הלכו להצביע, לא להכריע

ביום הבחירות בוושינגטון נדמה היה שיש יותר ניידות משטרה מאתרים בעיר. אולי יחס של עשרים לאחד. אולי אני מגזים, אבל לא בהרגשה. היה ברור שבחירות כאלה עוד אף פעם לא היו. גם בגלל הקורונה, אבל בעיקר בגלל השילוב של נגיף בלתי שגרתי עם המועמד הכי ססגוני שהכירה ארה"ב.

אמריקה המפולגת יצאה להצביע, אבל לאו דווקא להכריע. יום בחירות היסטורי, מתוח, מסקרן, גורלי. הכל נכון. עיני העולם היו נשואות לעבר וושינגטון, לעבר הבית הלבן, אבל גם לעבר פלורידה, פנסילבניה, צפון קרוליינה, וויסקונסין, מישיגן ואריזונה.

כאמור, אמריקה רצתה לקבוע את צביונה ואת עתידה, אבל התקשתה להחליט האם הדרך קדימה היא על ידי הדחת נשיא מכהן בפעם הראשונה זה כמעט שלושה עשורים. בדרך כלל אמריקה אוהבת להשאיר את הנשיא - ולו רק כדי שיתקן את דרכו. כך היה עם קלינטון, כאשר העניקו לו קדנציה שנייה למרות שהיו לו רגעים בלתי מוצלחים בעליל בקדנציה הראשונה, שאף הובילו להשפלות קשות; וכך היה כמובן עם רונלד רייגן, שזכה בכהונה שנייה למרות מיתון קשה בזו הראשונה. 

אמריקה האופטימית הנצחית, האוהבת לשנות את העולם לטוב ולהפוך את כולנו לגרסה טובה יותר של עצמנו, לא ידעה מה להחליט ביום שלישי - ונכון לכתיבת שורות אלו נחצתה בין הרצון לתת לטראמפ הזדמנות שנייה, לבין הפקדת הכלכלה והמגיפה בידי השמאל. 

השאלה שאולי עשויה לשנות את מצבו של טראמפ היא האם יצליח להוכיח כי אכן יש זיופי ענק נגדו. מצביעים בווירג'יניה // צילום: אי.אף.פי

הניידות שנשלחו לפטרל ברחובות וושינגטון כאילו פטרלו הלוך ושוב, כפי שאמריקה הלכה והתלבטה שוב ושוב במחשבה למי להצביע. מאחר שהיה גם תסריט שלמרות הסקרים לא יהיה לנו מנצח, בערב שאחרי תחילת פרסום המדגמים החלו המפגינים להשתולל מול הבית הלבן. חזו מראש. הכל חוץ מהתוצאות.

הסוקרים שבו על הטעות של 2016 כאשר נתנו בזה אחר זה, גם במדינות המפתח, הרגשה שביידן מקבל תנופה ויוצר פער. אפילו שלקראת סוף המרוץ הראו הסקרים מגמת צמצום, אף אחד לא שיער לעצמו שטראמפ יוכל לשחזר את היקף הגל האדום ששטף את המערב התיכון לפני ארבע שנים. 

אבל זה בדיוק (או כמעט בדיוק) מה שקרה - וטראמפ, נכון לשלהי השבוע, עדיין היה רלוונטי - גם אם התחזיות המתפרצות ברשתות הטלוויזיה הראו שסיכוייו להמשיך לגור בבית הלבן אחרי ינואר קטנים מדי שעה. לטענת טראמפ, נכון ליום חמישי, הכל היה פתוח - הן בגלל שבתי המשפט עוד עשויים להשתכנע מהחשדות לאי סדרים, והן בגלל שיש קולות שישנו את התמונה אם יספרו אותם כראוי. 

כך או כך, בין שהצליח לשכפל את התוצאה של 2016 ובין שלא, הוא הצליח מעל ומעבר בכל הנוגע לדמוגרפיות שהצביעו לו. הפרשי הניצחון שלו במדינות היו גדולים במיוחד יחסית לניצחונו בשנת 2016, ובפלורידה הוא לא רק הגדיל את ההפרש שעימו זכה לפני ארבע שנים, אלא גם הראה שביידן מקבל פחות תמיכה של ההיספנים לעומת הילארי קלינטון (ולא רק בפלורידה איבד תמיכה של היספנים, אלא בכל רחבי ארה"ב).

הקורונה טרפה את הקלפים. טראמפ // צילום: אי.פי.אי

טראמפ שיפר את מצבו מול אוכלוסיות רבות, כולל מיעוטים ונשים, ואפילו שמר על מעמדו מול לבנים בפרברים בעלי השכלה אקדמית. אך כל הניצחונות הדמוגרפיים האלו לא עזרו לו במטרה העליונה שלו: למנוע את שיקום החומה הכחולה של הדמוקרטים במערב התיכון. ביידן הצליח חלקית לבנות אותה מחדש בגלל מי שהוא כנראה - גבר לבן שגדל בפנסילבניה - אך דווקא בשנה שבה יכול היה לעשות קמפיין אפקטיבי נגד הנשיא, התבצר במרתף ונמצא פוטנציאלית בדרכו להיות הנשיא הראשון שנבחר ללא קמפיין. נשיא ברירת מחדל (אם ינצח, כאמור). 

החומה הכחולה, במידה שאכן נבנתה מחדש, שברירית ביותר, וסביר שתקרוס בקלות בשנת 2024 אם ביידן ייתן למפלגתו להמשיך לצעוד שמאלה ושמאלה. 

הבליץ הוכיח את עצמו

הסקרים, כאמור, שוב פספסו את השטח. במהלך מערכת הבחירות ראינו שהסקרים עם ביידן, אך העם לא מושפע מהם - בדיוק כפי שכמעט לא הושפע מהניסיונות של הדמוקרטים לקדם מדיניות נוקשה בעניין הקורונה (אף שכן היה מאוכזב מהתנהלותו הבלתי עקבית של הנשיא בעניין המגיפה). 

הישארותו של ביידן במרתף שלו לאורך הקמפיין, העדפתו לעצרות דרייב־אין והיותו מועמד חסר אנרגיות תקשורתיות, הפכו את משימתו של טראמפ קלה הרבה יותר. הנשיא המשיך בקמפיין התמידי שלו שלמעשה הפך את הקורונה לנושא שבטי, לא רפואי. 

מה יהיה לו להציע? ביידן // צילום: אי.פי

עצרת אחר עצרת הוא קיים בליץ יומי ברחבי ארה"ב, מה שהוכיח את עצמו. ההצבעה המוקדמת (100 מיליון קולות) שהדמוקרטים נסמכו עליה, קיבלה מענה הולם בדמות עצרות ענק יום אחר יום שהביאו עוד ועוד בוחרים אל חיקו של טראמפ, ובסופו של דבר אל הקלפי ביום הבחירות. 

לעיתים הוא עשה חמישה אירועים ביום, כפי שעשה בשבת שעברה בפנסילבניה, או 14 עצרות בשלושת הימים האחרונים של הקמפיין. ואכן, הבליץ הזה הביא לו מיליוני קולות. עשרות אלפים הגיעו לכל אירוע ואירוע, בזמן שלאירועי הדרייב־אין של ביידן הגיעו כמה עשרות מכוניות.

מסעו של האדם הפשוט

ליל הבחירות התחיל באופן חלומי עבור טראמפ, שניצח בפלורידה, ובהפרש ניכר. פלורידה היא מדינה בעייתית שבשנת 2000 נכנסה להיסטוריה של מערכת הבחירות האמריקנית, כאשר הפרש הקולות הזעום בה הוביל לספירה בלתי נגמרת של הקולות עד שלבסוף גם בית המשפט אמר את דברו, קטע את הספירה והפך את ג'ורג' בוש למנצח. לפני שנתיים פלורידה שוב הפכה למוקד התעניינות, בבחירות למושל במדינה, וגם אז בית המשפט התערב. 

השנה לא היה כל ספק שלא צריך ספירה מחדש במדינת אור השמש: היא התייצבה מאחורי טראמפ - בהובלת הקובנים וההיספנים שרואים בטראמפ נשיא מצליח, הן בכלכלה והן ביחסי חוץ מול המשטרים הסוררים של אמריקה הלטינית. אפילו בענייני הקורונה לא מאשימים אותו.

אבל המשך הערב היה בעייתי מאוד עבור הנשיא. צפון קרוליינה ואריזונה, מדינות שנתנו לו את קולן לפני ארבע שנים, גמגמו עד שאפילו רשת פוקס הזדרזה להעניק לביידן ניצחון היסטורי באריזונה (האחרון שעשה זאת היה קלינטון); ואילו צפון קרוליינה גם כן התקשתה להכריע. גם ג׳ורג׳יה לא נתנה את קולה אוטומטית לאדומים, בפעם הראשונה מאז 1992. 

אבל כאמור, המערב התיכון ייתן את ההכרעה כמו בשנת 2016. לא סתם ראינו את שני המתמודדים מתאבדים על פנסילבניה. ופנסילבניה כבר הכריזה כי היא לא תיתן את התוצאות שלה עד יום שישי. 

מצביעים בקנטקי // צילום: אי.פי.אי 

ביום שלישי אמריקה הלכה לישון ללא מנצח, בלי תחושת שינוי ובלי תחושת המשכיות; אלא בעיקר עם תחושת אי־ודאות שמתאימה להלך הרוח שהרגשתי במסעותיי ברחבי האמריקנה בשבועיים האחרונים. מסע באמריקנה של האדם הפשוט שנמצא בליבה של אמריקה במרחבים האינסופיים. 

אמנם התעוררנו למצב מאוד דומה לזה שהיינו בו ב־2016, כשהמערב התיכון שוב מכריע את הבחירות האמריקניות, אבל בניגוד לשנת 2016, המערב התיכון הוא רק התפאורה. השחקן המרכזי הוא הקורונה. 

הרפובליקנים חיזקו את מעמדם

בניגוד למה שחושבים, טראמפ דווקא אהב את העובדה שהבחירות הן משאל עם עליו, כי הוא ידע שזה יוציא מיליוני בוחרים "ביישנים" אל הקלפי, בניגוד לכל התחזיות. אך הוא לא שיער לעצמו שמשאל העם הזה יסתיים בהחלטה לא להחליט. 

טראמפ יכול היה להיות מאוכזב. לעולם לא נדע איך היה מתנהל הקמפיין ללא הקורונה, והאם הכלכלה היתה הופכת אותו לנשיא שכהונה שנייה מובטחת לו. אך האם במקרה הזה המונים היו יוצאים אל הקלפי כמו השבוע? האם היה קוסם להם אם היה מנהל קמפיין "סטנדרטי" על נושאים ומהות ולא על סגנון? 

הקורונה טרפה את הקלפים והכניסה את אמריקה להלך רוח פסימי, ובעיקר לתחושת חוסר אונים. מכלכלה משגשגת ושיעורי אבטלה נמוכים ביותר, נכנסה פתאום אמריקה למרה שחורה. הדמוקרטים הצליחו להדביק לטראמפ את האחריות על הנגיף גם אם זה לחלוטין לא נכון. לא לשווא כינה טראמפ את הקורונה "הנגיף הסיני". 

ההצהרות שלו שלגלגו על הנגיף והיחס שלו למסיכות, למרות הביקורת, עזרו לו לשמר את הבייס שלו, ולהציב אותו שוב כנציג האזרח הפשוט נגד האליטיסטים והרופאים שרוצים, לשיטתו, לסגור את הכלכלה ולפגוע בנפש האמריקנית שמקדשת יצירתיות, חופש והרפתקנות. 

אצל טראמפ יש תוכן ויש סגנון. את המהות המדינית שלו רבים אוהבים, את הסגנון לא. וביום שלישי הבייס הצביע בעד הסגנון, ומצביעי השמאל הצביעו נגד התוכן. אבל כולם הצביעו עבור משאלת לב שאינה קיימת יותר: אמריקה של טרום עידן הקורונה. 

בשבועיים וחצי באמריקה לא ראיתי אנשים שהלכו להצביע לביידן בחדווה, בהערצה, באהבה. לטראמפ כן. ובהמוניהם. 

צריך גם לומר שלמרות הדיבורים על מתח גזעי באמריקה, לא הרגשתי בכך באופן מוגבר בשכונות השחורות, דוגמת ליברטי סיטי במיאמי שבה ביקרתי. מצד שני, לא ראיתי כמעט שחורים בעצרות של טראמפ, להבדיל מיהודים, נשים, היספנים ואמריקנו־אסיאתים. גם כן חומר למחשבה.

השאלה שאולי עשויה לשנות את מצבו של טראמפ היא האם יצליח להוכיח כי אכן יש זיופי ענק נגדו. במטה טראמפ בעיקר סבורים כי שיטת ההצבעה מרחוק - בממדיה המפלצתיים השנה בגלל המגיפה - נגועה באי־סדרים, ובכל מקרה בלתי ניתנת לספירה מהימנה, בבחינת פרצה הקוראת לגנב (על ידי גניבת זהות מתים, למשל). לטענת טראמפ, גם וידוא זהות המצביע על ידי אימות חתימה עלול להיות בעייתי ולא אמין, וכך גם המעקב אחרי טופסי ההצבעה מרגע שליחתם ועד להחזרתם לוועדת הקלפי. 

הכל יכול להשתבש, וטראמפ חושש שרבים מאלו שהזמינו פתקים ניצלו את הזכות הדמוקרטית שלהם כדי לשבש את חגה של הדמוקרטיה בהיקפים עצומים, ולהצביע בשם אחרים או עבור אלו שאינם זכאים להצביע. 

גם העובדה שבית המשפט אפשר לספור טופסי הצבעה ללא הוכחה שמולאו בזמן - בעייתית לא פחות. אבל מה שכן בטוח זה שגל כחול לא שטף את אמריקה. לא ראינו את אותו גל של שמאל רדיקלי שהולך לשנות את פניה של ארה״ב. הרפובליקנים אפילו חיזקו את מעמדם בבית הנבחרים, אף על פי שהדמוקרטים עדיין מחזיקים שם ברוב.

בסנאט, צ׳אק שומר לא הולך להיות מנהיג הרוב. מיץ' מקונל זכה במושב שלו, אף שהרוב הרפובליקני כנראה בדרך להיות קטן יותר באותו בית עליון של הקונגרס. 

וגם מה זה אומר בעצם? שאם ביידן יהיה נשיא, יהיה לו סנאט לעומתי. וגם בית המשפט העליון ימשיך להציב לו אתגר בגלל הרוב השמרני שנוצר בזכות טראמפ. אמריקה בוודאי לא פיללה לארבע שנים של שיתוק.

לא תאונה בתולדות הפוליטיקה

אם הטראמפיזם ימשיך להשמיע את דברו הודות למעוז השמרני שהצליח טראמפ להשאיר אחריו, ביידן עשוי למצוא את עצמו משתף פעולה עם הבייס של הנשיא ה־45, כי בסופו של דבר הוא ניסה - וכשל - להידמות אל אותו הבייס כאשר שיווק את עצמו בבחירות כגבר לבן מפנסילבניה. אבל במהלך כתיבות שורות אלה שום דבר עדיין לא סגור, כאמור, לפחות עד שהאלקטורים יצביעו ב־14 בדצמבר ועד שהקונגרס יספור את קולות האלקטורים ב־6 בינואר. 

דבר אחד גם למדנו מהבחירות האלה. טראמפ הוא לא תאונה בתולדות הפוליטיקה האמריקנית. יש לו תומכים רבים והוא מותיר אחריו מורשת. יש לו בסיס פוליטי מוצק ואיתן, אף על פי שהוא מעולם לא קיבל קרדיט מהתקשורת, ששנאה אותו מהיום הראשון. אך טראמפ לא צריך את התקשורת, יש לו את אהבת הקהל כפי שראיתי אותה בשלוש עצרות שונות בארה"ב. "We love you", הם שאגו באחת העצרות. והוא ענה: "אל תגרמו לי לבכות". 

הצלחתו של טראמפ לכבוש בסערה את אמריקה ואת הלב הפועם של אמריקה הכפרית, אמריקה של הפועלים, אמריקה שנשכחה מאחור בעיירות קשות־יום בין שני החופים הליברליים, היא ההישג הכי מרשים של פוליטיקאי מאז שביל קלינטון הצליח למתג מחדש את המפלגה הדמוקרטית בשנות ה־90, ומאז ששחקן בינוני בשם רונלד רייגן הצליח לכבוש את אמריקה עם מסר אופטימי של ייעוד אמריקני חדש. השאלה הגדולה היא מה יש לביידן להציע והאם הבוחרים השתכנעו, חוץ מלהיות אנטי־טראמפ. בימים הקרובים אולי נדע.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו