נפרצה תקרת הזכוכית: ההסכם בין סודאן לישראל הוא נדבך חשוב בדרך לנרמול היחסים עם מדינות נוספות

שלא בדומה להסכמי אברהם, בין ישראל איחוד האמירויות וזמן קצר לאחר מכן עם בחריין, ההסכם שנחתם עם סודאן מהווה נדבך חשוב באפשרות שמדינות ערביות סוניות נוספות יצטרפו לתהליכי נרמול היחסים עם ישראל בחסות אמריקנית.

ההסכם ל״הפסקת העוינות ונרמול היחסים״ בין המדינות אותת למעשה כי נפרצה תקרת הזכוכית בדרך לנרמול היחסים בין ישראל ומדינה ערבית שיחסיהן היו עויינים. המסר הוא כי ניתן להגיע להסכם שבסיסו אינו כלכלי בלבד, ונשען לא רק על התמיכה הממסדית להסכם שמעניקים השליטים והציבור באיחוד האמירויות ובחריין. 

כפי שניתן ללמוד מתגובות בכירי הממשל בח׳רטום להסכם המשולש עם ישראל וארה״ב, סודאן תפעל ליישומו בפועל באופן איטי ומדוד, כאשר תחילה תיאלץ המועצה המחוקקת בסודאן, שטרם הוקמה, לאשרר את ההסכם בפרלמנט. עם זאת, קשה להתעלם מכך שכחודש וחצי מאז הכריזו הנשיא טראמפ, ראש הממשלה נתניהו ושליט איחוד האמירויות מוחמד בין זאיד על נרמול מלא וגלוי של היחסים בין המדינות, סודאן היא כבר המדינה השלישית שחותמת על הסכם דומה עם ישראל. גם אם הסכם זה ייושם בפועל באופן מהיר ואינטראקטיבי באמצעות שורה של הסכמים מדיניים וכלכליים בין המדינות - איש לא יופתע. 

הסודאנים אמנם נאלצו לבלוע כמה גלולות מרות בדרך להסכם ובהן הסרת החסם שהעמידה סוגיית הסכסוך הישראלי פלשתיני, אך מספיק להביט ברשימת הברכות שהגיעו אלי ואל עיתונאים ישראלים נוספים מקולגות ובכירים בסודאן המברכים על ההסכם שהושג ותומכים בהנעת גלגלי התהליך ליצירת שלום חם ואמיץ לא רק בין המנהיגים אלא בעיקר בין העמים. 

סודאן, אשר ארחה בבירתה ח׳רטום את וועידת שלושת הלאווים המפורסמת באוגוסט 1967, שבה הכריזו מדינות ערב קבל עם ועולם; לא לשלום עם ישראל, לא למו״מ ולא להכרה בישראל, מהווה ציון דרך משמעותי ביחסי ישראל והעולם הערבי ותמיכתן הבלתי מסוייגת של מדינות ערב בסוגייה הפלשתינית. תמיכה שהחלה להיפרם אט אט עם הסכמי השלום שנחתמו מול מצרים בשלהי שנות ה-70 ושני עשורים לאחר מכן מול ירדן. 

ההסכם עם סודאן הנו בעל ערך מוסף ביטחוני רב בהרבה מאשר ״הסכמי אברהם״ שנחתמו עם איחוד האמירויות ובחריין. 

סודאן בתקופת שלטונו של הרודן המודח עומאר אל באשיר, ששלט במדינה ביד רמה במשך 30 שנה ואף שרד את ארועי האביב הערבי ששטפו את מדינות ערב, שמשה בעבור ארגוני הטרור הקיצוניים כגון אל קאעידה של אוסמה בין לאדן, חיזבאללה וחמאס כעורף לוגיסטי. 

ארגוני הטרור ניצלו את מיקומה האסטרטגי של סודן לחופי הים האדום ושלטונו המושחת של אל באשיר (שעודנו מבוקש על ידי בית הדין הבינלאומי בגין פשעי מלחמה שביצע בדארפור ד.ס), לצורך אחסון והברחה של אמצעי לחימה וכלי נשק, הנפקת ויזות ואישורי מעבר לטרוריסטים ומבוקשים שמצאו מקלט בשטחה, ואף מימון כספי לארגוני הטרור הפלשתינים על חשבון רווחת הציבור הסודאני וכלכלת המדינה הקורסת.

לפי פרסומים זרים, עד לאמצע העשור השני של שנות ה-2000 ישראל פעלה לא אחת בשטחה של סודאן כדי לסכל הברחות נשק שיועדו לחמאס ולארגוני הטרור הפלשתינים בעזה ולארגוני האיסלאם הקיצוני הפועלים בחצי האי סיני. דווקא הרודן המודח אל באשיר היה הראשון להבין כי הדרך ללבו של הממשל האמריקני, שב-1998הציב את סודאן ברשימת המדינות תומכות הטרור, עוברת בישראל.

אל באשיר סגר את בסיסי האימונים של ארגוני הטרור בארצו, התנער מחיבוק הדב האיראני ושיפר לאין שיעור את יחסיה של ח׳רטום עם בעלות בריתה של וושינגטון במפרץ הפרסי ובראשן סעודיה ואיחוד האמירויות. ואולם, גם אל באשיר ידע כי שיקום של סודאן הן כלכלית, הן פוליטית והן מדינית לא יתאפשר רק בזכות תמיכה כלכלית של נסיכויות הנפט העשירות במפרץ הפרסי. הוא החל להעביר מסרים לממשל בוושינגטון כי מהלך של נרמול היחסים עם ישראל יהיה אפשרי בתמורה להסרת שמה של סודאן מרשימת מדינות תומכות הטרור שהפך את סודאן למדינה מצורעת והענקת סיוע כלכלי נדיב שיאפשר את שיקום כלכלתה. אל באשיר אמנם הבין למה זקוקה ארצו כדי לשקם עצמה, אך מלבד מסרים שהפריח לאוויר הוא חשש לבצע את הצעדים הנדרשים. 

השינוי האמיתי בעמדתה המדינית של סודאן הגיע לפני כשנתיים, עם הדחתו של אל באשיר בעקבות גל מחאות כלל ארצי שפרץ נגדו, בשל מחירי הלחם שהאמירו ויוקר המחיה הבלתי נסבל במדינה המרוסקת והמשוסעת. כמו בהפיכות קודמות שהיו במדינות ערביות, גם בסודאן הצבא היה זה שנעץ את המסמר האחרון בארון הקבורה של משטר הרודן. את השלטון במדינה תפסו מועצה צבאית בראשותו של הגנרל עבד אל פתאח אל בורהאן וממשלת מעבר אזרחית בראשותו של עבדאללה חמדוכ, כלכלן סודאני בעל שם עולמי שנקרא לעמוד בראשות ממשלת המעבר במטרה לשקם את כלכלתה הקורסת של המדינה. 

בעוד הגנרל אל בורהאן ואנשיו במועצה הצבאית הבינו במהרה כי חזרתה של סודאן לחיק העמים ושיקומה הכלכלי והמדיני יתאפשרו רק באמצעות הסרתה מהרשימה השחורה של המדינות תומכות טרור, רואש הממשלה עבדאללה חמדוכ ורוב נציגי הזרוע האזרחית בשלטון, קרי חברי ממשלת המעבר, הביעו התנגדות נחרצת בטענה כי אין בסמכותה של ממשלת מעבר לאשרר הסכם שכזה. עם זאת, חמדוכ גם היה זה שאיים לפרק את ממשלת המעבר בסודאן שנה קודם לכן לאחר פרסום דבר הפגישה החשאית שנערכה באוגנדה בין הגנרל הסודאני אל בורהאן לבין ראש הממשלה נתניהו. אך לאחר שחמדוכ לא מימש את איומיו ולא התפטר מראשות ממשלת המעבר, המשיכו האמריקנים ללחוץ על הסודאנים לקבל את המתווה לנרמול היחסים עם ישראל שזכה לתמיכתן הנלהבת של סעודיה, איחוד האמירויות ובחריין ואף של הנשיא המצרי עבד אל פתאח א-סיסי. 

אי אפשר להתעלם מהעובדה כי בהכרזה על ההסכם לנרמול היחסים בין ירושלים וח׳רטום לא הוזכרה ולו במילה סוגיית הסכסוך הישראלי פלשתיני. בכירים סודאנים שהיו מעורים בתהליך אמרו כי לא הופתעו מהתגובה הנזעמת מרמאללה, אולם רובם היו בדעה אחת; אחרי עשרות שנים של עוני וסבל, מיליוני קורבנות, כלכלה מרוסקת וחברה מפולגת ומשוסעת הגיע הזמן שגם סודאן תפעל למען אזרחיה ורווחתם. המלצתם החמה לפלשתינים היא: "אם אנחנו בסודאן מסוגלים לגשר על הפערים בנינו ולהגיע להסכמה שתאפשר עתיד טוב יותר לכולנו - הגיע העת שגם הפלשתינים יחשבו מסלול מחדש".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו