ביקור הכהן הגדול

משחר ההיסטוריה נמשכו משוררים או נגררו בעל כורחם אל אזורי קרבות. זהו המקום שבו נדרשים כישורי שפה כדי לתאר את הבלתי ניתן לתאור. להלל ולשבח את הוד המנצחים, לבכות ולהספיד את המתים. הומרוס כתב את האיליאדה על קרבות טרויה, אלתרמן הצטרף לגדוד המרגמות של חטיבה 8 במלחמת השחרור וכתב את "ליל חניה", תיאור פלאי הממריא משלל מלאכות הקמת המחנה הצבאי אל תהיות פילוסופיות על מהות המלחמה ומהו הדבר שמצדיק הריגת אדם אחר במהלכה.

מסעו של לאונרד כהן בישראל בזמן מלחמת יום הכיפורים ולאחריה הותיר את רישומו החרוך על יצירתו, אולם בשנים האחרונות נחשפו פרטים פחות מוכרים בביוגרפיה של כהן, שמאירים את מסע ההופעות באור מעט שונה. 

כמשורר צעיר ומבטיח כהן גילה כישרון נוסף - להיות במקום הנכון ובזמן הנכון כשמלחמות פורצות. "הייתי בהוואנה, בשנת 1961, בזמן הפלישה למפרץ החזירים, נלחם בעבור שני הצדדים, וכתבתי את הפואמה 'התייר היחיד בהוואנה מפנה את מחשבותיו לעבר קנדה'", סיפר פעם.

הפלישה למפרץ החזירים היתה שיאו של מהלך שבו ארה"ב ניסתה לבצע הפיכה שלטונית בקובה. המהלך נכשל וסלל את עליית פידל קסטרו לשלטון, מה שהוביל לעימות "משבר הטילים הקובני", אשר הביא את העולם אל סף מלחמה אטומית בין ארה"ב לבריה"מ. 

כהן סיפר שנעצר על ידי כוחות הביטחון הקובניים, אשר חשבו אותו לאיש CIA. אולי היו אלו בגדי החאקי והזקן העבות שגידל אשר העלו את החשד. הוא מתאר את האירוע בהומור, אך אינו מסביר מדוע הזדמן לקובה. מקנדה עבר לאונרד אל האי הידרה ביוון והשתקע בו, שם פגש את המוזה שלו - מריאן איהלן הנורבגית. מהאי היה יוצא לשוטט ברחבי אירופה כדי להקריא את שיריו. שם גם נכח כהן בזמן הההפיכה ועליית החונטה הצבאית לשלטון ביוון ב־1967. 

אך המסע אשר הותיר את חותמו יותר מכל על כהן, היה סיבוב ההופעות ב־73' לחייל צה"ל. ביקשתי לבדוק כיצד נרשם אותו מסע מעיני כל אלו שהיו שותפים לו - אמנים, מארגנים, ובעיקר הצופים שנכחו בהופעות. 

"לאונרד לא הגיע לישראל אחרי שהמלחמה פרצה", מספר אושיק לוי, "הוא כבר היה בארץ, היה לו רומן עם איזו דיילת יפהפייה, והוא כל הזמן הגיע לכאן כדי להיות איתה. בשבת, כשפרצה המלחמה, הופעתי בבסיס ולמחרת עברתי בקפה 'קליפורניה' והקמנו את הצוות עם פופיק ארנון, אילנה רובינא ומתי כספי.

"ראיתי את לאונרד כהן יושב בפינה. שאלתי אותו מה הוא עושה פה, אמר שהוא רוצה לעזור. הזמנתי אותו להצטרף לצוות שהקמנו, הוא פחד לבוא איתנו להופעות. 'השירים שלי מאוד שקטים ומאוד עצובים', אמר. הצעתי לבוא ונראה כבר מה יהיה. באותו הערב הופענו ביחד ומתי כספי ליווה אותו. כהן היה בהלם, כי מתי גאון ועשה לו עיבודים תוך כדי נגינה ולאונרד היה המום מהעיבודים". 

בשלהי שנות ה־60 נודע כהן בעיקר בזכות ביצועים של זמרים אחרים לשיריו. שנים רבות לתוך הקריירה שלו ילגלג בשירו "מגדל השיר" על קולו הייחודי: "נולדתי עם מתת הקול המוזהב". כהן מעולם לא החשיב את עצמו כבעל קול טוב במיוחד, ובתחילת דרכו היו אלו זמרות בעלות קול מרשים כג'ודי קולינס, אשר פרסמו את שיריו. ועדיין, זכה כהן שאלבומיו יראו אור באחת מחברות התקליטים המכובדות והמשמעותיות באמריקה - קולומביה. בקרב כל ילדי הפרחים בקיץ האהבה, בלט כהן אשר הציג מתחילת דרכו חזון מוזיקלי אחר, אפלולי ומסתורי. מבקרי התקופה לא אהבו את המורבידיות והדיכאון שקרנו באור אפל משיריו, ואחד מהם אף קבע שאלבומיו צריכים להגיע עם ערכה צמודה של סכיני חיתוך לוורידים. 

"רק מישהו בסדר גודל שלו ידע לתת לרגע מילים וצלילים". כהן עם מתי כספי, לצד אריאל שרון // צילום: קובי דורון

עד 1973 אלבומיו נמכרו במספרים זעומים, בטח ביחס לעמיתיו לחברת התקליטים - סיימון וגרפונקל, ברברה סטרייסנד, בוב דילן, ולימים גם ברוס ספרינגסטין, איי.סי די.סי וכיום אדל. השיר הכי ידוע שלו באותה עת היה "סוזאן", שנחשב שיר לריקודי סלואו ולא יותר מכך.

קצת אחר, מרחף, מעופף

עם השנים תואר מסע ההופעות של כהן כאילו התרחש רק במדבר סיני. הניסיון לברר את הפרטים המדויקים הוביל אותי אל יהודה פרץ, מי שארגן חלק ניכר מאותו סיבוב הופעות. פרץ שימש באותה עת אחראי לבידור בבסיסי חיל האוויר בצפון, "מיחידת הבקרה במירון ועד עמוק לתוך המובלעת הסורית, 40 קילומטר מדמשק".

רגע, כהן הופיע בתוך סוריה? 

"בוודאי, איפה שהיו חיילים שלנו - היו אמנים שהופיעו עבורם. לא ראיתי התגייסות ומוכנות כזו של אמנים לעשות הכל, כמו שהיתה באותה תקופה. עבדתי אז עם הרבה אמנים שהתנדבו ועשו כל שביכולתם. אני זוכר שהחיילים בחרמון לא קיבלו הופעות כי היה שלג בגובה של שני מטר, אז ראיתי שיש חתול שלג שמעביר אספקה למוצבים, ואמרתי שאני עולה עליו עם האמנים. אמרו לי 'השתגעת? זה חמש שעות בין נקודה לנקודה'. עלינו עם שייקה אופיר והפרברים. הפרברים שרו כל מה שהיה להם, העבירו שעה וחצי ושייקה עמד ובידר את החיילים באיזה מוצב שלוש שעות ברצף בלי להפסיק. 

"עבדתי גם עם הצוות של אושיק, פופיק מתי ואילנה רובינא, שאליו הצטרף לאונרד. באותה תקופה כל האמנים רצו לשרת עם הבידור של חיל האוויר, כי אצלינו הכל היה מסודר. אצל הירוקים היה מקום מפגש בראש פינה, מגיעות משאיות, אמנים, כל קציני החינוך וזה היה כמו שוק, 'מה אתה לוקח לי את הגשש, קח את אלו, תביא לי את זה', ויאללה למשאיות. אצלנו הכל היה מסודר, לא היו חלטורות, כל היחידות ידעו שאני מגיע אליהן מראש". 

איך נראה המופע שלהם? 

"היו עולים ארבעת המוסקטרים אושיק, פופיק, אילנה רובינא ומתי כספי ומתחילים לשיר קטע שהלחין מתי (פרץ נזכר ומזמר את המנגינה המורכבת כמעט מייד) ואז אילנה היתה שרה 'ספני שלמה המלך', 'שיר הפלפל', ופופיק היה עושה חצי מערכון חצי מופע קוסמים שכזה, ושר את 'בלדה בין כוכבים' ואחריו היה עולה הכוכב הגדול - אושיק לוי, ושר יפה־יפה. ואז אושיק היה אומר 'הגיע אלינו זמר יהודי גדול מאמריקה, יעלה ויבוא הזמר הגדול - לאונרד כהן'. וכהן היה עולה, שר כמה שירים עם הגיטרה לבדו או עם מתי, ואחר כך יורד, והמוסקטרים היו שרים עוד כמה שירים ביחד ומסיימים". 

איך הקהל הגיב לשירים שלו? 

"תראה, לאונרד לא היה ידוע, זה לא כמו היום שיש יו־טיוב, אז לא הכירו, אבל אנשים היו כל כך שמחים שמישהו בכלל מופיע בשבילם. פעם הפילו עלי לקחת את זובין מהטה והתזמורת הפילהרמונית להופיע בשארם א־שייח'. אמרתי להם, 'אתם משוגעים? פילהרמונית לחיילים?' אבל זה היה חשוב לתזמורת ומקח"ר הבטיחו שיופיעו, אז טסנו לשארם, וכל הדרך הייתי אומלל. 

"פרקנו את הכלים והתזמורת הסתדרה על איזו במה מאולתרת באמצע החולות, ואני רואה שהביאו את כל מי שהיה בבסיס, חיילי מפקדות, שומרים, נהגים, טבחים. הייתי בטוח שיהיה כזה מרד. מה אתם מביאים לנו את השטויות האלה? אבל הם ניגנו דברים מוכרים כמו כרמן, וזובין מהטה עשה את זה כל כך יפה וברצון טוב שבסוף כולם מחאו להם כפיים מכל הלב".

והיו חוויות אחרות עם לאונרד?

"הוא היה קצת אחר, מרחף, מעופף, אבל באחת הנסיעות פתאום שאל אם אני יכול לתת לו לירות קצת בעוזי! רק זה היה חסר לי. הייתי חבר קיבוץ חצור באותה עת, ואחרי ההופעה בבסיס ליד רציתי שיראה את בית הילדים. לקחתי אותו והתגנבנו אל החדר של בתי נעמה. לאונרד נדהם מזה שילדים גרים בלי ההורים שלהם, ואיכשהו נעמה התעוררה, והוא חיבק ונישק אותה, והיא צחקקה, ואז הגיעה השומרת התחילה לצעוק, אמרתי לה, 'הלו, מה יש לך? זה זמר גדול מאמריקה!' והיא גירשה אותנו - 'לא מעניין אותי, הילדים צריכים לישון!' היום בטח היו מעירים את כולם לכבודו".

מה עוד עניין אותו? 

"הוא היה סקרן גדול, שואל על כל דבר שראה. ישנו באיילת השחר, קמתי מוקדם ויצאתי החוצה ופתאום אני רואה את לאונרד עומד בחוץ ומתבונן בריכוז. הוא שאל אותי אם יש פה בתי כנסת. אמרתי לו חמוד, זה קיבוץ, כאן אין, אבל שמה זה חצור הגלילית, ושם יש יותר בתי כנסת מבתים. ביקש שאקח אותו לשם, רוצה לראות ולהרגיש את זה. נסענו לחצור הגלילית, אמרתי להם, 'תשמעו זה זמר גדול מאמריקה', אמרו בסדר וקיבלנו כיפות וסידורים. 

"ישבנו מאחור והתחלתי להסביר לו מה הם קוראים, ראיתי שהבן אדם מתרגש כולו וחוזר לבית הוריו. הוא סיפר שאחד הזיכרונות החזקים שנותרו מאביו (שנפטר כשכהן היה בן 10, ד"פ), היו הזמנים האלה בבית הכנסת. 'פעם לא הבנתי את המילים הנהדרות האלו ועכשיו אני מרגיש שאני שייך לעם עתיק ואדיר, עם חשוב', אמר. כשהגענו להר מירון הוא אמר לי, 'יהודה, עשה לי טובה, קח אותי לצפת', ושוב ביקש ללכת לבית כנסת. זה היה פשוט מסע התחברות שלו מחדש ליהדות. 

"לאורך כל התקופה היתה עימי גיטרה, חשתי שהשירים מגיחים ממני שוב". לאונרד כהן // צילום: GettyImages

"כשעברנו ליד ראש פינה לקחתי אותו לקבר של שלמה בן יוסף שהבריטים תלו והוא היה המום, העיניים שלו היו תקועות במצבה. אני לא מבין איך אחרי כל ההלם הזה הוא לא נשאר בארץ. אתה יודע, הוא בקושי היה מדבר, פה הוא ספג וספג וספג והקשיב והקשיב. היה מבטא את עצמו בשירים, אני חושב שהוא היה פה לחוות את הדבר עצמו, את המלחמה, וזה הדהים אותו כל כך". 

יש את התמונה המפורסמת שבה הוא עומד ושר עם מתי כספי, ואריק שרון מאחוריו. אתה זוכר את זה? 

"כן, זה היה בהופעה במובלעת מעבר לתעלה, אריק דפק את הראש במראה של האוטו שלו, שם תחבושת וזה הצטלם נהדר. אני אוהב את האיש, הוא היה אדם מקסים בעל חוש הומור נדיר, אבל גם חנטריש גדול. פוליטיקאי ללא תקנה, סימן מטרה וחתר אליה, ועם זאת, התעוזה של אריק היא זו שהצילה את המלחמה. זו היתה תקופה קשה אבל יפה, עשינו משהו. הם תקפו אותנו, ואנחנו ניצחנו. העיתונות היתה באג'נדה שלה: 'הפסד', 'מחדל', לא היה לזה קשר למציאות. זה היה הניצחון הכי גדול של עם ישראל. מלחמה הרבה יותר הרואית מאשר ששת הימים. וגם אנחנו, 'הארטיסטים והפרזיטים' בחינוך, עשינו את חלקנו". 

האיש של "סוזאן" הגיע

"ב־1973 הייתי בת 19", מספרת ח', ששירתה בבסיס חיל האוויר רמת דוד, "הייתי פקידת מבצעים בבסיס. כמו כולם גם אני הייתי מקיבוצי הסביבה. רוב הטייסים היו קיבוצניקים, וכל הבסיס הרגיש כמו מין קיבוץ כזה מוזר שבמקום גד"ש יש בו מטוסים. לפני המלחמה גם היתה אווירה סטלנית, עישנו, אפילו גידלו שם בבסיס כל מיני עשבים. 

"ככה גם הכרנו את לאונרד כהן. 'סוזאן' היה שיר אהבהבים קלאסי, זה היה כמעט קוד. אם מישהו היה מציע לך לבוא ולשמוע 'סוזאן', ידעת בדיוק למה הוא מתכוון. אם רצית אמרת יאללה, ואם לא רציתי, הייתי אומרת שאני מעדיפה לשמוע גבעטרון. עם כל זה שזה היה טייסים, היינו גם צריכות לשמור על עצמנו כי כל הזמן היו שם דברים שהיום לא עוברים, או עוברים כהטרדה מינית, אבל אז - 'מה את אומרת, רוצה לשמוע 'סוזאן'?'

"אבל כל זה היה בעולם שלפני. במלחמה היינו מצוברחים נורא. בשבת כתבנו את כל תוכניות התקיפה ולא הבנו שאנחנו שולחים את הטייסים למות כמו זבובים מול נ"מ שלא הכרנו, עם חימוש לא מתאים. היתה תחושה של בלאגן, עייפות גדולה ובעיקר ייאוש. באחד הימים נפל טיל ממטוס שחזר מגיחה, פגע במקלחת והרג שלושה חיילים, והבדיחה העגומה היתה שאושוויץ זה כאן, מתים במקלחת. ואז בתוך כל הייאוש הזה אמרו שכהן מגיע להופיע עבורנו. איכשהו הפילו עלי לארח אותו. 

"נתנו לנו האנגר גדול של הליקופטרים להופיע בו. ההאנגר שימש גם מקום שינה לחיילים שעלו מסיני להילחם בגולן, או ההפך, מי זוכר... ביקשנו שיפנו לו מקום להיות באמצע, וככה בין שקי השינה וההליקופטרים היתה לו איזו רחבה. ואז הוא הגיע, מוזר כזה, סגור קצת, הכנתי לו כוס תה וזה קצת שחרר אותו. הוא בתמורה נתן לי חיבוק גדול, נחמד כזה, התחלנו לדבר והוא סיפר לי קצת מי זו סוזאן, לא סיפרתי לו מי היא היתה עבור הבסיס. 

"אני לא חושבת שמישהו ברמת דוד התרשם מזה שלאונרד כהן מגיע. אני זוכרת את ההופעה של סיימון וגרפונקל בארץ, זה היה וואו ומרגש ועצום. אבל ההופעה של לאונרד ממש לא היתה כזו. הכרנו כאלה בקיבוצים, כל מיני יהודים או מתנדבים אמריקנים וקנדים ששרו יפה עם גיטרה במועדון לחבר, נחמדים אבל לא מלהיבים. ככה גם הוא היה, מה עוד שהוא לא היה אריק איינשטיין או איזה חתיך מי יודע מה. הוא בעיקר לא היה ה'לאונרד כהן' שהוא נעשה אחר כך. 

"ואולי זה לא היה הוא, אלא אני. הייתי כל הזמן עייפה על סף אובדן שליטה עצמית, בכל רגע הייתי עלולה להתפרק. אם הייתי ישנה שלוש שעות בלילה, זה היה אושר. לא בטוחה שהיתה בי רגישות או מקום למוזיקה שלו. שתבין, בכל מקום שהלכתי אליו הייתי מקבלת מספרי טלפון מאנשים שביקשו שאתקשר להורים להגיד להם שהילדים שלהם חיים, עדיין. היינו נערות ונערים בני 19, והיינו נמנמים מהלכים. לא פלא שהתחלתי לעשן שם אז, הדודות מהוועד למען החייל חילקו לנו סיגריות חינם והתמכרנו להן. זה היה מצב של נרפות חושים, זמן עשן מעורפל. 

"הקהל היה עצוב נורא, ישב והקשיב אבל לא עשה כלום. מסכן לאונרד, זו לא היתה אשמתו. לא היה אפשר לגעת בעצב, זה התקבל באדישות כזו, ובכל זאת הוא המשיך והמשיך. המלחמה הזו היתה מכה ולא האמנו שזה מה שקורה לנו. זה היה סוף העולם כמו שהכרנו, כמו שרצינו שיהיה, זה היה סוף החגיגה. בדיעבד, אולי השירים שלו היו הדבר הנכון לזמן הנכון, אנחנו פשוט היינו הקהל הלא הנכון". 

"הלכנו בשבילו במדבר"

"יש מלחמה בין העשירים והעניים, 

מלחמה בין האישה לגבר, 

יש מלחמה בין אלו שאומרים שיש מלחמה ואלו המתכחשים לה, 

למה שלא תחזור אל המלחמה,

קדימה אל תהיה תייר, 

למה שלא תחזור אל המלחמה, 

קדימה, המלחמה רק מתחילה".

"נחשפתי לכהן עוד לפני הצבא", מספר פ', "נסעתי פעם באוטובוס לחברה שלי, וניגנו את 'סוזאן' ברדיו וכמה סטודנטים התחילו לשיר איתו. מרוב שהתלהבתי ירדתי שתי תחנות אחרי התחנה שלי. ב־73' הייתי חייל צעיר בנח"ל, ואחרי שהצנחנים חצו את התעלה, הביאו אותנו שנשמור ונתגבר אותם. 

"כולם ידעו שההופעות הכי טובות היו בחיל האוויר, אז עברה שמועה שלאונרד כהן מגיע. אני זוכר שהלכנו ברגל במדבר בשביל להגיע להופעה. עצם זה שהוא חצה את התעלה הרשים אותנו מאוד, וגם אם לא כולם הכירו את השירים, והוא היה קצת דיכאוני, הצניעות והאישיות שלו חיברו אליו. יש אנשים שקונים את עולמם בהופעה אחת. ראיתי את מאיר אריאל מופיע בירוחם מול עשרה אנשים, וזה היה אותו הדבר. הוא דיבר אלינו, ועלינו. היתה בו איזו כנות שנגעה והרגישו את החיבור שלו להיסטוריה היהודית שקורית כאן. גם בהופעה שלו ברמת גן ב־2009, מכל השירים מה זוכרים בסוף? את ברכת הכהנים שהוא עשה לאצטדיון שלם".

"ביקשתי מאבא, אמרתי לו, שנה לי את השם,

שמי הנוכחי, מכוסה מפחדים, זוהמה, חרטה ובושה,

ואהובי, אהובי אהובי, חזור אלי... ".

שנה לאחר המלחמה הוציא כהן את אלבומו הרביעי, "עור חדש לטקס הישן", ובו ניכרת השפעת המלחמה על שיריו. צליל האלבום היה חשוף, קצבי והרבה פחות קודר מקודמיו. דימויי מלחמה וקרבות נכחו בפואטיקה של כהן, כמו הביצוע שלו לשיר הפרטיזנים, באלבומו השלישי. אך כאן התחושה היתה שהאלבום פורט את מוראות המלחמה עם גיטרת מדורות ודרבוקה. 

השיר שמזוהה יותר מכל עם מסע ההופעות של כהן בסיני הוא "Lover, Lover, Lover". בגרסה המקורית השיר נפתח בשורה "ראיתי את אחיי נלחמים במדבר". אושיק לוי זוכר שהשיר נכתב בן־רגע בין שתי הופעות בתחילת המלחמה בבסיס חצור. חלק מהצופים זכרו את כהן כמאלתר את דרכו עם השיר לאורך המדבר, כפי שנהג לעשות באלבומי ההופעה שלו מאותן שנים.

השיר חריג ביצירתו המוקדמת של כהן. המקצב הרקיד, בצירוף ההרמוניה היהודית, מעלה את החשד שכהן כתב שיר ים־תיכוני, כולל מקום למחיאות כפיים, כדי להתמודד עם מוראות המלחמה ולהניע ולהרים את הפנים העייפות שמולו. 

אחלמה פרץ היתה חיילת ביחידת הבקרה בבסיס חיל האוויר ברפידים. "הבסיס היה על ג'אבל גבוה ועבדנו ללא הרף. טווחנו על ידי כוחות המצרים, ולכן הוחלט שכל החיילים והחיילות בבסיס יישנו בבונקר תת־קרקעי שנבנה מתחת לאדמה", היא מספרת, "באמצע המבנה היה חדר גדול כמו אמפיתיאטרון ריק מבטון. ופתאום ברבע לחצות פותח אחד הליצנים של הבסיס את הדלת ואומר שבאחת בלילה לאונרד כהן יופיע בבונקר מתחת לאדמה. ואני לא מאמינה אבל הולכת לראות, ובאמת באחת בלילה לאונרד עם הגיטרה פשוט ניגש אל המיקרופון ומתחיל לשיר. ידעתי שהוא יהודי וידעתי שהיו לו קשיים עם ישראל, אבל שם הוא נראה מחויב לחלוטין. 

"הוא לא היה דברן גדול. בין לבין אמר איזה משפט או שניים, ואני זוכרת שהוא אמר משהו על ירושלים, ומישהו צעק לו 'ירושלים לנצח'. אז לאונרד חייך ואמר, 'לנצח זה הרבה מאוד זמן'. הוא שר ושר במשך שעה וחצי. אני זוכרת שב'להתראות מריאן' החיילים עמדו והתחבקו וזזו מצד לצד, ושרו איתו. פשוט לא רצינו שילך". 

וצילמת אותו?

"בחייך, למי היתה אז מצלמה".

"הוא נכנס למצב רוחני"

"ומי באש? ומי במים? 

מי בשמש יום? ומי בליל שחור?

מי בארבע מיתות בית דין? מי במשפט העם?

מי בחודש מאי מרטיט, מי בדעיכה איטית

ומי הוא זה אשר קורא לי?". 

אל בית החולים רמב"ם בחיפה הגיע במהלך המלחמה נ', שמספר: "אחי נפצע ביום השלישי של המלחמה, נכנס לו רסיס מהגרון והלסת התרסקה לו כליל. באתי להיות איתו, הוא עדיין לא דיבר אבל אני זוכר שחלק מהחבר'ה במחלקה של פצועי הלסת כבר התחילו אפילו לדבר, אז אני מעריך שמבחינת הזמנים זה היה משהו כמו שבועיים לאחר המלחמה. פתאום חלפה שמועה במסדרונות המחלקה, אומרים שלאונרד כהן מגיע להופיע. ובאמת, אחרי כמה רגעים אני רואה אותו מגיע, הולך לבדו בלי צוות בידור, הוא והגיטרה. 

"אחי אושפז בביתן האחרון לכיוון הים. בחוץ היתה היתה רחבת בטון, והוחלט ששם תהיה ההופעה. זה היה סוריאליסטי לחלוטין. אחיות הוציאו מיטות על גלגלים, אנשים חבושי ראש עם מוט אינפוזיה מדדים לעבר הרחבה, פצועים מתגלגלים על כיסאות גלגלים, ובתוך כל זה לאונרד כהן, שהכרתי רק מהתקליטים בחדר שלי, יושב במרחק מטר ממני. הוא היה נרגש מאוד, נראה חיוור ומתוח. היה ברור שהוא חווה דברים קשים והמראות שמסביב לא היו קלים. 

"צריך לזכור שבאותם ימים הדיכאון היה רציני, בכל חלק בחברה הישראלית התחושה היתה שהפסדנו במלחמה. הרבה אמנים הגיעו לבית החולים. היו כאלה שהגיעו, ישבו בחדר ושרו לאדם וחצי, שלא הגיב להם. מסביב ללאונרד היו המון פצועים, חלק מהם אנשים שהיחידה שלהם לא שרדה. הרגשתי שהוא היה בשוק מזה שהוא בבית חולים, אתה יודע, זו היתה חוויה קשה. הוא לא דיבר הרבה, לא היה קהל שידבר איתו, היתה אווירה קשה. לאונרד שר הרבה שירים, חלק אפילו לא הכרתי, ואז הוא שר עם הרבה רגש שיר שמאוד אהבתי, 'שירו של יצחק', השיר על העקידה. היתה לי תחושה שהוא נכנס למצב רוחני, משהו עמוק בו זז. 

