באמצע חודש יולי נדבק שלמה שרף בנגיף הקורונה. אילי, הנכדה שלו החיילת, חזרה מהצבא ישר לארוחת ליל שבת משפחתית, ששלמה בדרך כלל אחראי להכנתה. ההדבקה המשפחתית היתה גורפת: לא רק שלמה, אלא גם ילדיו אבי (51), ענת (49) ואורי (44), ושבעה מילדיהם, 11 חולים בסך הכל. אורי חטף הכי חזק והיה מאושפז כמה ימים בבית החולים מאיר בכפר סבא עם קשיי נשימה.
שלמה זוכר את הסימפטומים. "היה לי קצת חום, והרגשתי כאב ראש אדיר, משהו אחר ממה שהכרתי עד היום. היתה גם חולשה בשרירים, אבל אחרי שבועיים זה עבר. לקחתי ויטמינים, בישלתי לכולם, והתקדמנו".
פחדת? אתה בן 77.
"הגיל הוא רק מספר. אני לא מרגיש בן 77, ואני מתפקד ועושה מה שאני רוצה. הבעיה היחידה היא שאני בקבוצת סיכון כי יש לי סוכרת ויתר לחץ דם, ואני צריך להיזהר. אבל אני לא היפוכונדר.
"אני לא מפחד מהסוף, לא מפחד למות. אני יודע מאיפה באתי ולאן אני הולך. אבל ברור שאני רוצה עוד כמה שנים טובות כדי להיות בעניינים".
שיבשה אותך תקופת הקורונה?
"מאוד. חצי שנה אני בבית. לא עובד, אין משחקים, אין שידורים. הליגה חזרה, ונעצרה שוב. אני מתגעגע לזה. במקום לעבוד אני מטייל בחצר, במטע שלי, ומדבר לעצים. קוטף פירות".
מה יש על העצים עכשיו?
"אפרסמונים, גויאבות, רימונים. אני קוטף ונותן לילדים, וגם מחלק למי שבא אלי".
ומה אתה מבשל?
"הכל".
הבן אורי, שנעצר לידנו לרגע, אומר שאבא שלו הוא אלוף המרקים. "רק מרקים?" מסתכל עליו שלמה, כמעט נעלב. "אני מכין פה אוכל לכולם, לפי הזמנות מיוחדות. הבת שלי אוהבת פלפל ממולא, הנכדים סטייקים, פילה, אנטרקוט. אחד אוהב עם שומן, אחד אוהב בלי שומן.
"אני הכי אוהב לבשל, בעיקר דגים ועופות. זה גם ממלא לי את הזמן וגם מרגיע אותי. אני אוהב את הריחות ואני אוהב את הפנים של כולם כשהם אומרים שזה טעים להם".
***
נכנסתי בדלת הבית במושב גן חיים. שרף (77), לשעבר המאמן הלאומי של נבחרת ישראל בכדורגל (בשנים 2000-1992) ומאמן הפועל כפר סבא (שני גביעי מדינה), בני יהודה (גביע) ומכבי חיפה (שלוש אליפויות וגביע), קיבל אותי בזקנקן קטן, המינגוויי כזה, שטיפח בשנה האחרונה.
לבוא לשליימה הביתה חצי יממה אחרי ההפסד 2:1 של ישראל לצ'כיה ושלושה ימים אחרי ההדחה הכואבת בגלזגו, עם החטאת הפנדל של ערן זהבי, זה קצת להתפרץ לדלת פתוחה. אבל לזכותו ייאמר שהוא לא נזקק לשני ההפסדים האחרונים כדי להיות אקדח טעון געגועים לימים שלו בנבחרת, ובעיקר מלא כעסים על מה שהולך פה בכדורגל.
ולא רק בכדורגל. הוא נעמד מולי ליד האי במטבח הפתוח שלו, הצופה לקונדומיניום המשפחתי הנהדר שבו גרים כל ילדיו ונכדיו, ומתחיל לירות צרור מטווח קצר. "תראה מה הולך במדינה, לא היה דבר כזה. ראיתי פה את כל המלחמות, את כל המשברים, דבר כזה עוד לא היה פה.
"תגיד, מה עם גנץ? למה הוא ממשיך לישון? הוא שר הביטחון. תתחיל לחקור את פרשת הצוללות. אני בא אליו בטענות, כי כל מערכת הביטחון רוצה לבדוק מה היה שם. ביבי אומר שהוא לא ידע מכל הפרשה הזאת, ואני אומר שאם הוא לא ידע על המעורבות של כל המקורבים שלו, זה עוד יותר גרוע.
"העיקר עצרו פה את הכדורגל ואת כל הספורט. למה? כדורגל משחקים באצטדיונים פתוחים, באוויר הפתוח, בלי קהל. אי אפשר להידבק. בכל העולם משחקים, בהרבה מקומות משחקים גם עם קהל, ורק אצלנו סוגרים".
למה זה, לדעתך?
"לא יודע. בטח משרד הבריאות לא רוצה שיבואו אליו בטענות ממגזרים אחרים, למה זה פתוח וזה סגור. תדע לך שזה הורס את האנשים נפשית.
"תקשיב טוב: אותי לא מעניין ליכוד, עבודה, כחול לבן. המדינה עכשיו הולכת לאבדון. אני ויצחק שום תרמנו ב־1977 כל אחד 1,000 לירות, שזה כמו 100 אלף היום, לקרן תל חי, אצל משפחת שהרבני בכפר סבא, כדי להפיל את המערך. איתן לבני, אבא של ציפי, אמר אחרי נאום של מנחם בגין שצריך לתרום כסף, אז תרמנו. רציתי להפיל אותם כי הם היו מושחתים, ובגלל כל פרשות ידלין ואברהם עופר. לא הייתי אף פעם חבר מפלגה, חוץ מאשר בתקופת רפ"י של בן־גוריון. ישבתי ליד אלמוגי, דיין, שמעון פרס וסורקיס, שהיה ראש עיריית כפר סבא".
אז אני מבין שאתה לא מרוצה מהממשלה.
"ומירי רגב? ראית אותה? בושה שהיא שרה במדינת ישראל. דיברתי איתה כשהיתה שרת הספורט. הבטיחה מאות מגרשי כדורגל בכל הארץ. איפה הם?"
***
אחר כך הוא קצת נרגע ומציע לי לשבת איתו בחצר היפה ביציאה מהמטבח. זה החלק האהוב עליו בבית. יש לו משרד באחד החדרים, והמסדרונות משובצים בתמונות מההיסטוריה המקצועית והמשפחתית.
בוא נדבר קצת על כדורגל. מה ראית מול צ'כיה?
"מה ראיתי? ראיתי בעיקר כלום. זה לא מפתיע, כי הכל פה עקום. הביאו את רוטנשטיינר להיות מנהל טכני של נבחרות ישראל. בדרך הוא הפך למנהל מקצועי, ובסוף, כדי לחסוך כסף, מינו אותו למאמן. ובדצמבר ישלחו אותו הביתה. הסוף שלו פה היה לפני שהוא התחיל. זו גניבת דעת, ועכשיו גם ישלמו לו שבע משכורות כדי שילך. זה נקרא עבודה לטווח ארוך? עזוב, הוא אולי איש כדורגל טוב, והוא אולי טוב כמנהל טכני, אבל הוא לא מאמן. תאמין לי, הוא היה כבר בדרך הביתה והורידו אותו מהאווירון ונתנו לו לאמן.
"אבל הוא לא אשם. מי שמינה אותו, אורן חסון, צריך ללכת הביתה. אני לא מכיר את חסון, לא יודע מאיפה הוא הגיע. די כבר עם ההתאחדות לכדורגל הזאת. למה לא סוגרים אותה? למה לא עושים פריש מיש, הכל מההתחלה? הכדורגל פה פשט את הרגל בשיטה, בניהול, בקבלת ההחלטות.
"הנבחרת הצעירה הפסידה עכשיו לאיי פארו. לא היה דבר כזה בחיים, אבל המאמן נשאר בשביל עוד משכורת או שתיים. מספיק עם זה. תגיד לי מה זה ועדת האיתור־שמיתור הזאת לבחירת המאמן. מי יושב שם? מה הם מבינים? איך הם בוחרים? כולם ללכת הביתה. תביאו לוועדה אנשי כדורגל".
אבל ישבו שם אנשי כדורגל. אלי אוחנה, אלי כהן, קשטן.
שלמה מסנן משהו שאני מתאמץ לא לשמוע. הוא היה רוצה במקבלי ההחלטות שמות אחרים. "למשל, צביקה רוזן וגיורא שפיגל. אלה אנשי כדורגל שאי אפשר להתווכח על מה שהם יודעים ומבינים. והם לא בפוליטיקות".
נראה לי שמדגדג לך שלא בחרו אותך לוועדה. אתה אף פעם לא רוצה לנוח?
"מה ייתן לי לנוח. וסליחה, מה הבעיה איתי? לא היה מקום שייקחו אותי לוועדה? תגיד לי. אורן חסון כזה, לא נראה לך הגיוני שהוא ירים לי טלפון, כשהוא נכנס לתפקיד שלו, ויזמין אותי לפגישה? לדבר, להחליף דעות, להתייעץ? הייתי מאמן נבחרת, אני מכיר פה את הכל יותר טוב מכולם".
אז למה לא הזמינו אותך לוועדת האיתור?
"נו למה. כי האנשים האלה פוחדים ממני. כי אני לא יס מן שיישב שם, ישתה תה ויחתום על מה שהם אומרים. אלי כהן או אוחנה מבינים יותר ממני? ניהלתי 100 משחקים בנבחרת. היה כבוד, כולם רצו לשחק בנבחרת. תראה מה נהיה עכשיו. אנשים קמים בבוקר ולא יודעים אם הנבחרת בכלל משחקת, ובאיזה טורניר. הכל משוגע.
"תסתכל על המשחק בסקוטלנד. אי אפשר להגיד 'כמעט ניצחנו ולא היה לנו מזל'. לא הגענו אפילו למצב אחד. ידעתי שלא נגיע. מה זה ההרכב הזה? המחשבה שלו (של המאמן רוטנשטיינר; א"פ) מקובעת. לא הולך? תחליף. הרי אתה יודע שאתה צריך לנצח. מה הוא רצה, להגיע לפנדלים ולחיות על המזל? הוא עבר בשלב מאוחר מדי מחמישה שחקנים בהגנה לארבעה, ואז המשחק השתנה. למה לחכות? למה לרדוף?
"ולמה, במשחק נגד הצ'כים, לחכות שהם יובילו כדי לרדוף אחריהם, ורק אז לשחק פתאום התקפי? למה להתחיל לשחק בפיגור 2:0? למה לא להחליף שיטה עוד בפיגור של 1:0? למה חאתם אל־חמיד משחק בצד שמאל כשאין לו רגל שמאל? תשחק עם שני בלמים כשאין באמת חלוץ מולך. בגלל הקורונה הצ'כים הגיעו בלי שמונה שחקנים שלהם. מה הוא עשה עם הנתון הזה? איך הוא לא ניצל את זה?"
השער הראשון שחטף מרציאנו, מהמסירה של אבו חנא, היה קשה לצפייה.
"אבו חנא? מאיפה ממציאים את השחקנים האלה? רוטנשטיינר בכלל ראה אותו משחק לפני שהוא הזמין אותו? למה הוא לא מעלה שחקנים מהנבחרת האולימפית? או אבו פאני. לא מבין. תאמין לי, אני משתגע. אין לנו בלם אחד טוב, אז עכשיו משחקים עם שלושה בלמים?
"אומרים לי, דור פרץ ודן גלזר חסרים. מה זה חסרים? אין מגן שמאלי? קח חלוץ ותהפוך אותו למגן שמאלי. אני הפכתי את משה גלאם מחלוץ למגן שמאלי. הפכתי את נג'ואן גרייב מחלוץ למגן שמאלי. ישראל פוגל היה שוער בכפר סבא, עשיתי ממנו חלוץ מלך שערים. נו, מי עשה את כל אלה?"
מה אתה רוצה מאבו פאני? הוא דווקא התאקלם לא רע.
"התאקלם לא רע... אני לא מתרגש מאף אחד. מכל אחד אתם עושים מלך בשתי דקות. נבחרת ישראל היא לא רכבת ישראל. לא כל אחד יכול לשחק. אולי אני מיושן, אבל אצלי, כדי לשחק בנבחרת היה צריך לירוק דם. לא קיבלת את החולצה בכזאת קלות.
"או ערן זהבי והנאום שלו לפני סקוטלנד. עשו סיפור מהנאום. הוא אמר שהוא שמח שהוא פה? באמת תודה רבה. אתה שחקן מצוין - תשחק, אל תנאם לי. פתאום מתלהבים פה מנאומים.
"כשאני הייתי בחדר ההלבשה ודיברתי עם השחקנים, הם היו עם דמעות בעיניים. התלונה העיקרית היתה שאצלי בנבחרת השחקנים שיחקו טוב יותר מאשר בקבוצות שלהם".
איך זה שמכל השחקנים, דווקא זהבי החמיץ את הפנדל בסקוטלנד?
"החמיץ, זה קורה. הוא לא צריך להוכיח את עצמו. עשו ממנו מנהיג. הוא מנהיג? גם איתו לא הגענו לכלום".
היה לו טורניר מעולה, הוא הבקיע כמעט בכל משחק. הוא לא אשם במצב של הכדורגל פה. אל תקטין גם אותו.
"זהבי שחקן מצוין, מהגדולים שהיו פה, ללא ספק. הוא גולר, ואני מעריך אותו. כל הכבוד לו על הקריירה הנהדרת שהוא עשה. אבל הוא בן 33, והוא לא העתיד של הכדורגל. הוא לא יושיע אותנו, אלא רק יטפח אצל כולם אשליות".
הטעות של אופיר מרציאנו נגד צ'כיה היא משהו שהוא צריך לשלם עליו מחיר?
"כולנו משלמים את המחיר. מרציאנו יכול לטעות, זה קורה. לא צריך להחליף שוער בגלל טעות. הוא שוער בסדר, אין כרגע שוערים גדולים. אל"ף־בי"ת של הגנה זה להחזיר כדור הצידה, לא לאמצע השער, כדי לא לייצר סיבוך. אלה דברים מובנים מאליהם.
"פלא שיש טעויות כאלה כל הזמן? אני צריך שהם (רוטנשטיינר וקודמו, אנדי הרצוג; א"פ) יבואו לי מאוסטריה ויגידו לי שתיקו זה טוב? אצלי בבית רציתי לנצח כל נבחרת, בטח נבחרת קיקיונית".
***
27 שנים מלאו השבוע לניצחון הגדול של שרף ונבחרת ישראל על צרפת בפריז, במוקדמות מונדיאל 94'. זה היה הקמפיין הראשון של ישראל באירופה אחרי שנים של חרמות מדיניים ופוליטיים, שגרמו לה לשחק ביבשת אוקיאניה.
מה הזיכרון הכי חזק שלך מה־3:2 שלכם על צרפת אז?
"בבוקר המשחק החלטתי שאני נותן לשחקנים קצת חופש, שילכו להסתובב במרכז קניות ליד המלון. זה היה בניגוד לכל התפיסה שלי, אבל רציתי שהם ישתחררו, שיירד מהם הלחץ. שיעשו קצת כיף.
"אני זוכר ששומי (יצחק שום, שהיה העוזר שלו; א"פ) אמר לי שאני מטורף שהחלטתי לעלות עם הרכב פתוח כל כך. שצרפת תחסל אותנו. אמרתי לו, 'צ'רצ'יל אמר שמי שלא מעז, לא מנצח'. הניצחון הזה תרם לכדורגל יותר מאלף אימונים".
ומה קרה מאז?
"הלכנו 50 שנה אחורה".
הלוואי 50 שנה אחורה, כי אז שיחקנו במונדיאל של 1970 במקסיקו.
"אתה מבין למה אני מתכוון. הלוואי שמצבנו היום היה כמו אז. כשעזבתי את הנבחרת, היא היתה במקום ה־29 בעולם. היום היא במקום ה־92. אנחנו כבר לא דרג ב'. הלוואי שהיינו דרג ב'.
"לפני התקופה שלי, הנבחרת שיחקה באסיה ובאוקיאניה. לא ידענו בכלל מה זה כדורגל אירופי. ליברפול היתה מגיעה לישראל למשחקי ראווה כשעיתונים היו בוחרים את כדורגלן העונה, וזהו. מי ידע בכלל מי אנחנו. אני זוכר את המשחק הראשון שלנו באירופה מול אוסטריה, בווינה. הפסדנו 5:2. אני זוכר את החום שקיבלתי בַפנים מהמהירות של אנדי הרצוג, שרץ על הקו ליד הספסל שלנו".
אנדי הרצוג, שאימן פה לא מזמן.
"הוא היה שחקן גדול, זה כן".
אם רוטנשטיינר הולך בדצמבר, שוב חזרנו לנקודת ההתחלה. נקודת ההתחלה היתה בנייה לטווח ארוך של השחקנים הצעירים, מי יעשה את זה עכשיו?
"אם הביאו אותו בשביל זה, איך קרה שהוא הגיע לאמן את הנבחרת? מה הם עושים שם בהתאחדות? רצו לחסוך קצת כסף, אז עשו מסחרה בתפקיד שלו? מה עם אייל ברקוביץ', למה לא נותנים לו לאמן את הנבחרת?"
אתה זה שאומר שאין קיצורי דרך בכדורגל. ברקוביץ' לא אימן קבוצות, ישר תקפיץ אותו לנבחרת?
"מה שנכון לשחקן לא נכון למאמן. יש הרבה דוגמאות בעולם לשחקנים גדולים, שקיבלו את אימון הנבחרת הלאומית בלי קריירת אימון משמעותית לפני זה. שחקן עבר גדול, שעשה קריירה בינלאומית גדולה, בא עם ידע וניסיון. כמה אימונים כבר יש בנבחרת? זה לא מה שחשוב.
"אני שומע פרשנים, שמדברים על 'תהליך', ושאומרים שצריך להמשיך עם האוסטרי. תהליכים הם טובים לנבחרות צעירות, לילדים. נבחרת בוגרת זה כאן ועכשיו. לא טוב? מחליפים.
"מאמן טוב צריך לדעת לבחור את השחקנים המתאימים ביותר, את אלה שנמצאים בכושר הכי טוב, ולהכין אותם מנטלית לקראת המשימה. מאמן טוב צריך לחיות את המשחק, לדעת לעשות חילופים בזמן, בטיימינג נכון, ולא להיתקע בדקות הקריטיות. את זה יש לאייל, ובגדול. אני רוצה להבין למה כל הזמן פוסלים אותו".
ההתבטאויות שלו, שקפטן נבחרת חייב לשיר את ההמנון, הן לא בעיה? הוא חושב שביברס נאתכו לא יכול להיות קפטן, כי הוא לא שר את ההמנון.
"אז בגלל זה פוסלים אותו? אולי יש משהו במה שהוא אומר. זו דעתו, לא דעתי. לי לא מפריע שנאתכו קפטן".
שחקני הנבחרת הערבים כבר אמרו שהם לא יבואו לנבחרת אם ברקו יאמן.
"לא מאמין שהם אמרו את זה. בוא נעמיד את זה במבחן, ונראה אם יהיה שחקן אחד שיוותר על הנבחרת".
ההתנגדות של ברקוביץ' לקפטן שהוא לא יהודי מתכתבת עם חוק הלאום, שאתה מתנגד לו.
"אני חושב שחוק הלאום לא טוב, ואני עדיין לא חושב שיגזען".
מה אתה חושב על העימות בין ברקוביץ' למירי רגב בטלוויזיה?
"ברקוביץ' הוא בן אדם פרטי, מנחה בטלוויזיה, והוא יכול להגיד מה שהוא רוצה. מירי רגב היא שרה בממשלה, ושרה בממשלה לא יכולה לדבר כמו שהיא דיברה. פשוט לא יכולה. הוא לא התכוון להגיד שהליכודניקים הם ארגון פשע, אבל היה לה נוח להציג את זה ככה, כאילו הוא הכליל את כל תומכי הליכוד. האיומים שלה עליו הם לא סגנון של פושטקים?"
ברקוביץ' לא רלוונטי מבחינת ההתאחדות. המועמד המוביל, ולמעשה היחיד, הוא יוסי אבוקסיס.
"אבוקסיס ואייל ביחד היה יכול להיות נהדר. שניהם באישיות שלהם היו יכולים להרים את הנבחרת".
מה צריך לעשות בנבחרת?
"לוותר על המחשבות לעלות למונדיאל, כי יש מעט מאוד מקומות מאירופה שעולים למונדיאל. להתרכז ביורו. וכדי להגיע ליורו, צריך עבודה לטווח ארוך. להשקיע כסף. זה עניין של ממשלה, אבל הממשלה פה לא מעניין אותה ספורט. היא סוגרת אותו כל שני וחמישי. ככה אין סיכוי".
***
שרף נולד בסיביר ועלה עם משפחתו בגיל 6 למעברת פרדס חנה. משם עברו לכפר סבא. הוריו, משה וציפורה, היו בעליה של אחת המסעדות הראשונות בעיר, "מפגש שרף", שקיבצה אליה רבים מהוותיקים.
הוא היה נשוי ללאה במשך 48 שנים, עד לפטירתה ב־2014 ממחלת הסרטן. לפני כשנתיים הקים בחצר הגדולה של הבית מתחם ישיבה לזכרה, שבו מתכנסים בני המשפחה וחברים לאכול ולדבר. לאבי, בנו הבכור, יש סוכנות ביטוח בנתניה; ענת מנהלת את מתחם האירועים "גן הפקאן"; ואורי מנהל את אקדמיית הכדורגל במועדון עלייה כפר סבא. שרף יורה את השמות של 11 נכדיו - רונה, שירי, אילי, איתי, שלי, מאי, טל, רן, לי, עמית וגיא. ללא ספק, הם ה־11 הפותחים שלו.
"חבל לי שלאה לא פה. אין יום שאני לא חושב עליה. מה שמחזיק אותי חד וערני זה שאני מוקף בכל המשפחה שגרה סביבי, וזה משהו שתכננו הרבה שנים. חבל לי שלאה לא זכתה לראות את זה".
האנרגיות של שרף מזכירות את תקופתו בנבחרת, כשהיה מסתער על כתבי הספורט אחרי ביקורת שפרסמו עליו. הוא היה אז מגנט תקשורת רציני וניהל איתנו מערכת של אהבה־שנאה. לא היה יכול איתנו, לא היה יכול בלעדינו. היו לו פליטות פה, והוא גירש שחקנים מהנבחרת בראיונות בטלוויזיה.
התקופה שלו בנבחרת היתה סוערת, רכבת הרים של הצלחות שיא וקריסות מביכות. לזכותו רשומים משחקי שיא כמו הניצחון בפריז, ה־5:0 על אוסטריה, תוצאות יפות מול נבחרות חזקות כמו פולין, רוסיה ובולגריה, לצד הפסדים מאכזבים לקפריסין, והשפל הגדול - שתי תבוסות צורבות מול דנמרק במוקדמות יורו 2000, שבמהלכן התפוצצה פרשת נערות הליווי, שבה היו מעורבים כמה משחקני הנבחרת.
פעם, לפני משחק קריטי של הנבחרת, החליט שליימה לסגור את האימון לתקשורת. פשוט נתן הוראה לסדרנים באצטדיון רמת גן לנעול את השערים. שישה כתבים, ואני בהם, לא ויתרו לו. למרות הקונצרטינות וגדרות התיל מעל חומות האצטדיון, טיפסנו והתייצבנו מולו בסיום האימון הסגור לתקשורת. הוא הביט בנו מופתע, אבל חייך כשהבין מה עברנו כדי להיכנס.
"אתה יודע למה הצלחתי בנבחרת? אני לא קיבלתי שחקנים מוכנים", הוא יורה, "אני גידלתי אותם בנבחרת הנוער, אחר כך המשכתי איתם באולימפית, וסוף התהליך היה בבוגרת. זה נקרא לגדל דור של שחקנים, ולכן הקהל אהב את הנבחרת. נגד סן מרינו באו לרמת גן 50 אלף. סן מרינו. יצאתי מהמנהרה באצטדיון, הסתכלתי על היציעים ולא האמנתי.
"הכדורגל פה במצוקה. יש במרתפים של הטוטו מיליארדים של שקלים. בשביל מה הם מחזיקים את הכסף? למה לא בונים מגרשים? כמה שנים עוד נדבר על המגרש בטוברוק? ילדים בני 10 משחקים שם ב־9 בערב, כי יש מחסור במגרשי אימון ואין שעות פנויות לתת מגרש. אם אנשים חושבים שיהיה פה פעם כדורגל, יש להם טעות גדולה. בלי תשתיות לא יהיה פה כלום. זה כמו לשלוח חייל למלחמה בלי רובה. שום סיכוי.
"20 שנה אני צועק שייקחו את כל הפרדסים שהתייבשו ויבנו מגרשי כדורגל. בלי מגרשים לא יהיה פה כלום. אתה נוסע באירופה, ובכל חור נידח יש מגרש כדורגל מסודר עם יציע קטן. חוויה. הייתי המאמן בנבחרת הראשונה כשהצטרפנו לאירופה. אני זוכר את כל הנבחרות החלשות שהיו שם אז. היום הן עושות לנו בית ספר לא רק במשחק עצמו, אלא גם במה שבנו. תשתיות, מאמנים, שחקנים. אני רואה אותם ומקנא בהם. תאמין לי שעם בסיס טוב, פחות חשוב מי מאמן".
אתה פסימי, או שזה רק נראה לי?
"אני כבר אחרי הפסימי. מכל הבחינות. תראה את המצב במדינה. הקורונה היא המשבר הכי חמור שהיה כאן, ליד מלחמת יום כיפור. עזוב 2,000 איש שמתו עד עכשיו. יש פה חורבן כלכלי, שאני לא יודע כמה דורות יעברו עד שנתאושש ממנו. הנינים שלי והנכדים שלך עוד ישלמו על המשבר הזה. זה חורבן לנוער, לדור הצעיר. תכף יפתחו את נתב"ג, וכולם יברחו לאירופה ולאמריקה".
אמריקה ואירופה הן לא מה שהיו, לא בטוח ששם טוב יותר.
"תסתכל על ההפגנות שהשלטון פה לא סופר וקוראים להם מפיצי מחלות וכל מיני כינויים. אנשים שהם מלח הארץ. צעירים מההייטק, טייסים, כלכלנים, לא צ'חצ'חים בטלנים. השמנת של המדינה.
"המשבר הזה פתח את העיניים להרבה מאוד אנשים, גם בימין. אני אולי בן 77, אבל מחובר מאוד למדינה ולמה שקורה פה. אני חתול רחוב, ואני שומע מה אומרים האנשים. אם בנימין נתניהו היה מזמין אותי לשיחה, הייתי אומר לו, תעצור, תנוח. יש לך עכשיו משפט - תתעסק בו, ואם תצא ממנו בסדר, תחזור. אבל הוא תוקף את מערכת המשפט ויוצא נגדה.
"מסתכל עליו פושע מן המניין, ומה הוא אומר לעצמו? שמותר פה הכל. נתניהו עשה ותרם הרבה למדינה, אבל אני אומר לו לעצור, כי בסוף הזיכרון ממנו יהיה לא פשוט".
***
דיברנו על הנבחרות. בוא נדבר קצת על הקבוצות. מה אתה חושב על משה חוגג בבית"ר?
"לא הצלחתי לתהות על קנקנו. מזגזג. ההחלטה שלו לסיים עם יוסי בניון כמנהל מקצועי היתה טעות. יש לו רצון טוב, אבל לא יודע מה יהיה איתו".
ברק בכר במכבי חיפה?
"החלטה טובה של יענקל'ה. היה להם פנצ'ר נגד טוטנהאם, אבל הם נראים טוב, כולל הניצחון ברוסיה על רוסטוב. אני בטוח שהם ייתנו קרב גדול למכבי תל אביב".
ההחלטה של מיטש גולדהאר להדיח מהסגל את דור מיכה ועומר אצילי?
"גולדהאר חי בקנדה, ויש לו נורמות אחרות. זו היתה החלטה לא פשוטה, כי מדובר בשני שחקנים שהיו הלב של הקבוצה. אני בטוח שבקבוצות אחרות היו מקלים איתם. לטווח הארוך, ברמה החינוכית, זאת היתה החלטה נכונה".
הפועל תל אביב של האחים ניסנוב?
"אני זוכר את אבא שלהם ניסן ז"ל, הכרתי אותו. אם הוא היה קם מהקבר ורואה מה קרה עם הפועל תל אביב, הוא היה מת שוב".
לְמה אתה הכי מתגעגע?
"לתמימות של פעם. ליושרה. לחינוך שקיבלתי כילד בהפועל כפר סבא. כנער צעיר הייתי מקבל בירושה נעלי כדורגל משחקנים בוגרים, כשהם קיבלו נעליים חדשות.
"יום אחד קיבלתי את הנעליים של יענקל'ה אופנהיים, שהיה מכונאי מטוסים בחיל האוויר ונהרג בתאונת אימונים בתל נוף. אצלנו בבית לא היה כסף, ובכל פעם שאצבעות הרגליים שלי גדלו, אבא שלי היה לוקח סכין וחותך את הפתח בנעל, שהאצבעות ייצאו".
למי אתה הכי מתגעגע?
"לשמעון פרס ולנחום סטלמך. שמעון היה אליל עבורי. סטלמך היה העוזר שלי בנבחרת, עצוב לי איך הוא גמר. במארס 99', לפני המשחק עם ספרד, שלחתי אותו לרגל אחרי הספרדים. הוא הגיע לשדה התעופה בוולנסיה ביום שישי בלילה, והתמוטט שם. זה ייסר אותי שנים רבות. אם זה היה קורה לו בארץ, אולי היו מצילים אותו.
"יש לי עוד זיכרון קשה, אבי רן. אני בדיוק סיימתי לאמן את מכבי חיפה, ודרור קשטן החליף אותי. באותה שבת ביולי 87' הודיעו לי ממשטרת טבריה שאבי נהרג בתאונת אופנוע בכנרת. לקחתי רכב ונסעתי עם דרור ישר לבית של מוישה רן. לא פשוט".
בסוף הכל זיכרונות.
"מה יש לבן אדם חוץ מזיכרונות. ניצחתי את סן מרינו, אבל גם את ארגנטינה עם מראדונה. נחמד, לא?"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו