"התרבות תישאר לנצח ותנצח את הקורונה"

נעם סמל | מנכ"ל התיאטרון הלאומי הבימה

"אולמות התרבות בטוחים לא פחות מבית מרקחת"

תיאטרון הבימה נסגר ב-11 במארס, מייד עם תום ההצגות, ומאז הוא סגור לכניסת קהל. עם זאת, הצלחנו בינתיים לצלם בו עשרות מגזינים מקוונים בהשתתפות שחקני התיאטרון לאורך השנים שהתגייסו בהתנדבות לפרויקט. השחקנים והעובדים בחל"ת, למעט עשרה עובדים שאחראים לתפעול ולתחזוק שוטף של המקום. מתוך הבנה של המציאות עבדנו בשבועות האחרונים על כמה הצגות חדשות שיצולמו ויועלו בפלטפורמה דיגיטלית.

אנו נמצאים בעיצומו של התהליך, הספקנו לצלם רק הצגה אחת במשך שלושה ימים ("קב"ן"), והשבוע היינו אמורים לצלם את ההצגות "דבר על מקום הימצאם" ו"אדוני ראש המועצה", אבל אז פרץ הסגר והכל הופסק. ההצגות עתידות להיות משודרות בפלטפורמה שקשורה להוט, ובהמשך כנראה גם בקרב הקהילה הישראלית והיהודית בחו"ל.

עולם התיאטרון והתרבות בכלל כרגע עומד ושואל כמה זמן זה יימשך? אני התחלתי בקמפיין שקורא לפתוח את אולמות התרבות ל-100 איש, אפילו ל-40 איש, כפי שקורה בשבדיה, בגרמניה, באנגליה ובעוד מדינות. ביקשתי מחברת הכנסת יפעת שאשא-ביטון שתעלה לדיון בשבוע הבא בוועדת הקורונה את האופציה לפתוח אותנו, כמו את בתי הכנסת.

הטענה שלנו היא שלא ייתכן שיגידו שאנחנו האחרונים להיפתח, כשאנחנו בכלל לא בשיח, כשמדברים על זה שרק אם התחלואה תצטמצם ל-100 איש נדבקים ביום ייפתחו האולמות. זה תרחיש בלתי סביר, מערבבים אותנו עם אולמות האירועים וזה לא דומה בכלל. בעוד שם מתחבקים ורוקדים אצלנו יש שמירת מרחק ברורה, אולמות התרבות הם מקום בטוח מבחינת התחלואה, לא פחות מבית מרקחת. התארגנו יחד, כל תאגידי התרבות של תל אביב, כדי ללחוץ על הממשלה לפתוח את כל המוסדות, ואנחנו גם מתכוננים לפנות לראשי השלטון המקומי כדי שנוכל להופיע בכל הארץ. המחאה של עולם התרבות נטמעה בתוך המחאה הכללית, בה ניתן לראות אמנים רבים שמשתתפים, זועקים ומגויסים למחאה. אין לי כרגע שום תאריך, אופק או הערכה מתי נשוב, אבל חשוב לי להדגיש שהתרבות תישאר לנצח ותנצח את הקורונה ואת הפוליטיקה - שהם כרגע שני האויבים הגדולים שלה.

עדי ארד | שחקנית וממקימי קבוצת "צו 8 לפועלי התרבות"

"כל מה שהגדיר אותנו נעלם"

יומיים לפני הסגר הראשון עליתי עם הצגה חדשה בתיאטרון השעה, מחזמר משירי עידן רייכל, ובמקביל שיחקתי במדיטק בכמה הצגות, וזה הרגיש כאילו כל החיים שלי נפסקו. כל מה שהגדיר אותנו נעלם.

בהתחלה היה נדמה שתכף חוזרים, וכעת ההבנה היא שאנחנו האחרונים שנחזור, וגם אז - יידרש זמן שיקום לעולם התרבות. עם תחילת המשבר הקמנו קבוצה של אמנים ויוצרים בשם "צו 8 לפועלי התרבות" מתוך רצון קודם כל לטפל בחברים, בכל פועלי התרבות. הקבוצה הפכה לקבוצה המובילה גם ברמת ארגון ההפגנות בתחילת מחאת התרבות ובתקשורת עם שר התרבות, ולאט-לאט, לצערנו, מחאת התרבות שקטה כי נכנסנו לסגר נוסף.

רוב האמנים ופועלי התרבות עצמאים, לרובם אין אפילו דמי אבטלה, ואחרי שבעה חודשי משבר נגמרים החסכונות, חברים רבים חוזרים להורים עם ילדים, ואנחנו עומדים על 1,075 חבילות מזון בשבוע שאנו אורזים, מגייסים ומחלקים בשיתוף עמותת "פעימת הלב" לפועלי התרבות שמבקשים סיוע.

אנחנו משאירים להם את החבילות מחוץ לדלת. אנחנו גם מנסים למצוא פורמטים שונים כמו מופעים בזום של אמנים, שמתגייסים לטובת הצוותים שעובדים איתם. יש טעות בקרב הציבור שחושב ששחקנים הם אנשים נורא עשירים, רובם ממש לא יושבים בווילה מפוארת ומתמודדים בימים אלה עם משבר כלכלי קשה. אנו אוספים תרומות ל"פעימת הלב" כדי שנוכל להמשיך לספק חבילות מזון עד שייגמר המשבר. לצערי, אני חושבת שרק בקיץ הבא נחזור לבמות לפעילות מלאה. לי, למזלי, יש קצת עבודה בדיבוב ובקריינות, אבל אני שם בחוץ לטובת חבריי ששבורים נפשית וכלכלית.

שאול מזרחי | הבעלים של מועדון הבארבי

"לא נהיה אחרונים בשרשרת המזון"

הרצון העז של שר התרבות להביא סוג של הישג והלחץ הגדול שהופעל מכל הכיוונים לפתוח את עולם התרבות היה כנראה בעוכרינו, כי הכל התמהמה עד קבלת האישורים. בסיבוב הראשון חזרנו כשהיינו ב"פיק" של העלייה מבחינת התחלואה, ועשרה ימים לאחר מכן - סגרו אותנו.

בסיבוב השני היינו כל כך משוכנעים שהנה למדו, הפנימו, הסיקו מסקנות, וניסינו להבין את המתווים כדי לחזור לפעולה, אך משום שנעשו פגישות רק עם נציגי התיאטראות - המתווה לא תאם את צורכי ומאפייני המועדונים כמו הבארבי והזאפה, כי הוא התבסס על מספרי כניסות ואנחנו לא עמדנו בו.

הפכו אותנו לנגע הכי גדול והודיעו שמה שקורה במקומות סגורים הוא הסכנה הכי גדולה. כיום אין אפילו דיבור על חזרה לבמות ולמועדונים. מחאת התרבות נעלמה מהשטח, כי אין כרגע דרך לחזור, הכל נסגר ונוצר מצב שווה לכולם. לצערי, אני לא רואה כרגע אופק עם תאריך שבו נוכל לחזור להופעות של מוזיקה במועדונים, אני לא יכול לדבר על תאריכים, אבל אני מניח שהשוק יפתח בצורה מדורגת וחכמה יותר, ושאנחנו מהמקום הציבורי צריכים להיות אנשים טובים שמחכים לתורם.

בזמן שבסיבוב הקודם היינו הילדים הכי טובים במדינת ישראל, חיכינו בסבלנות באמת ובתמים לתורנו בחזרה לשגרה ומצאנו את עצמנו בבור בלי תחתית, עם קולגות מסקטורים אחרים שרואים רק את עצמם, עם מתווים שמתאימים אולי לתיאטרון ולא מאפשרים לנו המועדונים באמת לפתוח, הפעם זה לא יהיה ככה. אם הפעם נהיה האחרונים בשרשרת המזון, אני מודיע שלא נעבור על זה לסדר היום, גם אם זה אומר לעשות מופעי עמידה, בהתרסה. לא ניתן שישכחו את התרבות שוב.

ליאת פלד | מעריצה מושבעת של שלמה ארצי

"שלמה גם מתגעגע"

אני בת 49 מרמת השרון, עובדת במכון התקנים ומגיל צעיר אוהבת מאוד את שלמה ארצי. בגיל 20 ראיתי אותו בפעם הראשונה בהופעה, והתמכרתי.

שומעת אותו בלי הפסקה, קונה את התקליטים והאלבומים, והולכת לכל הופעה. במארס היתה ההופעה האחרונה שלו בצוותא ואז הגיע משבר הקורונה, ואני וכל המעריצים הקבועים שנפגשים בהופעות, מתמודדים עם געגוע עמוק. יש לנו קבוצת ווטסאפ וקבוצת פייסבוק שבהן אנחנו מעלים כל הזמן תמונות ומשפטים מהשירים שלו, כותבים אחד לשני, מחליפים סרטונים.

אנחנו חיים אותו יום-יום, וזה קשה בלי ההופעות שלו, אנחנו נורא מתגעגעים. הוא כבר מכיר אותנו אישית, יודע איך אנחנו מרגישים, למשל, כשעברתי ניתוח ובאתי עם גבס להופעה - הוא התעניין בשלומי מייד. אנחנו בטוחים שהוא גם מתגעגע אלינו. זו תקופה נורא קשה גם ככה, ובלי הופעות הקושי עוד יותר גדול. אנחנו לא יודעים מה יהיה ומתי יחזרו לבמה, וגם לארגן מפגש מעריצים כמו שעשינו לפני שנה לא מסתדר, כי אנשים גרים במקומות שונים בארץ וזה גם אסור וגם מלחיץ.

בינתיים אנחנו שומעים את המוזיקה של שלמה, מדברים על השירים, ומחכים לרגע שהוא יחזור להופיע. אנחנו בטוחים שיהיה אטרף על מכירת הכרטיסים, ואנחנו נתכונן לזה מראש, כי אין סיכוי שאנחנו לא נשב בשורה הראשונה או השנייה. אנחנו גם מתגעגעים לכל הלהקה שלו, שהיא כבר חלק מאיתנו, ומנסים בינתיים לשמור על ה"ביחד" בינינו, המעריצים, בכל דרך שיש.

כנרת צור | מנהלת ההפקות של תיאטרון בית ליסין

"אנשי התיאטרון נעים בין עצב לדיכאון"

תיאטרון בית ליסין ע"ש ברוך איבצ'ר נסגר במארס, אליו חזרנו לשלושה שבועות עד ששוב נאלצנו לסגור בהתאם להוראות הממשלה. אני אחראית על הפקת הצגות התיאטרון, על הקשר בין השחקנים והיוצרים לבין הנהלת התיאטרון ועל הסכמי העבודה של השחקנים והיוצרים, וכמו כולם מאוד מתגעגעת. תיאטרון זה לא מקצוע רגיל, זה 24/7 אז לא מדובר בגעגוע לעבודה רגילה אלא לחלק מחיים שנגדע.

אני עובדת בתיאטרון קרוב ל-30 שנה, כל החברים שלי הם אנשים שהכרתי שם והם כולם נעים בין עצב לדיכאון. לצד המצב הכלכלי הקשה אנשים חווים מצב נפשי לא טוב, תחושה של ייאוש. אני מודעת לכך שהתחלואה גבוהה וברור שלא מתפקידי להחליט מתי לפתוח את האולם, אבל נוצר משבר אמון של האזרחים מול הממשלה, שלא מאפשר לנו להאמין שסגירת האולמות לא נגועה באינטרס פוליטי. התחושה היא שאנו לא מעניינים איש. אפשר בתקופה הזאת לעשות דברים רבים כמו פיתוח מחזות או חזרות, אבל מישהו צריך לממן את זה.

הייתי מצפה מממשלה, שסגרה את עולם התרבות, לממן את האנשים שהיא מחויבת אליהם, אנשים שחיים בעולם הזה ויכולים לפתח את התרבות בדרך אחרת, שבשלב הזה לא יכולה להתקיים מול קהל - ואת זה הם לא עושים. כרגע אין שום אופק, שום תאריך יעד וזה הכי קשה. גם בן הזוג שלי עובד בתיאטרון, הוא תאורן בהבימה ושנינו לא עובדים - מה שמוביל לפגיעה כלכלית ומוראלית. מצב הרוח משתנה בכל ערב בהתאם למידע שאנו ניזונים דרך החדשות, יש ימים עם אופטימיות זהירה ויש ימים שבהם שומעים משהו כמו "יחזרו עוד שנה" וזה מרסק. נקודת האור שלי בתקופה הזאת היא הזמן המשפחתי המשותף שבמסגרתו אנחנו מטיילים בים, בשוק ובעוד מקומות שעליהם אני מספרת בבלוג טיולים אישי חדש בשם "כנרת מטיילת", המתאר את תל אביב בעידן הקורונה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו