טיפול בהלם

"יום כיפור, 1973. הרדיו משמיע את הסיסמאות בפעם המי יודע כמה. 'סכין גילוח'. 'אווז בר'. 'יהלום הכתר'. 'אמא אני צריך ללכת. אני אחראי להזעיק עוד כמה קצינים של הגדוד'. אימו מנסה לשכנע אותו לערוק, להתחבא בחדר השני. משתדל להסביר לה שזו מלחמה. שכאן זה לא גולה, בארץ לא מתחבאים במרתף כשהצבא קורא. הכל לשווא. היא בשלה - מתחננת שיתחבא. כעסו גובר. צועק עליה שהיא גלותית, שאינה מבינה שום דבר. שובר את הצום מוקדם מהמקובל, לוקח מינימום דברים ויוצא לדרך.

"מכל בית יוצא גבר. כמה מהחבר'ה לבושי מדים, כמה בבגדים אזרחיים, עולים לאוטובוס. כל אוטובוס שמתמלא נשלח מייד קדימה להצטיידות. המסע המטורף מתחיל. מסע של טרמפיסטים. העיקר להגיע לדרום. מה דחף אותו לצאת אל המוות כאילו היה זה פיקניק? הפחד, סיכם לעצמו. הפחד מהשואה. זה מה שדוחף אותו. מוכן למות כדי שלא ישרפו את אמו ואת אביו. את זה קל להבין".

כך מתאר הפסיכולוג הקליני והמומחה להיפנותרפיה, נצר דאי, את היציאה למלחמת יום הכיפורים. "הווה נצחי" הוא שם הספר העוסק בפוסט־טראומה של חייל שהפך לפסיכולוג המטפל בחיילים המתמודדים עם טראומה מהמלחמה. 40 שנים חלפו מאז נכתב הספר, 48 שנים מאז המלחמה ההיא, ורק כעת יוצא לאור הרומן האוטוביוגרפי המרוכז והמורכב שבו נפרשות קורותיו של פסיכולוג צבאי שעבר בעצמו הלם קרב ולקה בפוסט־טראומה בעקבות שירות קרבי במלחמת יום הכיפורים.

נצר כתב כאן את סיפורו האישי, תיאר את הנסיעות היומיות באוטובוס מביתו בירושלים לעבודתו בבסיס, את הבזקי הזיכרון שמטשטשים את הגבולות בין האז לבין העכשיו באופן שבו לא רק לדמות הראשית קשה להבין היכן היא ממוקמת, אלא לעיתים גם לקוראים, שמקבלים הזדמנות חד פעמית להיות חלק מהמלחמה ההיא. יחסיו האינטימיים של הגיבור עם שלל נשים שמנסות לסייע לו לקום מחורבות המלחמה - לחלקן הוא מנסה לסייע לצאת מעצמן - באים לידי ביטוי ושוברים את דימוי הגיבור העשוי ללא חת.

במקביל יוצא לאור ספרה של רעייתו, טליה דאי, מתורגמנית, סופרת ועיתונאית לשעבר. גם בספרה החדש, "עם בוא הרוח", מככבים שני נושאי הליבה מספרו של נצר: מלחמת יום הכיפורים וטיפול בהיפנוזה. בעוד ספרו של נצר כולל תיאורי מלחמה לא פשוטום לקריאה, ספרה של טליה מנחם, משמח, רומן המגולל את סיפורה של פסיכולוגית מטפלת בהיפנוזה, המנחה בביתה קבוצה טיפולית לפנויים ופנויות. היא חוצה גבולות טיפוליים ואתיים ואף כאלה הקשורים בגלגול נשמות כדי להביא למפגש בין אהובות לאהובים, ומקימה לתחייה נשמות אבודות ממלחמת יום הכיפורים. 

להילחם בלי ביטחון עצמי

ערב יום הכיפורים הוא זמן סמלי ומרגש מספיק כדי לקרוא את שני הספרים השונים אך הדומים הללו (מו"ל: איתי בחור) ולהיפגש עם שני בני הזוג בחצר ביתם שבמבשרת ציון. על שולחן עץ פרושים ספריהם, ונצר פותח את הסבריו דווקא בספריה של טליה: "הנה 'תסריט תמים' מ־1982, אלה תרגומיה של טליה את 'אן מאבונלי' מאת ל.מ מונטגומרי שיש בכל ספרייה וכמעט בכל בית, זה 'מפרשי ארגמן' שתרגמה גם לאה גולדברג בשנות ה־40, אבל של טליה קיבל שבחים רבים יותר, והסיפור 'טבעת הזהב של ניקודימה' שכתבה על ילדותה, ועוד..."

"אני ועוד חייל היינו היחידים שידעו לתפעל נשק. פחד אלוהים". נצר דאי בימי המלחמה // צילום: אורן בן חקון

שני בני הזוג סבורים כי ספריהם החדשים הם אופטימיים, בשל האופק הבהיר הטמון בהם עבור אלו הסובלים מפוסט־טראומה ובוחרים לטפל בעצמם. זאת, אף שלשניהם בטן מלאה על אופי הטיפול הפסיכולוגי הרווח כיום בשוק ועל הסכנה להיתקע בתוך טיפול בלתי יעיל לאורך זמן. 

נצר, מתי התחלת לטפל בעצמך?

"כשחזרתי מחו"ל אחרי המלחמה הבנתי שמשהו דפוק אצלי. שהיחס שלי לזוגיות ולחיים הוא לא נורמלי. החלטתי שאם אני הולך להיות פסיכולוג, אני צריך לטעום טיפול. פניתי לטיפול, שלוש וחצי שנים פעמיים בשבוע, כשמדי פעם אני מפעיל טכניקות היפנוטיות כדי להיזכר בדברים. היה טיפול מוצלח. הוא נקטע כשהייתי צריך לעלות ללבנון במסגרת אוגדת השריון ב־1982.

"כבר הייתי נשוי עם ילדה. אין ספק שהטיפול החזיר אותי להיות נצר של לפני המלחמה. בהמשך הפכתי להיות עובד חיצוני של משרד הביטחון, לקחתי על עצמי לטפל בחיילים שנפגעו נפשית במלחמת יום הכיפורים. עבדתי 22 שנה מול המערכת, ובכל רגע נתון היו לי בסביבות 26 מטופלים פוסט־טראומטיים. הרגשתי שאם הצבא שולח חייל למלחמה והוא חוזר פגוע, הצבא חייב לעזור. הייתי מגויס לזה וזה הרג אותי. עשה בי שמות. בסופו של דבר אמרתי די, לא יכול יותר. ראיתי שהיחס שלהם אל פוסט־טראומטיים נפשיים מחפיר. לא יכולתי לסבול את זה יותר". 

הכתיבה היתה חלק מהטיפול?

"לא. זה התחיל ספונטני, הנסיעות בחמש בבוקר לבסיס ליד אשדוד היו מאוד קשות לי, הסתכלתי בחלון והמראות הקשים משדה הקרב צצו, אז התחלתי לכתוב אותם. את החומרים הבאתי לטיפול אבל הכתיבה לא היתה הוראה של המטפל. היא תרמה באופן לא מודע לחשיפה החוצה של הכאב שהיה עצור בתוכי". 

מלחמת יום הכיפורים ניבטת אל הקוראים מבין דפי הספר כנושאת בחובה פנים רבים של אסון, של טראומות. יש כאן תיאורים קשים משדה הקרב: "לא להיכנס לפאניקה. לפקד, ולפקד טוב יא בן זונה! אחרת אף אחד לא יישאר חי. גם הקטנים יכולים לברוח קדימה. בעצם, למה לא? צועק, 'אחריי! קדימה, להסתער! היזהרו לא להידרס מתחת לכלי הרכב שלנו!'. תוך כדי הריצה הוא רואה גם את השריון בורח קדימה. נראה שזה הפטנט הטוב ביותר להפוך פחד לגבורה. חייל ניגש אליו; חיוך אידיוטי שפוך על פניו, 'המפקד, הראש של יונה עף. שאלך לחפש לו את הראש?'. הוא סוטר לחייל פעמיים. תתאושש, בן אדם! עכשיו אין זמן לעסוק במתים. גם לא בפצועים. אלה שבאים מאחור כבר יטפלו בהם. קדימה! צריך לזמבר את האויב לפני שיספיק להפגיז את כולם".

ויש תיאורים קשים של פוסט־טראומה שלא נגמרת לעולם: "מאז שב מאירופה הוא לא מוצא מנוחה לנפשו. הניסיונות לשכוח את דפנה מעלים את זיכרונות המלחמה ולהפך, הניסיונות לשכוח את המלחמה מעלים את הזיכרונות ממנה. בלתי אפשרי למלא את מקומם של החברים שנפלו; אין הוא מוכן לקבל אחרים במקומם. מבקר מדי פעם את הוריו של רוני. האב מאשים אותו בגלוי שלא שמר על בנו. האם רומזת שפיתה את רוני להצטרף לצנחנים. שמוליק הולך ומשתגע מיום ליום, והוא לא יכול לעזור. תהום נפערה ביניהם מאז הוכרח לשפוט את שמוליק". 

בהמשך מתואר כיצד המפקד, שהוא גם פסיכולוג, שפט את שמוליק הפקוד שלו וראה במשך השנים כיצד הוא משתגע מרוב אחריות ואשמה על חבריו, הפצועים והמתים. 

המדינה עדיין בפוסט־טראומה מיום כיפור?

"כן. גם כמדינה וגם כפרטים, במלחמת יום כיפור היו הכי הרבה חיילים נפגעי טראומה מפני שבפעם הראשונה היו שבויים ונסיגה, ובפעם הראשונה הפיקוד העליון לא תפקד כמו שצריך. בהתחלה זה הורגש. המטוסים שלהם היו יעילים, נגמרה תחמושת באמצע המלחמה, הכל היה בלאגן. 

"אם המדינה לא היתה פוסט־טראומטית, לא היינו פותחים במלחמת לבנון השנייה. ממתי כל חייל שנחטף גורר מלחמה? בפוסט־טראומה יש תגובה מוגזמת, עצבים חשופים מוגזמים. תגובות צבאיות אימפולסיביות ועצבניות יושבות על הטראומה של הצבא והמדינה. הפוסט־טראומטיים הכי קשים שאני טיפלתי בהם מהצבא, הגיעו למצב הזה כתוצאה ממלחמת יום הכיפורים ומהלוחמה המתמדת בעזה". 

מה מאפיין פוסט־טראומטים מיום כיפור? 

"הפתעה וחוסר אונים. תחושה שאין מי שיציל. אם שמעת את ההקלטות של אלה שהיו במעוזים, ביקשו עזרה ולא היה מי שיכול לסייע, זעקו והצבא לא הגיע לשם, שומעים אותם נשחטים על ידי המצרים. חלקם נלקחו לשבי. יש אירוע שמתואר, שבו יצאו 13 חיילים לשבי מצרי, חלק נשחטו ואת היתר היכו עד שבירת עצמות ואז שמו בשבי. גדלנו על חינוך שתמיד אפשר לסמוך על המפקדים, וכאן אנשים נותרו בלי כדורים בקנה, בלי כלום, את מי שהרגו - הרגו, ואלה שנשבו כיסחו להם את הצורה. זאת חוויה של חוסר אונים, כך נולדת פוסט־טראומה. 

נצר וטליה דאי // צילום: אורן בן חקון

"נוסף על כך, החיילים יצאו למלחמה לא עם המפקדים המוכרים להם ולא עם הצוותים הרגילים, כל מי שרצה - נכנס לטנק, ויאללה סע. במצב כזה אתה לא מפתח ביטחון עצמי כחייל. אצלי, למשל, קיבלנו ידיעה שחטיבת קומנדו מצרית פושטת על התותחנים לנקום, אני הייתי מפקד צוות של 14 אנשים בני 40 פלוס שאף אחד מהם לא ידע לירות בנשק האישי שלו. היינו אני ועוד אחד מחי"ר שידע לתפעל נשק. היינו יחידים. זה פחד אלוהים, מתוך 14 איש רק שניים, פשוט חיכינו שיפשטו עלינו עם מה? עם מקלע 03 ובזוקה ענתיקה". 

ניסיון החטיפה שעלה מחדש 

נצר (71) לא מספר על החיים שקדמו למלחמה שמוכתרת כטראומת חייו, אך גם הם לא היו קלים, גם אם בהם הוא נזכר בערגה. הוא נולד בקרמנשה שבפרס, על גבול עיראק, ומתאר ילדות מדהימה של ילד שעד גיל 6 הסתובב בכל מקום, עם זיכרון שעבר תפנית אחרי טיפול היפנוטי שחווה עשרות שנים אחרי שהחוויה המופלאה התקבעה בתודעתו: "בגיל שנתיים ניסתה לחטוף אותי בדואית. כמה מטרים מהבית, פשוט הרימה אותי והחלה לרוץ. כלבת זאב קרעה את השרשרת, קפצה מעל גדר בגובה ארבעה מטרים ונשכה את החוטפת. הסיפור מוסגר אז בקרב הסביבה שבה חיינו ככותרת: כלבה של יהודים נשכה מוסלמית. סיפור קשה מאוד. אף אחד לא סיפר לי על זה כלום אף פעם". 

כחלק מהטיפול ההיפנוטי שעבר צף הסיפור, ונצר עימת את הוריו עם החוויה שנמחקה, 30 שנים אחרי שהתקיימה. ההורים אישרו שהסיפור אמיתי, והוסיפו שהם נדרשו אף לשלם פיצויים כספיים נדיבים לאותה בדואית. "אבל חוץ מזה החיים היו טובים, הסתובבתי בכיף שם. היינו משפחה אמידה, מזג אוויר מדהים, הרים, שלג בחורף, בית ענק עם מעיין נובע בחצר. עזבנו לטהרן בכיתה א'. היה קשה בגלל השפה, כי יש 13 מחוזות באיראן וכל מחוז מדבר שפה אחרת. שמעו דרך המבטא שהגעתי ממחוז אחר, אבל הייתי תלמיד מצטיין". 

לייעודו המקצועי נחשף כבר בבר המצוה שלו: "קיבלתי במתנה מאבי את כל כתבי פרויד, ואז ידעתי שאהיה פסיכולוג. הייתי בתנועת הצופים של היהודים, היינו משפחה דתית ואת יום הכיפורים היינו מבלים בבית הספר 'אליאנס' שהפך לבית כנסת. הרב שלי היה מלמד בבית הספר עברית ותורה והיה גם הרב של בית הכנסת. תמיד צמנו ביום הכיפורים, ואמא היתה מכינה תבשיל מיוחד ליציאה מהצום - גונדי - שמתבשל 24 שעות ברוטב פירות (טליה מציינת שזה עינוי נוסף להריח את התבשיל כאשר שרויים בצום). כיום אני לא דתי אבל בכל זאת צם, ועדיין מכין את הגונדי המסוים הזה לסעודה המפסקת.

"לארץ עליתי לבד", הוא נזכר בלי שמץ רחמים עצמיים. "המשפחה היתה ציונית, כשיצחק בן־צבי נפטר, אבי שם על הרדיו בד שחור לאות אבל ולא שמענו רדיו שבוע. אמרתי שציונות בלי עלייה זה שטויות. בגיל 15 עברתי מתנועת הצופים לתנועת החלוץ, הבנתי שתיכף צריך להתגייס - ועליתי. אחר כך עלו גם אחים שלי. הלכתי ישר לרמת יוחנן לאולפן, ואז לחוות הנוער הציוני בירושלים". 

הוא שירת בסיירת נחל, נפצע בצניחה ועבר קורס מפקדי תותחנים. השתחרר עם תעודה של מט"ק, הלך למכינה של האוניברסיטה העברית וב־1973 התחיל שנה א'. "ביום כיפור הייתי בכותל עם אחי, ראיתי מטוסים באוויר ואמרתי לו שיש מלחמה. הוא אמר לי 'מה אתה מבלבל את המוח'. אמרתי בוא נרוץ הביתה. רצנו לעמק רפאים, והשאר כתוב בספר...".

בדומה לו, גם טליה עברה מסלול ציונות קרבית כדי להגיע לארץ. היא נולדה בריגה, לטביה, ואחר כך עברו ליורמלה, למשפחה שהיא מגדירה כ"ציונית נלהבת": "היינו משפחה יהודית ראשונה שעלתה מיורמלה. החינוך בבית היה ציוני, ספרים בעברית, שמענו קול ישראל, שני ההורים שלי ישבו במאסר על השתייכות לארגון ציוני. 

"בפגישה עם מנהלת בית הספר הייתי בדילמה איומה - מה להגיד לה? האם לגלות לה שאני רוצה לעלות לארץ ובכך לסכן את ההורים? החלטתי שהדבר הכי טוב זה לפרוץ בבכי היסטרי. מובן שעם תגובה כזאת אין למנהלת כלים להתמודד, אחרי שתי דקות היא שלחה אותי משם. החברות ראו אותי יוצאת מלשכת המנהלת ומתייפחת, ושאלו 'מה קרה?' אמרתי: שולחים אותי לישראל, והן חשבו שזה העונש שהמנהלת נותנת לי". 

את חוויות הילדות העלתה בספר "טבעת הזהב של ניקודימה" - "חוויות אותנטיות של ילדות בבריה"מ בתוספת ערבוביה של מציאות סובייטית וקסמים. קיבלתי ביקורות נלהבות על הספר, אפילו מיקי קם עשתה קטע ב'קריאת כיוון' בטלוויזיה החינוכית, אני מעריצה גדולה שלה". 

גם טליה בילתה את תקופת נעוריה בקיבוץ, וגם לה היה קשה, אך בערב יום הכיפורים היא לא מתחשבנת אלא מודה על "החינוך הכי טוב שניתן באותה תקופה". 

נוסף על היותה מתרגמת וסופרת, ניהלה טליה את מרפאתו של נצר במשך כל השנים, שותפות הניכרת היטב בספר שלא יכולתי להניח מידי, המתאר תקופה בחייה של פסיכולוגית אל־הורית שזה עתה התגרשה מבעלה הפסיכולוג. אשת המקצוע מזהה אצל מטופלת שלה קשר הרסני מחד, ופוטנציאל לקשר מיטיב מאידך, ומתעקשת לטפל בעזרת היפנוזה וגלגול נשמות - טיפול שבסופו של דבר מצליח, הגם שכל הגבולות האתיים נחצים בו.

אם רוצים - השינוי מגיע

מתוך הספר: "לאן כל זה מוביל אותי? והשאלה הקריטית ביותר - לאן זה הוביל אותה? מה עשיתי בשבילה, אני, ד"ר שלומית קליין, מומחית להיפנוזה, לתרפיה קוגניטיבית ועוד כמה שיטות עלומות שאף אחד לא שמע עליהן. ואם לחזור לשאלה מה עשיתי בשבילה, התשובה המתבקשת בשלב זה היא - כלום. והגרוע מכל, לא נותר לי כיצד לתקן. כי המטופלת הודיעה באופן נחרץ על רצונה להפסיק את הטיפול. ד"ר קליין, אני פונה לעצמי בכובד ראש, מתי סוף סוף תשלימי עם העובדה שכישלון בטיפול הוא חלק אינטגרלי מהעסקה?"

הספר כתוב בגוף ראשון, כאילו את פסיכולוגית.

"לקחתי תכנים מהעבודה של נצר ומהחיים המשותפים שלנו. הוא גם ניהל בשעתו קבוצות של פנויים־פנויות, הקשר שלי לתחום היה להכין להם קפה בתחילת הפגישה ולפנות אחרי זה. יש לי הבנה ממקור ראשון של איך נראים הדברים האלה". 



נצר: "היא היתה המזכירה הרשמית שלי. ניהלה ביד רמה את המכון ואת הקליניקה". 



טליה: "נצר גם מהפנט, שמעתי הרבה חוויות של גלגול נשמות. ההשראה העיקרית לספר היתה מספר שלו, 'הווה נצחי', שנכתב לפני 40 שנה. הכרתי אותו מקרוב. עד כדי כך, שלקחתי סיטואציה מסוימת מהספר של חייל שבא מהחזית להודיע לבחורה שהחבר שלה נהרג". 



בשני הספרים הטיפול ההיפנוטי מוזכר כברירת מחדל ממש.

נצר: "בשנת 1980 הייתי בכנס של פסיכולוגים וד"ר קלינהאוז, שהוא אבי ההיפנוזה הישראלית, נתן הרצאה. לי היתה פוביה מהיפנוזה, מפני שכאשר הייתי ילד בפרס הביאו מהפנט רוסי שהיפנט אנשים דרך טלוויזיה. הוא ביקש מהקהל לשים ידיים על הראש, והיפנט אותנו כך שהידיים תידבקנה זו לזו. הייתי אז ילד בן עשר, עשיתי את זה יחד עם המונים אחרים ושעה שכולם הופנטו - הלך החשמל בכל טהרן. תדמייני את הסיטואציה: לחצי טהרן לא היה חשמל, הטלוויזיה התנתקה והידיים שלי תקועות על הראש. איש מבני המשפחה לא הצליח לשחרר אותי. לבסוף החשמל חזר והמהפנט הוציא לחופשי את המהופנטים, אך בי נותר הפחד".

כוח היפנוטי פועל רק על מי שמאמין בו?

"מדובר בכושר להתהפנט, כן. אם רוצים זה קורה. אם מתמסרים. כאשר היתה סדנה בכנס לפני 40 שנה, המהפנט תיכף קלט את הפחד שלי. סיפרתי לו והוא שחרר אותי מהחרדה". 

זה לא מסוכן?

"בידיים מיומנות - לא. זה כמו סכין. מנתח יודע להציל חיים, פסיכופת מסכן את החיים שלך. אותו דבר עם היפנוזה. היפנוזה מצוינת לטיפול בכאבים פיזיים, בחרדות, יש מחקרים שמראים שבעיות גופניות על רקע נפשי מגיבות טוב להיפנוזה, הטיפול בטראומות נפשיות ממוקדות, בפוביות. כשאני עובד עם היפנוזה, לפעמים אני מנסה דברים שלא קשורים לפסיכותרפיה. אבל מדובר בתחומים שלומדים, איזה כוח יש למוח על הגוף, ואז אפשר לגייס את המוח לעזור לגוף". 

אפשר גם ללמד את המוח לשלוט על הרגש?

"פרופ' ווטקינס ז"ל פיתח שיטה שמלמדת דרך טכניקה היפנוטית שהאדם מדבר עם חלקים שונים של אישיותו בתהליך היפנוטי כדי לעשות תהליך על חלקים שפחות משתפים פעולה, בגלל טראומה. לומדים לתווך בין המוח לבין החלק הרגשי, כדי שאם אדם מזיק לעצמו - אפשר לעזור בהיפנוזה בתוך המשא ומתן הפנימי". 

ערב יום הכיפורים תשפ"א, 48 שנים אחרי שאזעקה החרידה את תפילת יום הכיפורים של הסטודנט לעתיד בכותל, נצר דאי כבר לא מטפל בחיילים: "כיום אני מתמקד באנשים עם טראומות ילדות קשות, בחורות שנפגעו מינית, דיכאון, חרדה". 

בחודש תשרי מדברים על שינוי. מה הלקח שלך? זה אפשרי?

"תפילות יום הכיפורים וההחלטות של ראש השנה זה לא סתם. אנחנו מסוגלים אם אנחנו מחליטים. תראי מה עברתי. אפשר להשתנות".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו