גם בעידן ביידן - יש עם מי לעבוד

בשבועות האחרונים ערך רה"מ בנימין נתניהו כמה התייעצויות בנוגע לחילופי שלטון אפשריים בארה"ב. בניגוד לנטען, על אף העדפתו הברורה לטראמפ, לא שרף נתניהו את הגשרים עם המפלגה הדמוקרטית, בוודאי לא עם ג'ו ביידן שעימו עמד בקשר הדוק עוד הרבה לפני ששימש סגנו של ברק אובאמה. 

ביידן מעריך את נתניהו ודאג לשמור על כבודו, גם כאשר היחסים של רה"מ עם הנשיא שתחתיו כיהן לא היו כפי שהם עם טראמפ. כשמחלקת המדינה, בעידוד חלקים בתקשורת הישראלית, מחתה על אישורי הבנייה בירושלים שניתנו יממה לפני נחיתתו של ביידן בביקור רשמי בישראל, החליק סגן הנשיא את העניין והמשיך כרגיל בביקורו מבלי להזכיר את התקרית. 

נתניהו סבור כי ניצחון של ביידן אמנם עלול להוביל ליחס עוין של ארה"ב כלפי ההתיישבות ביו"ש, כמו גם להחזיר את הגינויים הקבועים על כל בנייה ואולי אף את חידוש הלחץ האמריקני לחידוש המו"מ המדיני, אולם העמידה מול דרישות אלה לא תהיה קשה ומורכבת כמו בימי אובאמה. ביידן הוא לא אובאמה. רחוק מכך. 

אם יש חשש הרי שמדובר על הסכם הגרעין עם איראן. ביידן תמך בהסכם לאורך כל הדרך ומתח ביקורת על טראמפ כאשר יצא ממנו. התקווה של נתניהו להימנע מעימות בנושא, אם וכאשר, קשורה להסכמי השלום החדשים עם האמירויות ומדינות ערב המתונות. רה"מ יודע כי במצב החדש כבר לא יעמוד לבד מול הממשל האמריקני. בעלי בריתו החדשים יהיו שם לצידו.

ביידן יצטרך להחליט אם לחזור לערוץ האיראני או לשמור על היחסים עם האמירויות, בחריין וסעודיה. כנראה שאת החבל הזה כבר לא ניתן יהיה להחזיק בשני קצותיו.

הבעיה המרכזית שעלתה בשיחות שקיימו בשבועות האחרונים בכירי הליכוד, כאשר הסקרים כולם חזו ניצחון גדול לביידן, היא ההשפעה האפשרית על המערכת הפוליטית הישראלית. ניצחון של ביידן, אמרו, הוא רוח במפרשיהם של מפגיני בלפור. אף שרוב הציבור הישראלי היה רוצה לראות את טראמפ נשאר בשלטון, יש גם מי שמייחלים ללכתו, ובהם לא מעט אנשי תקשורת.

האווירה שתשרור פה, אמרו בליכוד, אם ביידן ינצח, תעשה את שלה. כל הדיבורים על קיצוניות, פגיעה בדמוקרטיה והצורך בתיקון חברתי, יקבלו פתאום משנה תוקף. בעיניהם, טראמפ ונתניהו חד הם. לא רק בעלי ברית פוליטיים אלא קרוצים מאותו חומר. אם אחד ילך, ידחפו בכל כוחם להעיף את השני.

לכן הכינו בליכוד את הנרטיב הנגדי. ניצחון של ביידן, אמרו, יחדד את הצורך בראש ממשלה שיידע לעמוד על האינטרסים של ישראל, במיוחד בנושא האיראני, ולא יתקפל לכל גחמה של נשיא או מזכיר מדינה זה או אחר. נתניהו, מבחינת תומכיו, סיים בהצטיינות עמידה איתנה מול נשיא עוין, ולכן אסור להפקיר את הזירה למנהיג ישראלי אחר, בפרט בשעה זו. 

אחרי הבחירות בארה"ב נראה שעצם קיומה של מערכת בחירות בזמן קורונה אינו תרחיש כה מופרך כפי שמנסים להציג זאת בכירים בליכוד ובכחול לבן. הנה, בארה"ב העבירו מערכת בחירות בשיא הקורונה, והשמיים לא נפלו. נתניהו רואה בעיניים כלות איך אבי ניסנקורן ובני גנץ מקדמים מינוי פרקליט מדינה בניגוד להסכמים הקואליציוניים ולא עושה דבר מחשש שיואשם בהובלה לבחירות בזמן קורונה. גנץ נותן אולטימטום ולא מקיימו מאותו חשש בדיוק. אולי הבחירות בארה"ב ישחררו אותם קצת. עם ההבנה שבחירות הן לא הדבר הכי גרוע שעלול לקרות בזמן קורונה. הישארות הממשלה הנוכחית למשל עשויה להיות גרועה יותר.  

ברווז צולע בקואליציה

בני גנץ קרוע בין שני כוחות גדולים בתוך מפלגתו. מהעבר האחד אבי ניסנקורן וגבי אשכנזי. הם המובילים את הקו הניצי, סבורים שאין מה להשאיר את הממשלה על כנה דקה נוספת. נתניהו ממילא לא יכבד את הרוטציה, ובכל רגע נוסף שהם נשארים כשותפיו המפלגה מדממת ומאבדת קולות בקצב. מהעבר השני, השרה עומר ינקלביץ'. שרת התפוצות עומדת בראש המערכה בתוך מפלגתה להתקפלות מהאולטימטום והרגעת הרוחות מול הליכוד. 

ינקלביץ' ואשכנזי // צילום: אורן בן חקון

לדעתם של אשכנזי וניסנקורן, המחיר הגבוה ביותר אמנם נגבה מכחול לבן ברגע שהחליטה לשבת עם נתניהו בממשלה משותפת, אולם השחיקה לא נעצרה והיא רק הולכת מתעצמת. כל חוק ליברלי שהם נאלצים להתנגד לו בגלל המשמעת הקואליציונית, כמו רישום הורה 1 והורה 2, גומר אותם. מחסל אותם בבייס שהם עוד סבורים שיש להם. יאיר לפיד מזהה את החולשה ודואג להביך אותם כמעט מדי שבוע, עם הצעות לחקירה על הצוללות, הצעות אי־אמון ועוד. אשכנזי וניסנקורן אכן מובכים. רצונם העז לרצות את קהל המצביעים לא נותן להם מנוח. 

הנחת העבודה שלהם מבוססת דווקא על אופטימיות. לדעתם, כחול לבן לא הפכה למניה חדלת פירעון אלא יש לה תקומה. עם עבודה נכונה, ואולי עם חיבורים כאלה ואחרים, אפשר יהיה להחזיר אותה לעמדת מפתח במערכת הפוליטית. לדעתם, הבייס לא נטש לגמרי ואפשר יהיה ברגע האמת להחזיר אותו, או חלקים גדולים ממנו. 

זו בשורה גרועה למדי עבור גנץ. בכל תרחיש שבו המפלגה מתעוררת לחיים, לא הוא שעומד בראשה. שיקום המפלגה, לטעמם של אשכנזי וניסנקורן, חייב לעבור דרך החלפת המנהיג. רק בחירת ראש חדש יוכל אולי לשקם את האמון ולמנוע את קריסתה הסופית. 

גנץ מודע היטב לתוכניותיהם אלו של חבריו. זו הסיבה שלמרות, כפי שהעיד בעצמו, שהוא יודע שנתניהו לא יכבד את הסכם הרוטציה ולא יפנה את מקומו בבוא העת כפי שנקבע, אינו ממהר לפרק את החבילה. האולטימטום להעברת תקציב עבר, ואילו כחול לבן נשארת לשבת בקואליציה כאילו לא אירע דבר.

סביר להניח כי למרות המחיר האישי היה גנץ מצטרף לעמדת בכירי מפלגתו לעזוב את הממשלה, אלמלא עומר ינקלביץ'. לא כי הוא שש אלי קרב, במלחמה שבה ייתכן שייאלץ למסור את ראשו, אלא כי אין לו הרבה ברירה. האולטימטום כבר נזרק לחלל, המועד הקובע עבר, ויש גבול כמה אדם יכול לשים עצמו ללעג ולקלס בעיני יריביו ובעיני תומכיו. 

אבל יש מי שמחזקת את גנץ בדעה כי הפעם כדאי בכל זאת לוותר. אין זו הפעם הראשונה שגנץ מעדיף את עמדתה, אפילו כשזו ניצבה אל מול כוחות שהיו נדמים גדולים וחזקים ממנה. גם כעת זה כך. אשכנזי הוא מספר 2. רמטכ"ל לשעבר, בדיוק כמו גנץ, משמש בתפקיד השר הבכיר ביותר אחריו והשלישי בחשיבותו בממשלה כולה. 

ניסקורן הוא החומה הבצורה העומדת מול נתניהו והליכוד בנושאים המשפטיים ובכלל. הפרויקטור המפלגתי למאבק בכוחות החושך של הצלע הימנית בממשלה. העובדה שגנץ מהסס בין שני אלה לבין שרה זוטרה יחסית, לא מוכרת כמותם בציבור, גורמת ללא מעט הרמת גבות בשורות כחול לבן. חידת השפעתה על גנץ, פעם אחרי פעם, לא נהירה לרבים מהם. 

מעטים הם אלה שאינם מתפלאים כאשר גנץ מאמץ את עמדותיה של ינקלביץ', היא היתה שותפת סוד שלו עוד בטרם הקים את מפלגתו. עוד בזמן שבו רק ארבעה אנשים ידעו על כוונותיו בדרך לכניסתו לחיים הפוליטיים. היא ממייסדות כחול לבן, או יותר נכון חוסן לישראל - מפלגתו של גנץ לפני החיבור עם לפיד - על כל המשתמע מכך. היא וגנץ משוחחים הרבה, גם על הנושאים הפוליטיים, ואוזנו תמיד כרויה לדבריה. 

וינקלביץ' לא מעוניינת עכשיו ללכת למערכת בחירות. גם ברמה הלאומית (קורונה וזה) וגם ברמה המפלגתית והאישית. בניגוד לאופטימיות ששורה על ניסנקורן ואשכנזי, לדעתה כחול לבן אינה בת שיקום בעתיד הקרוב. בחירות יגמרו אותה סופית, עם צניחה מתחת לאחוז החסימה במקרה הרע, או שיהפכו אותה למפלגה קטנה וחסרת חשיבות במקרה הטוב. 

לכן, אם יש דרך לעצור את הבחירות יש לעשות זאת בכל מחיר. נטישת המצביעים, לדעתה, היא עובדה מוגמרת. הליכה לבחירות לא תחזיר אותם. כרגע כחול לבן בעמדת השפעה, מחזיקה בכמה תיקים חשובים ומכריעים, ויש לשמור על המצב הקיים מכל משמר, כיוון שההערכה המושכלת היא שהוא לא יחזור. 

לצידם של ניסנקורן ואשכנזי בקו הלוחמני, עומדים גם השר יזהר שי, השר לשעבר אסף זמיר, ח"כ מיקי חיימוביץ' והיועץ רונן צור. לצידה של ינקלביץ' ניצבים השרים חילי טרופר ופנינה תמנו־שאטה, ומנכ"ל המשרד של גנץ הוד בצר. 

הנטייה של גנץ היא לדחות את ההכרעה. מועד האולטימטום עבר, לפיד ינסה להניח בשבוע הבא שוב את החוק לפיזור הכנסת, אבל גנץ לא ממהר להחליט. על פי החוק, אפשר להעביר את התקציב עד 23 בדצמבר ויו"ר כחול לבן ישאף להגיע כמה שיותר קרוב למועד זה. הדלפת דבריו מישיבת הסיעה, שלפיהם הוא מודע לכך שנתניהו לא ייתן לו את הרוטציה, מוציאה אותו מדעתו. הטמעת הספק כאילו הדבר עוד אפשרי היתה חיונית לאסטרטגיית מסמוס הזמן שהוביל. כבר לפני ישיבת הסיעה ובמהלכה ביקש להרחיק טלפונים סלולריים והתריע בפני חברי מפלגתו בפני הדלפות אפשריות. 

גנץ כבר למד להכיר את הסחורה שעימה הוא מתעסק. במהלך קמפיין הבחירות סבל המטה מהדלפות ומהקלטות בלי סוף, כולל התבטאויות שהביכו אותו ופגעו במסרים המהותיים ביותר שניסתה כחול לבן להעביר למצביעים. זה עבד למשך 24 שעות בדיוק. ביממה שאחרי ישיבת הסיעה לא יצאו הדברים, וגנץ נשם לרווחה. יום למחרת כבר הכל היה בחוץ וגנץ רתח מזעם. הדרישה שלו להעביר בדיקת פוליגרף את כל המשתתפים לא היתה ריאלית מלכתחילה. אין שום סנקציה שיכול היה להפעיל גם אם היה נמצא המדליף. 

בלי אפליה בקנסות

בתחילת הסגר השני הבהירו רה"מ, שר הבריאות ופרויקטור הקורונה כי בניגוד לסגר הראשון הפעם לא ייתנו ללחצים פוליטיים להכתיב את קצב פתיחתו, אמירה שנשמעה מופרכת מייד כשנאמרה. במשך שבועיים שלמים עמדו הבכירים במילתם. 

עד השבוע. כצעד משלים לפתיחת הסגר דרשו במשרד הבריאות להגביר את האכיפה ואת ההתרעה מפני מפירי חוק. השרים אישרו את הצעד כמעט פה אחד - הפה של אריה דרעי. חברי הכנסת החרדים נמצאים כבר על הקצה. הציבור החרדי נמצא על הכוונת של מערכת הבריאות והתקשורת כבר זמן רב, לעיתים רבות ללא הצדקה, וכל זה קורה כשהסיעות החרדיות יושבות בקואליציה. התקשורת החרדית ועיתונאי המגזר שמרבים לצייץ בטוויטר רק מגבירים את גובה הלהבות ודרעי וחבריו מוצאים את עצמם בין הפטיש לסדן. הציבור החרדי מצפה מהם לדפוק על השולחן, אולי להפוך אחד, כדי להפסיק את מה שנדמה להם כעליהום ומסע הכפשות בלתי פוסק. אבל קשה לעשות זאת כאשר ההפרות בחתונות ובבתי הספר החרדיים מוצגים כמעט מדי יום. 

בשבוע האחרון כמעט כל הערים האדומות בישראל הן מהמגזר הערבי וכך גם כל הערים הכתומות, אבל ההפרות נמשכות כמעט באין מפריע. אולם בניגוד לחרדים, עובדות אלה לא פותחות מהדורות חדשות, ואין מי שיאשים אותם בהפצת מחלות. ראשי הרשויות הערביות עומדים בקשר ישיר עם בכירים במשרד הבריאות ובדרך כלל זוכים לאוזן קשבת, גם ללא נציגים בקואליציה. החרדים, מצד שני, לא זוכים ליחס דומה. 

הזעם מתפרץ כלפי דרעי, ליצמן וגפני. ה"הישג" שהצליחו להביא הביתה השבוע הוא הפחתת הקנס שאישר הקבינט והשוואת התעריף של מוסדות החינוך לחנויות. מצד אחד יש פה לחץ פוליטי שטרפד מהלך מקצועי רפואי, בדיוק הפוך ממה שהבטיחו שיקרה. מנגד יש פה גם סוג של תיקון. במקום שבו בעלי חנויות פתוחות מוצגים כגיבורים, ומוסדות חרדיים כעברייניים, לפחות הקנס יהיה שוויוני.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו