הנשיא דונלד טראמפ החל את מסע הבחירות לכהונה שנייה עוד ביום שבו הושבע לכהונה הראשונה ב־20 בינואר 2017. כבר באותו יום, באקט סימבולי, הגיש את המסמכים הדרושים לוועדת הבחירות המרכזית כדי שיוכל להתמודד שוב ולגייס כספים באופן רשמי עבור מרוץ הפריימריז במפלגה הרפובליקנית. מבחינת טראמפ, רעיון הקמפיין התמידי - גם כאשר הבחירות עצמן רחוקות - קסם לו. בכהונתו הראשונה הקפיד לערוך עצרות שוב ושוב, גם כאשר לא היו עוד מועמדים במרוץ נגדו (הן במפלגתו והן במפלגה הדמוקרטית).
טראמפ ניסה לשחזר את הקמפיין של 2016, שהתמקד בבייס הצר של 40% מהאלקטורט שנאמנים לו בכל מחיר, בעיקר פועלים לבנים מהמעמד הבינוני, ובעיקר גברים. זאת, לצד סיוע של "מאוכזבי הדמוקרטים", שכוללים רבים מהפרברים שהצביעו לאובמה בשנת 2012, ומצביעים בלתי מפלגתיים שהכריעו לטובתו ברגע האחרון.
את הבייס הזה הוא הוציא בהמוניהם באופן שהדהים את הסוקרים בשנת 2016, כי היקף הגעתם לקלפיות היה חריג לעומת שנים קודמות, וטראמפ קיווה שגם ב־2020 הוא יוכל להוציא אותם בהמוניהם.
צילום ארכיון: רויטרס
לכן, לכל אורך הקמפיין התמקד בשימור הבייס שלו, גם כאשר הוטחה נגדו ביקורת על כך שאינו מוכן להתרחק מגורמים קיצוניים שדוגלים בעליונות לבנה. כך היה, למשל, בעימות הראשון בינו לבין המועמד הדמוקרטי לנשיאות, ג'ו ביידן. טראמפ הדגיש כי אינו דוגל בעליונות לבנה, אך סירב להתנער מקבוצה שתומכת בו, ומזוהה עם התנהלות גזענית.
שימור הבייס בעדיפות עליונה
כך או כך, למרות התמקדותו בבייס צר, הקמפיין שלו התמקד בתחילת הדרך במוטיבים שכל נשיא רפובליקני רץ עליהם, אשר מדגישים כלכלה חופשית וביטחון לאומי.
טראמפ התמקד בנפנוף בהישגיו, לשיטתו: התמקדות בתעשייה ובכלכלה, שצמחה בקצב מהיר ביותר (שאפילו הסקפטיים התרשמו ממנו); קיצוץ מסים מאסיבי; יצירת תעסוקה שהורידה את שיעורי האבטלה לשפל שלא נראה עשרות שנים והתמקדות עיקשת במאבק במהגרים בלתי חוקיים.
לצד זאת, התפאר טראמפ בשדרוג ביטחונה של ארה"ב בעולם: הטלת צווים שמגבילים כניסת אזרחים ממספר מדינות עם רוב מוסלמי; פרישה מהסכם הגרעין עם איראן (ונקיטת יד קשה מולה על ידי חיסול קאסם סולימאני); וגם בנייה של הגדר לאורך הגבול עם מקסיקו, אחת מהבטחות הבחירות המרכזיות שלו.
כל הדברים האלו הובילו מסר קליט ואף מוצלח מבחינתו שיאפשר לו לנצל את המומנטום שכל נשיא מכהן מקבל, כאשר הכלכלה פורחת והאזרחים מרגישים שהכיוון שאליו המדינה צועדת נכון. אך בסוף פברואר הכל החל להשתנות. נגיף הקורונה החל לעשות שמות בעולם, ובארה"ב בפרט - והפך אותה בהדרגה למדינה עם התחלואה הקשה ביותר.
התגובה של הנשיא למשבר הקורונה תחילה התקבלה בהערכה מקיר לקיר, כאשר הופיע בתדרוכים היומיים עם צוות יועציו הבכיר למלחמה במגיפה, ובראשם הרופא אנתוני פאוצ'י. הוא אף קיבל שבחים על צעדיו המהירים, ובראשם סגירת השמיים של ארה"ב מטיסות מסין וממקומות אחרים.
אך ככל שממדי המגיפה החריפו, טראמפ מצא את עצמו בצד השני של המתרס מול פאוצ'י וחברי הקהילה הרפואית, והפך את הקמפיין שלו בין היתר לקמפיין של העם הפשוט נגד האליטות (ובראשם ג'ו ביידן) שרוצות לסגור את הכלכלה ולשתק את אמריקה, לטענתו.
אף שהוא עצמו חבש מסיכה מדי פעם וקרא לאחרים לחבוש מסיכה - באירועים של הבית הלבן לא היתה חובה כזאת, מה שהוביל לטענה כי לפחות באחד מהאירועים, ההכרזה על הגשת מועמדותה של השופטת איימי קוני בארט לעליון, היתה הפצה נרחבת של הנגיף. כמו כן, רגע שטראמפ בוודאי לא גאה בו במבט לאחור, הוא התשובה שהוא נתן לשאלה לגבי הנגיף, שבה הציע לבדוק את האפשרות של הזרקת אקונומיקה לחולים.
המומנטום שנשבר
בסוף ספטמבר טראמפ עצמו, לצד אשתו ובנו, נדבקו בנגיף הקורונה, ובשלב מסוים טראמפ הועבר גם לבית החולים "וולטר ריד" במרילנד כדי לקבל את הטיפול הדרוש להחלמה. הוא יצא מבית החולים לאחר כמה ימים, כאשר הוא מדגיש את ניצחונו על הנגיף, והבטיח שתחת נשיאותו, אם ייבחר בשנית, כל אזרחי ארה"ב יקבלו חיסון בחינם.
הצלחתו האישית נגד הנגיף לא יצרה עבורו מומנטום חיובי בכל הנוגע לדרך שבה האזרחים ראו את התנהלות ממשלו במלחמה בנגיף, והבחירות הפכו יותר ויותר למשאל עם בשאלה "מי יותר מתאים לטפל במשבר הקורונה?"
זמן קצר לאחר פרוץ משבר הקורונה, פרצו גם המהומות סביב מותו של הגבר השחור ג'ורג' פלויד בחודש יוני, על ידי המשטרה במיניאפוליס. המהומות האלו הסעירו את אמריקה והובילו להיקפי ביזה ואלימות שלא נראו כבר זמן רב. שבועות לאחר מכן התרחשה תקרית דומה בקנושה שבוויסקונסין, אשר הוסיפה דלק לשריפה.
טראמפ קיווה שהמתיחות הזאת תחזיר למערכת הבחירות את יתרונו המובנה - כמי שיכול להשליט חוק וסדר באמריקה, והוא המשיך לשווק את המסר הזה עד סוף הקמפיין. אך "הנגיף שהגיע מסין" הפך להיות הנושא החם שטרף את הקלפים, הן מצד תומכיו - שמאמינים שהוא נלחם עבורם מול המושלים שרוצים לסגור את המדינה והכלכלה עד כדי סגר מוחלט, והן מצד מתנגדיו - שסבורים שהוא החמיץ הזדמנות להוביל באופן נשיאותי, ובראשם הפנסיונרים שהחלו לנטוש אותו.
חוק, סדר - ומגיפה כאוטית
כך או כך, הקמפיין של טראמפ בישורת האחרונה שלו הפך להיות מרוץ נגד הזמן - ונגד כל הסיכויים. הוא החל לערוך עצרות ענק, מבלי להתחשב בהגבלות הקורונה - בעיקר בפלורידה, שיכולה להכריע את הבחירות, ובמדינות המערב התיכון - כדי לנסות לשחזר את ההצלחה מלפני ארבע שנים, אז הצליח להביא לקריסת "החומה הכחולה" של הדמוקרטים ולכבוש את הבית הלבן.
בעצרותיו, המשיך טראמפ להזכיר שוב ושוב את זה שהוא היחיד שיכול להוביל את אמריקה לסיים את "המלחמות הבלתי נגמרות" שבהן ביידן תמך (לטענתו) במהלך כהונתו כסנאטור וסגן נשיא במשך 47 שנים. הוא הזכיר, לשאגות הקהל, את הצלחתו בקידום מהלכים בישראל ובמזרח התיכון שרבים מקודמיו רצו לעשות ונמנעו. "כולם דיברו על זה ולא עשו כלום", אמר טראמפ על העברת השגרירות האמריקנית לירושלים ועל ההכרה בגולן.
הקמפיין של טראמפ, בסופו של דבר, מגיע אל קו הסיום כשהוא אמנם בעמדת נחיתות בסקרים, אך עם מומנטום אדיר של קהל והתלהבות בשטח. בעוד ביידן - כנראה בכוונה - מרדים את השטח ונותן לקורונה לעשות את העבודה, טראמפ עובר ממדינה למדינה ועורך מספר דו־ספרתי של עצרות ב־48 השעות האחרונות של הקמפיין, וגם ביום הבחירות עצמו הוא לא מתכוון להפסיק.
בסופו של דבר, טראמפ מאמין שכמו ב־2016, המודלים הרגילים אינם תקפים, פשוט משום שהוא מועמד שאינו עונה על הדפוס הרגיל של המועמדים. הוא מקווה שמחר נתעורר כולם להפתעת בחירות נוספת, גדולה אפילו מזו של 2016.
או במילותיו שלו: "יהיה גל אדום חסר תקדים".
