ברור שראיון אחד על אחד עדיף לעשות בפגישה, אחד על אחד, אבל זה עידן קורונה ואת ראיון הפרישה של מאור מליקסון, עשרה חודשים אחרי שתלה את הנעליים, הוא עושה תוך כדי הליכה בשכונת נווה אילן ביבנה, שם בעצם הכל החל. מעטים השחקנים שגדלים היום ושיחקו כדורגל בשכונה. את האספלט שעליו שיחק מליקסון כילד החליפו המגרשים הסינתטיים במקרה הטוב, והמחשבים והטאבלטים במקרה הגרוע.
אפשר רק לדמיין תמונה של הילד הצנום מלהטט עם הכדור ברחוב בזמן שכולם מתפעלים סביבו, אבל למרות הכל הוא מודה: "לא חשבתי שאעשה קריירה כזאת. בגיל 13-12 היו קוראים לי לרדת למטה וזהו, עד הלילה היינו בחוץ עם הכדור והאופניים. איך הכל התחיל? במכבי יבנה. היו איתי כמה שחקנים טובים והרבה חבר'ה בגילי עברו למכבי חיפה ולמכבי ת"א, ורק אני נשארתי".
כולם זוכרים את המעבר שלך לבית"ר ירושלים, אבל איך גילו אותך?
"לא הרבה יודעים אבל בגיל 15 פרשתי, אמרתי 'יאללה, מספיק', וזהו. המאמן אז אמר לי שאני בולט, אבל לא הקשבתי לו. כולם עזבו לקבוצות גדולות ונשארתי עם כמה חבר'ה ביבנה. בסוף, אחרי כמה חודשים המאמן התקשר אלי וחזרתי. באתי מהשכונה, ואני בטוח שעוד כדורגלנים כמוני היו משחקים ברחוב עם החבר'ה. בגלל זה אולי גם לא התפתחתי בשנים הראשונות כשחקן בוגרים. הייתי נמוך נורא, בצורה פסיכית, חולצה קצרה שמגיעה לי עד סוף היד. בגיל 16 הייתי אולי 1.6 מ', נורא קטן ולאט־לאט צמחתי קצת".
ואז הגעת בגיל 17 למבחנים בבית"ר ירושלים. כולם זוכרים את התקופה שלך עם ברק יצחקי, אבירם ברוכיאן ועמית בן שושן.
"בבית"ר היתה לי תקופה מאוד משמעותית. אחרי שפרשתי עברתי על כתבות ישנות שאמא ואבא שלי שמרו וראיתי מה כתבו אחרי המשחק הראשון שלי שם. בית"ר ירושלים, אני בן 17, נבחנתי בקבוצה ואחרי עשר דקות עצרו את האימון ואמרו 'בוא תחתום על חוזה נוער'. היה לנו משחק אימון נגד טוברוק בנוער, אלי כהן השריף אימן והוא קרא לי אחר כך למשחק בוגרים מול מכבי נתניה. אז לא היו מלא ערוצי ספורט. אלי הכניס אותי במקום איציק זוהר, היה לי משחק טוב וקיבלתי מייד חוזה בוגרים".
וזהו, מאז הוא סומן ככוכב. הקהל של בית"ר התאהב בו, בהמשך הקריירה היו אלה אוהדי הפועל ב"ש שנשבו בקסמיו, אך בדרך הוא עבר גם במכבי חיפה ובהפועל כפ"ס והמשיך לקריירה אירופית בוויסלה קראקוב ובוואלנסיין מצרפת.
השחקן הצנום מיבנה התבגר, התחזק והפך לאחד השחקנים הבולטים בכדורגל הישראלי. "ברגע שירדתי לליגה השנייה עם הפועל ב"ש התחלתי להתנפח", הוא מספר, "משם עברתי לפולין, ושם עליתי הרבה במסת שריר. כשהייתי בן 23-22 שיחקתי אצל רוני לוי במכבי חיפה. אימון אחד הוא עובר לידי ואומר, 'זה בגיל 28 יהיה הכי טוב בארץ'. הוא הבין שאני עדיין לא מוכן. אני מאוד מעריך את רוני לוי היום, גם באותה התקופה הערכתי אותו".
בוא נגיד את האמת - עם קריירה כמו שלך ציפו שתהיה יותר בולט בנבחרת. ולחשוב שיכולת לשחק בכלל בנבחרת פולין ביורו 2012.
"היום זה נראה פסיכי, אבל המאמן של פולין טס אלי אז להגיד לי שהוא רוצה אותי. הוא אפילו הראה לי על הדף 'לבנדובסקי משחק פה, ההוא פה ואתה פה', ממש הראה לי את המערך עם השמות הגדולים ואני ביניהם. הציעו לי חוזי פרסום, פולין אירחו את היורו באותה שנה וזה נראה עצום, אבל אז נזכרתי בילדות שלי, בחלומות שלי לשחק בנבחרת ישראל. כשאמרתי שאני מוותר על פולין, כבר באותה השנייה ידעתי שאני מפספס פה משהו גדול".
השאלה אם זה היה שווה את זה בדיעבד בשביל קריירה, שלפחות לדעתי יכולת להפיק ממנה הרבה יותר בנבחרת ישראל.
"יש בזה משהו, יכולתי להיות יותר משמעותי בנבחרת. היה את הקמפיין ששיחקנו בבית עם פורטוגל - אז שיחקתי הרבה יחסית, אבל בגדול אני מסכים".
למה אמרת שבדיעבד היית מוותר על הקריירה באירופה כדי להישאר בב"ש? אפילו התנצלת על זה בפני האוהדים.
"זה נכון. השיא של כדורגלן, מבחינתי לפחות, הוא בגילי 30-27. אולי אם הייתי נשאר בשנים האלה בב"ש היינו יכולים לעשות עוד כמה דברים. אין מקום שהתחברתי אליו כמו הפועל ב"ש, ואחרי שסיימתי עם הכדורגל חשבתי שאפשר היה לתת יותר למועדון. אני שמח שבסוף זכינו באליפויות ושהיתה לנו תקופה חלומית בשלב הבתים של הליגה האירופית".
"עד גיל 34 אף אחד לא ידע שאני שטותניק"
גם היום, אחרי הפרישה, הוא בהפועל ב"ש, עוזר המאמן של יוסי אבוקסיס. אבל מי שמכיר את הקבוצה יודע ש"מלי" (אין לו שם אחר בבירת הנגב) הוא הרבה מעבר לדמות בצוות המקצועי. באימונים הוא ממשיך לשחק עם החברים במשחקונים, וכשלז'וסוואה היה יום הולדת הוא היה זה שדחף לו את העוגה בפרצוף.
מליקסון וחברים. הסתגל מהר לתפקיד בצוות האימון // צילום: אלן שיבר
מליקסון הוא זה שהשחקנים מתייעצים איתו, מדברים איתו על הדברים הכי אישיים, אבל גם האיש שיישב שעות על הווידאו שמתוכנן לאסיפות הקבוצתיות. וכן, גם בגיל 36, עשרה חודשים אחרי שתלה את הנעליים, מדגדג לו לחזור לשחק.
"היום בדיוק סיימנו משחקון, באו אלי שני שחקנים ואמרו לי 'למה אתה לא חוזר מפרישה?'" הוא מספר, "קשה בלי הכדורגל. כל מה שאני יודע זה כדורגל, קריירה של 20 שנה, זה חיידק. יש משחקונים, פתאום חסר שחקן אז אני מצטרף ולפעמים עומד כעין נוספת לצידו של אבוקסיס. אני מרגיש בכושר טוב האמת, לפעמים עוברת לי בראש המחשבה לחזור לשחק, אבל די, זהו, נגמר, מספיק".
בשנה שעברה קריש דם ברגל כמעט סיים את חייך והיום אתה עוד יכול לשחק?
"אני יכול לשחק כדורגל, אבל אחרי כמה דקות אני מרגיש שהרגל מתקשה, הדם זורם לאט וזהו, צריך לנוח. במגרש אי אפשר לנוח ולעצור. שמע, זה לא קל בכלל. אני בר מזל מכל הבחינות, כי עברתי הליך רפואי לא פשוט, נשארתי במקצוע ואני לומד ממאמן כמו אבוקסיס. יש כאלה שאצלם זה נעצר ואין יותר כלום. ועדיין קשה לי. בהתחלה כשפרשתי היה לי בסדר, אבל אחר כך באה תקופה קשה יותר.
"אחרי כמה חודשים, כשהתחיל הבלאגן של הקורונה, הרגשתי שאני יכול להמשיך לשחק, אבל אמרתי לעצמי, 'מאור, די, אתה לא שחקן, צא מזה'. אגיד יותר מזה - דגדג לי אפילו לשחק בגמר הגביע כמה דקות. לא חלילה בא בטענות או משהו, רק אומר".
והעוגות לפרצוף של השחקנים, החיקויים, הצחוקים, איך זה נכנס ביומיום שלך?
(צוחק) "אני נורא שטותניק, אוהב לצחוק עם החברים, אבל אתה מסכים איתי שעד גיל 34 אף אחד לא ידע שאני כזה? ברגע שאני מתאמן או משחק אז זו עבודה. בחוץ? אני אדם שונה. חייבים לצחוק ולחייך, אנחנו בני אדם וב־15 שנה של כדורגל אני אדם אחר, מקצוען כמו שצריך".
איך עשית את המעבר מהחבר הכי טוב של השחקנים למאמן שצריך להיות בעל מרות?
"זה מצב טיפה מוזר. אמרתי לעצמי, 'אני חבר שלהם, עכשיו לתת להם הערות'? ואז החברים בצוות המקצועי נתנו לי להבין שאם אלך עם האמת שלי יהיה בסדר. אני מבין את הטענות של השחקנים, את הלב שלהם, כי הייתי במקומם. פתאום אחרי יומיים חופש עושים אימון ממש ארוך, אז כשחקן הייתי מתלונן, אבל בצוות אני מבין כמה זה חשוב לכושר הגופני של השחקנים".
מליקסון במדי בית"ר ירושלים. פריצה בגיל 17 // צילום: אלן שיבר
מי המאמן הכי טוב שאימן אותך בקריירה?
"וואו, עברתי הרבה מאמנים ולא נעים לי לבחור. היה לי את אלי אוחנה בבית"ר, רוני לוי בחיפה, ברק בכר בב"ש ומכל אחד לקחתי קצת. עם בכר היה לי חיבור מובן מאליו. לא היינו מדברים הרבה, הוא לא אמר לי שהוא לא יוציא אותי ולא כלום. כולם היו בטוחים שאנחנו כל היום מדברים ושאני הבאנקר שלו, אבל זה לא היה ככה. גם כשהוא היה מוציא אותי והייתי כועס ידעתי שהכל מקצועי".
מה המשחק הכי גדול ששיחקת בו?
"שאלה קשה מאוד. אני חושב שעם ואלנסיין בפארק דה פראנס נגד פ.ס.ז'. הם היו צריכים לנצח כדי לקחת אליפות וניצחנו שם, איזה משחק זה היה".
האצטדיון הכי מרגש?
"סלטיק פארק. יש שם אווירה פסיכית. אבל שמע סיפור - בגומלין בטרנר אני וקולו טורה בתור לבדיקת סמים, הוא אומר לי 'שמע, יש באצטדיון הזה אנרגיות מטורפות', ובאמת שטרנר זה ה־אצטדיון".
"צריך לבנות פסל של אסי רחמים בטרנר"
כעת, בזמן הסגר, חזר מליקסון עם אשתו טל וילדיהם ליאם (6), אורי (4) ואריאל (9 חודשים) ליבנה, שם יש עזרה מהוריהם. אפרופו הורים, ארמנד ורבקה, הוריו של מליקסון, מיעטו להגיע למשחקים במהלך הקריירה. "אבא שלי לוקח קשה אם מקללים אותי או אם חלילה הייתי נפצע. באחד המשחקים הבודדים שהיה, לקחנו אליפות בפולין נגד קרקוביה והבקעתי שער.
"ההורים באו לבקר ויצא שאם ננצח את המשחק הזה ניקח אליפות. רצתי אליהם וזה רגע שאקח לכל החיים, מגיע להם. ההורים שלי רצו לימודים, לימודים, לימודים. חשבתי להיות קרבי בצבא וגם קצת הציק לי שלא עשיתי את זה, אז בסוף הכדורגל החזיר לנו".
לפחות היום יש לך יותר זמן בבית?
"לא (צוחק), היום אפילו פחות. אני מגיע יותר מוקדם לאימונים ונשאר אחרי. הצוות עובד יותר שעות. אני עושה המון וידאו, עוזר ליוסי בכל מה שצריך - תוכן האימון ובכלל".
מליקסון. השלים עם הפרישה // צילום: אלן שיבר
אז איך מעבירים את הזמן בסגר? זו תקופה הזויה.
"זה לא נעים. אנחנו ביבנה עם ההורים של אשתי כי אין גנים. הם עוזרים עם הילדים ומעבר לזה בקבוצה אנחנו מקווים להמשיך לנצח כדי שתהיה תעסוקה. זה בכלל לא מובן מאליו מה שקורה איתנו. אנשים קצת שוכחים, אבל אלונה (ברקת; ל"נ) עדיין הבעלים והיא משלמת לכולם את המשכורות ובזמן.
"ואסי רחמים - אין כאלה אנשים בעולם. צריך לבנות פסל שלו מחוץ לטרנר על מה שהוא עושה עבור הפועל ב"ש. אין מקום לכתוב הכל, אבל בסוף הוא עשה הכל כדי שתהיה כאן קבוצה שרחוקה משחק אחד משלב הבתים בליגה האירופית. זה שיש רק משחק אחד די טרף את הקלפים, במיוחד כשהיינו מדורגים. אולי עכשיו כשפלזן מדורגים זה דווקא ילך לטובתנו. אם כן, זה יהיה הישג מדהים".
