתיקה בכל הקשור לאמו. אפילו תמונה שלה אין לו, מצלמות לא היו מוצר נפוץ בכפר שבו גרו. הכל נשמר בראש.
"אני בוכה עליה כל הזמן", הוא אומר. "43 שנה אני בוכה".
צילום: איינאו פרדה סנבטו
אתיופיה, 1977. טוואביץ' דג'ן גרמאי בת ה־65 יוצאת עם בתה החולה מאמיה, אז בת 30 ואם לילדה, ושני בניה, ווסה בן ה־23 ובריהון בן ה־50, מהכפר היהודי האמיד בֶליבוּהה, בצפון מערב אתיופיה, למעיינות מרפא בכפר לֶבוֹ שבמחוז קמקם אורדה, מרחק של כיום הליכה. "אחותי היתה חולה אז בסרטן, והרפואה האתיופית המסורתית כללה טבילה במעיינות מרפא, בשילוב תרופות שיצרו מצמחים", מספר אזזאו.
הוא היה אז בן 32, נשוי ואב לשניים. באותו בוקר ראה את אמו בפעם האחרונה. "נפרדתי ממנה ומהאחים שלי לשלום, והם הלכו. למחרת, אחרי שטבלו במעיינות, הם יצאו בדרכם חזרה לכפר, אבל בדרך נתקלו בפורעים. האזור הזה תמיד היה מעין מערב פרוע".
על פי ההערכות, האם היתה עדת ראייה לרצח שבוצע במקום, ולכן נרצחה ביריות לעיני בתה מאמיה. שני האחים נותרו מעט מאחור ולא ראו את המתרחש. "הם ירו בה כי היא יהודייה", מספר אזזאו כשדמעות בעיניו. "90 אחוזים מהתושבים שם הם נוצרים, והאנטישמיות שם פורחת".
הרוצחים סירבו לבקשת האחים לקחת איתם את גופת האם כדי לקבור אותה בכפרה. הגופה הונחה בתוך שק ונטמנה בבור ליד הכנסייה. האחים והאחות היו עדים לקבורה, ולאחר מכן הורשו לחזור לכפר.
אזזאו שמע על מות אמו יומיים לאחר מכן, אבל לא ידע כלל שמדובר ברצח. "מכר שלי הגיע לכפר בערב וסיפר שאמא מתה ממחלה. משהו לא הסתדר לי, ראיתי אותה כשיצאה מהכפר והיא היתה בריאה לגמרי, ופתאום אחרי יום היא מתה ממחלה?"
רק יומיים לאחר מכן, כשאחיו חזרו לכפר, הם בישרו לו את הבשורה המרה. "הכפר כולו היה בהלם. אמא שלי היתה דמות מוכרת, אישה חברותית, מחוברת לאנשים. כולם אהבו אותה וראו בה מודל לעשייה ולנתינה.
"בכפר ביקשו לנקום על הרצח, אבל הבינו שנקמה עלולה לגרור אותם למעגל דמים כבד מול האוכלוסייה הנוצרית. אני ותושבים נוספים פנינו לבן דודה שלי, שהיה בכיר בממשל המקומי, כדי שיחקור את הפרשה. הוא איתר את הרוצח באמצעות קשרים, ודאג שיילכד ויוצא להורג, על פי החוק".
ב־1991 עלה אזזאו לישראל עם משפחתו המורחבת, והם התיישבו בבאר שבע. הוא החל לעבוד כגנן, גידל את שמונת ילדיו, אבל לרגע לא שכח את אמו, שנותרה מאחור.
"הייתי יוצא בבוקר לעבודה כרגיל, חוזר הביתה ומעמיד פנים שהכל בסדר. אבל בלילות בכיתי. לא הלכתי לאירועים משפחתיים ולהלוויות, כי כל אירוע הזכיר לי את הכישלון שלי, שלא הבאתי אותה לקבורה ראויה.
"במשך שנים ארוכות שתקתי, שמרתי את הכאב לעצמי ולאשתי. לא שיתפתי את המשפחה המורחבת בפרטים, פחדתי ממה שיגידו".
בחודש יוני השנה, החליט אזזאו לעשות מעשה. הוא פנה לאיינאו פרדה סנבטו, הנכד של דודתו, וביקש את עזרתו באיתור תמונות מהכפר שבו התגורר, כדי למצוא תמונה של אמו. איינאו שלח לו קישור לאוסף תמונות של צלם יהודי־איטלקי, שיצא בשנות ה־30 לשליחות באתיופיה מטעם איחוד הקהילות היהודיות באיטליה. אזזאו עבר על התמונות עם ילדיו ומצא בהן גם אחת של סבתא שלו, שצולמה ב־1936. איינאו הציע לו לחפש אחר תמונות נוספות בארכיונים.
איינאו: "באחד הימים הוא אמר לי פתאום: 'אני רוצה לספר לך משהו שמעיק עלי 43 שנים. ב־1977 רצחו את אמא שלי, אחות של סבתא שלך. אני יודע בדיוק היכן היא נרצחה, אבל מעולם לא הייתי שם'.
"אני ידעתי בקווים כלליים מה קרה, כי זה אירוע שסופר במשפחה, אבל לא הכרתי את הסיפור לעומק. אזזאו סיפר שאמא שלו לא הובאה לקבורה. שהוא שלח לדרך אישה חיה, והיא לא חזרה. בכל השנים הללו הוא נשא איתו שבר פנימי נורא. היא ליוותה אותו כל רגע והופיעה אפילו בחלומות שלו.
"שמעתי ממנו את הסיפור, וזה כאב לי. בלי לחשוב פעמיים, אמרתי לו: 'אני אעזור לך להביא אותה לישראל'".
רעייתו של איינאו, מרה מרו סנבטו, שמעה מבעלה על כוונתו לנסוע עם אזזאו לאתיופיה. "נבהלתי, וגם כעסתי", היא אומרת. "אמרתי לו מייד שהוא לא יוכל לקיים את ההבטחה. זה אזור בלי חוק".
איינאו לא ויתר. "ברגע שראיתי את התמונה של אחות של סבתא שלי, ידעתי שאני חייב ללכת על זה", הוא אומר.
הוא יצר קשר עם גורמים שונים באתיופיה, והצליח להביא עדויות של כמרים ממקום הקבורה, הנמצא עמוק באזור שבשליטת הכנופיות. "לא תיארתי לעצמי שזה יקרום עור וגידים כל כך מהר", מודה רעייתו. "למרות שמלחמת האזרחים באתיופיה נגמרה כבר ב־1991, בפועל יש אזורים שבהם החוק הוא המלצה בלבד. אנשים מחליטים שהם שלטון נפרד ומשליטים את עצמם על הציבור, חלק מסיבות אידיאולוגיות וחלק מעבריינות. יש שם שודדים קלאסיים וגם מורדים בשלטון המרכזי. הם מסתתרים באזורים הללו ועושים כרצונם".
במקביל, פנה אזזאו לקרובים ולחברים כדי שיסייעו לו לגייס את הכספים למסע - לטיסות ולשהות עצמה, וגם לשוחד ול"שימון" של הפקידים האתיופים. לאחיו לא סיפר שהוא יוצא לאתיופיה, כי חשש שהסיפור ידלוף ויוסיף להם קשיים.
את שלושת החודשים הבאים הוא בילה עם איינאו בתחקיר מקיף על הסביבה. הם יצרו קשרים עם המקומיים דרך הרשתות החברתיות ובטלפון, ובדקו מה הנהלים להעברת עצמות של נפטר לישראל. "הבנו שאין שום ערובה שנחזור בחיים", אומר איינאו. ואזזאו מוסיף: "במשך 43 שנה אמא שלי היתה קבורה לבד באתיופיה. זאת אמא שלי, אין אמא אחרת. ידעתי שיש סכנות בדרך, אבל לא היה לי אכפת. הלכתי להחזיר אותה הביתה".
ב־14 בספטמבר, ימים ספורים לפני ראש השנה, עלו השניים למטוס לאדיס אבבה, ומשם המשיכו בטיסה לעיר בהר דר שבצפון מערב המדינה, העיר הגדולה הקרובה ביותר לאזור הקבורה. ב־17 בספטמבר, יום לפני ערב החג, הגיעו לעיר אדיס זמנה ונפגשו עם האיש המרכזי במשא ומתן להוצאת עצמותיה של טוואביץ' מהקבר - בכיר הכמרים בכנסייה של לבו, הכפר שבו התגוררו הרוצחים.
הכומר הסכים לשתף פעולה תמורת תשלום נאה, אך המליץ לשני הישראלים להסתיר את זהותם, משום שאם ייחשפו, חייהם יהיו בסכנה, והם עלולים להידרש לשלם כופר כבד כדי לצאת. במשך עשרה ימים, כשהם נעזרים במתווכים, הם ניהלו מגעים עם תושבים באזור, כדי לתכנן את פרטי המבצע. את ראש השנה ויום כיפור חגגו באכסניה, תוך קושי גדול להיכנס לאווירה. "לא היתה אווירת חג, המשפחות שלנו היו בישראל, ואנחנו באתיופיה. לא היה פשוט".
איינאו: "הזמנו את התושבים של לבו למסעדה בעיר בהר דר, בזמן שאנחנו יושבים במקום סמוך. שליח שלנו היה נפגש איתם במסעדה, מקבל מהם תשובות, בא אלינו, מוסר לנו את התשובות שלהם, וחוזר אליהם.
"בצעד חריג ביותר, הצלחתי לשכנע את הצבא והמשטרה לספק לי אבטחה בנסיעה לכפר, תמורת תשלום. במקביל, יצרתי קשר עם ראש הכנופיה ששולטת בהרים וביקשתי את אישורו לגשת לאזור".
הוא נזהר מלחשוף את התמונה כולה, בין היתר מכיוון שחלק מהפעולות התבצעו בצד האפור של החוק, והוא חושש מפגיעה בו במקרה שייסע שוב לאתיופיה. "הגעתי לקשרים עם אנשים בכירים, שעלולים לפגוע בי. הזמנתי אותם לכל מיני מקומות, אירחתי אותם לארוחות במקום יפה ומכובד".
רעייתו מציינת כי בחלק מהמקרים, יצירת הקשרים כללה תעוזה יוצאת דופן. "זה אזור שנמצא רשמית בשליטת הממשל, אבל בפועל, השלטונות לא נכנסים לשם. מי שמחליט מה קורה שם הם המורדים. מי שמתנגד להם, מת.
"בשלב מסוים, כל התוכניות של איינאו ואזזאו השתבשו. הם נקלעו למצב בלתי אפשרי, והיו צריכים למצוא דרכים יצירתיות כדי לפתור את הבעיות. גם עכשיו, כשאני מדברת על זה, יש לי צמרמורת בגוף. עברו עלי כמה שבועות מאוד לא פשוטים, רק בימים האחרונים חזרתי לישון בלילה, ואני גאה בו מאוד".
ב־24 בספטמבר, אחרי עשרה ימים באתיופיה, הגיעה שעת השי"ן של המבצע. "באתיופיה נהוג שכאשר אתה עולה לקבור מישהו, אתה צם", אומר איינאו. "לכן היינו בצום באותו יום. בתקופת המבצע נהגנו להתפלל בכל יום ולצום בימי שני וחמישי, עשינו הרבה דברים רוחניים כדי להתחזק. רצינו להיות כמה שיותר נקיים".
הם התכוננו לעלות להרים מהעיר בהר דר, מרחק כחמש שעות נסיעה בדרכים־לא־דרכים, שבהן נעים התושבים באמצעות חמורים. אלא שאז התגלה פגם מהותי בתוכנית. "סיכמנו עם שבעה חיילים וחמישה שוטרים שנשכור את שירותיהם תמורת משכורת יומית של כ־20 דולר. זה הליך מקובל באתיופיה. אבל ברגע האחרון הם התקפלו, כי ראש המורדים היה באזור באותו זמן, וכבר היו מקרים שבהם רצחו חיילים. הם סירבו לסכן את חייהם בשביל הסכום הזה. התקשרתי לראש המורדים, והוא אמר שאנחנו יכולים לעלות לבדנו והתחייב שלא יעשו לנו בעיות.
"גייסנו במהירות כמה אנשים שנשאו נשק פרטי והסכימו לאבטח אותנו תמורת תשלום, וב־5 בבוקר יצאנו לדרך ברכבי 4X4 ששכרנו. היה לנו מכתב שעליו החתמנו ארבעה כמרים בכירים, שבו הם מאשרים להוציא את העצמות. הם לא ידעו שאנחנו יהודים. במתכוון, שתלנו במכתב מושגים נוצריים".
השניים יצאו מהעיר, חלפו דרך כפרים קטנים, ואט־ אט החלו הכבישים להתחלף לשבילים משובשים, שעיזים ופרות מטיילות בהם בחופשיות. בסרטונים שצילמו נראים הג'יפים נוסעים בשבילי עפר בין הרים גבוהים ומכוסי ערפל, ואז נראים גם אנשים חמושים העומדים בצד הדרך. ככל שהם מעפילים בהר, כך פוטנציאל הנפיצות גדל יותר ויותר.
איינאו מספר שלאורך כל הדרך התמודד אזזאו עם תלאות הדרך בגבורה. "לא היה לו פשוט, הוא בן 75, אב לשמונה וסבא ל־20 נכדים. הוא סבל מקוצר נשימה ומזג האוויר הכביד עליו, אבל גם כשכאב לו, לא שידר מצוקה ואמר שהוא מרגיש טוב, כדי שלא אשבר. הוא היה ממוקד מטרה, ולא עניין אותו מה הוא מרגיש פיזית. בכל לילה ישן שעה או שעתיים בלבד, וכל הזמן התפלל".
בשלב מסוים נגמרה הדרך למעבר כלי רכב, והשניים המשיכו להתקדם ברגל, לתוך סבך עצים. היו איתם שני כמרים מטעם הכנסייה, ובהם הכומר הבכיר, שסייע להם תמורת שוחד, עוד שני אנשים שמתמחים בפתיחת קברים, ואחד החמושים ששכרו.
שני הישראלים שתקו, כדי לא להסגיר את מבטאם הזר. "התחלנו להתרגש מאוד, וגם לפחד", אומר אזזאו. "הרגשנו שאנחנו נמצאים במרחק נגיעה מאמא שלי".
אחרי הליכה של כרבע שעה הם הגיעו למקום המיועד: שטח אדמה קטן בתוך חורש קטן, שבו המתין להם קשיש בשנות ה־70 לחייו, אחד האנשים שקברו את האם ב־1977. הוא העיד שזה אכן המקום.
איינאו: "אמנם לא היה שום סימן חיצוני שהקבר נמצא שם, אבל סיפור הרצח היה מוכר באזור, והיו אנשים שזכרו היכן נקברה היהודייה בשטח הכנסייה. התחלנו לחפור. כעבור כמה דקות נמצאו העצמות באדמה, עטופות בשק הלבן שבו נקברה האם 43 שנים לפני כן.
"ברגע שראיתי את העצמות בכיתי", מספר אזזאו, ושוב עולות דמעות בעיניו. "כל הגוף שלי רעד, לא יכולתי לעמוד. גם איינאו התקשה להחזיק את עצמו. עצמתי עיניים והחזקתי אותו חזק. כמעט התמוטטתי".
"פחדתי שהוא ימות", אומר איינאו.
בעת פתיחת הקבר והוצאת שרידיה של טוואביץ', קיימו המקומיים אוסף של מנהגים, חלקם נוצריים־פגאניים. "הסכמנו לכל הדרישות של הכמרים לפני החפירה ובמהלכה", ממשיך איינאו. "הם שחטו תרנגול, התיזו בושם, ערק, לא יודע מה. לא היה אכפת לנו מכלום, כל עוד אנחנו מקבלים את העצמות". השניים הובילו את שרידי הגופה לאחד הג'יפים, ביחד עם החמושים שבאו איתם, עלו לג'יפ ונסעו משם. בזמן הנסיעה סיפרו לאנשיהם כי הם יהודים, וביקשו מהם להפסיק את ביצוע המנהגים הנוצריים.
"הם היו בהלם שבאנו עד לשם כדי להביא עצמות", משחזר איינאו. "גם בשלב הזה, עדיין חששנו שאנשי הכפר העוין יגלו שהוצאנו את הגופה וינסו לפגוע בנו. נסענו לעיר וֶרֶתה, כחצי שעה נסיעה מאדיס זמנה, שם עצרנו לרגע והתקשרנו בווידאו לאחים ולאחיות של אזזאו, כדי לספר להם על ההישג האדיר. זו היתה הפעם הראשונה שבני המשפחה שמעו על המסע המסוכן".
"הם היו בשמחה עצומה", אומר אזזאו. "הם בכו, אני בכיתי".
איינאו: "הוא היה בשיא ההתרגשות, בכה בלי הפסקה, מעצב ומשמחה מעורבבים ביחד. אמרתי לו להנמיך קצת את הקול, כדי שאנשים סביבנו לא ייחשפו לשיחה. הוא ביקש מהאחים שלו להתפלל לשלומנו, אחר כך עצר לרגע את השיחה ובא לחבק אותי. התחבקנו בלי להשמיע קול. רק כשירדנו מההר והגענו לאדיס זמנה, הרשינו לעצמנו להתמוטט זה בזרועות זה".
משם המשיכו השניים לשדה תעופה בבהר דר, כדי לעלות לטיסה לאדיס אבבה. השהגיעו לעיר הבירה נתקלו בבעיות ביורוקרטיות לא פשוטות. "במשך שלוש שעות טרטרו אותנו מפקיד לפקיד, למרות שהיו לנו כל המסמכים הדרושים", מספר איינאו. "בהתחלה סירבו לתת לנו להיכנס עם הארון שבו השרידים, למרות שסיכמנו את זה איתם לפני כן. בסוף, אחת הפקידות ריחמה עלינו ועזרה לנו להוריד את הארון מהמטוס".
מה שהם לא ידעו, למזלם, הוא שמעשיהם אכן התגלו. לאחר שעזבו את מקום הקבר התחוללה בכפר מהומה, והכמרים שסייעו להם חששו שהמקומיים ירדפו אחרי השניים לאדיס אבבה, כדי לפגוע בהם או לחטוף אותם. הדברים נודעו להם רק בדיעבד, לאחר ששבו לישראל ושוחחו עם אנשי הקשר האתיופים.
גם אחרי שהגיעו לאדיס אבבה, עמדו בפניהם כמה בעיות, לפני שהצליחו להעלות את שרידי הגופה למטוס בדרך לישראל. "עם הרשויות האתיופיות היה לנו קל יחסית", אומר איינאו. "אבל דווקא שגרירות ישראל באתיופיה דרשה מאיתנו תעודת פטירה עם פירוט של סיבת הפטירה, אישור מהמשטרה, אישור מבית חולים, ועוד. אמנם היו לי מסמכים רשמיים מטעם חברה קדישא וכדומה, אבל כשהגעתי לשגרירות, גיליתי שהדרישות מסובכות יותר.
"בכפרים באתיופיה אין רישום תושבים ואין רישום נפטרים. הרגשנו שהשגרירות דורשת דברים הזויים ביחס למדינה שנמצאת בתקופת האבן. במשך כמה ימים התרוצצנו בין בתי המשפט ומשרדי הממשלה האתיופיים לבין שגרירות ישראל, והבאנו את המסמכים שהם ביקשו".
את הלילות העבירו השניים באכסניה. "היינו נואשים. חוץ מחטיפה של המטוס, לא היה דבר שלא חשבנו עליו. הקשר עם ישראל עלה לנו הון, כל דקת שיחה לארץ עלתה עשרות שקלים.
"ב־13 באוקטובר צלצלתי לשני חברים אתיופים בישראל וביקשתי מהם לעזור לנו במשימה. הם ארגנו לנו מסמכים חשובים שנדרשו בשגרירות ובחברת 'אתיופיאן איירליינס', כדי שנוכל להעלות את הארון שקנינו ובו השרידים.
"למעשה, העלאת הארון למטוס ביום הטיסה היתה נס של ממש. את הבידוק לקראת הטיסה ושליחת הארון עשה איש ביטחון אתיופי, ואם הוא היה בודק טוב, הוא בחיים לא היה מאשר לנו לצאת, כי לא היו לנו כל המסמכים הדרושים. למזלנו הוא לא היה קפדן, וכך הצלחנו להכניס את הארון למטוס.
"אחר כך חזרנו במהירות לאכסניה והתארגַנו. כל רגע הסתכלנו אחד על השני ושאלנו את עצמנו מתי יעצרו אותנו, או השלטונות או הכפריים הזועמים. לא האמנו שייתנו לנו לעלות למטוס. הכל נעשה בדרך חוקית, אבל עם משחקים, כשר אבל מסריח.
"לפני העלייה למטוס ישבנו בבית קפה בשדה התעופה ודיברנו בשקט, כדי שלא ישימו לב אלינו. עד שהמטוס המריא, לא נרגענו.
"רק אחרי ההמראה ירד הלחץ, והרשינו לעצמנו להתחבק ולבכות. פתאום היה לנו אוויר בריאות".
ב־15 באוקטובר, חודש לאחר שיצאו לדרך וארבעה חודשים לאחר שנולד רעיון המסע, הביא אזזאו את גופת אמו לישראל.
עם הגעתם לארץ, נשמו לרווחה גם בני משפחותיהם. "היו לי הרבה חששות", מודה מרה. "היה לי קשה, אבל אני בטוחה שלהם היה יותר קשה. שוחחתי עם איינאו כל הזמן, הוא עדכן אותי לאורך כל הדרך, התייעץ ושיתף, אבל עדיין היו ימים שלא ישנתי דקה מרוב לחץ. מבחינתו, הוא הלך עם האמונה שלו, ואמר שהוא לא חוזר בלי שרידי הגופה. עד עכשיו אני לא מבינה איך הוא עשה את זה".
ביום שני האחרון הובאה טוואביץ' דג'ן גרמאי למנוחות בבית העלמין החדש בבאר שבע. המסע המטורף של אזזאו ואיינאו הפך לסיפור היום בקרב בני העדה האתיופית בישראל. "אמרו לי שאני מודל לחיקוי", אומר איינאו, "אבל אני לא גיבור. אני בנאדם פשוט. כעיתונאי תמיד רציתי לשמח אנשים, אבל לא הייתי חלק מההתרגשות. הפעם זה סיפור שלי, של המשפחה שלי, של השורשים שלי. עד שחזרנו לארץ לא הבנתי עד כמה הסיפור גדול, עד כמה הוא יגרום לאנשים שמחה וגאווה. זה היה נס גדול שהצלחנו לעשות את זה, נגד כל הסיכויים".
אזזאו, מצידו, עדיין לא יודע את נפשו מרוב אושר. "אני בשמחה אדירה", הוא מחייך חיוך רחב, "עד עכשיו אני לא מאמין שהבאתי אותה לארץ. 43 שנים בכיתי, ועכשיו הפסקתי. בתחושה שלי, לא רק שהבאנו אותה, אלא שהבאנו אותה בחיים. אמא שלי חזרה הביתה".