"הוא סיים את השיר והציג את השיר הבא כשיר חדש שכתב זה עתה. אני לא יודע, אולי זו היתה הפעם הראשונה או השנייה שהוא שר את זה, והוא התחיל לשיר את 'מי באש'. תוך כדי שהוא שר ירדו לו דמעות, שכן כל פצועי הפה והלסת, אלו שלא יכלו לדבר והכירו את המילים מהתפילה של יום הכיפורים, התחילו לנהום ולגעות עם מה שיכלו ומה שנותר להם. מין מקהלה שבורה, הכל הרגיש כמו משהו מתוך חלום. כל אווירת הנכאים הזו מצד אחד, ומצד שני איזו התרוממות רוח, שמישהו בסדר גודל שלו חווה ונותן לרגע הזה מילים וצלילים. הוא סיים, הביט סביבו ואמר שהוא מייחל לשלום. זה היה רגע נדיר, הוא היה איש גדול. היתה לו נוכחות, הרבה מעבר לזמר". 

אל המלחמה הבאה

"בכל מקום שאליו הגענו, כהן רצה להיות חלק מהיחידה, רצה להיות בחיל האוויר, בחיל הים, בשריון, הוא ממש התעניין בכל מה שעשינו" אומר אושיק לוי, "כשהיינו ישנים בלילות ביחד הוא היה מרצה לנו על תקופת התנ"ך והיה מאוד סקרן לגבי כל מה שקורה כאן. שאל המון שאלות, לא הפסיק". 

כשניסיתי לברר מה עשה כהן בשעות ובימים שבהם לא הופיע מול כוחות צה"ל בחזית, סיפר יהודה פרץ שלאורך התקופה היה מוריד את כהן בפתח מלון ברחוב הירקון צמוד לשגרירות האמריקנית. בביוגרפיה של איירה נדל מתואר כהן כמי שמעביר את לילותיו בשיטוטים ברחבי הכרך, נע בין אהבות מזדמנות ובדידות בית המלון. לאחר כחודש וחצי של הופעות עם הצוות ולבדו, ניסה אושיק לוי לתאם לו סיבוב הופעות נוסף, אבל כהן סירב ואמר "כשמגיעה הדיפלומטיה - אני פורש".

כהן פרש מהמלחמה, אך במקום לשוב הביתה אל אשתו ההריונית, שם את פעמיו לאדיס אבבה באתיופיה, לחזות בהתפרצות מלחמת האזרחים שם. שנתיים לאחר מכן יסביר: "במשך זמן מה הייתי משוכנע שלא אוציא עוד אלבום, חשתי שהייתי גמור ככותב שירים. השירים סירבו להגיע אז הלכתי להשתזף באתיופיה, אבל איך שהגעתי לשם, ירד עלי גשם. ככה היה גם במדבר סיני. למזלי, לאורך כל התקופה היתה עימי גיטרה קטנה. שם חשתי שהשירים שוב מגיחים ממני". 

לא ברור מה הסיבה שמשכה את כהן באותן השנים אל אזורי הסכנה שוב ושוב. האם היתה זו יד מקרה ממוזלת להפליא? משימות סודיות? התניות חבויות באישיותו? ואולי הסיבה היתה פרוזאית בהרבה. "בכל הנוגע ליחסים, אני מוצא שהדרך הכי טובה לגרום להם להאריך שנים, היא פשוט לא להגדיר אותם...", אמר.

כטרובדור נודד ובשל חששו מפני שגרת חיי המשפחה ניסה כהן להימלט הרחק אל גבולות הסכנות. שנים לאחר מכן יעיר באירוניה על התקופה ש"נשים מרשות לך לצאת מהבית רק לשני דברים: לעשות כסף, או לצאת למלחמה". בין שכך ובין שאחרת, מה שברור הוא שעבור כהן באותה עת, כשהתותחים רעמו, המוזות זימרו חזק יותר. 

"סג"מ כהן היה המרגל החשוב ביותר שלנו, 

נפצע במהלך שירותו, כשהצניח סמים 

לקוקטיילים של פידל קסטרו, 

מנסה לשכנע אותו לעזוב הכל ולחזור לשום דבר מיוחד 

כמו חדרי המתנה, תור לכרטיסים, התאבדויות כדור מוכסף 

ועוד צורות של שעמום, המפורסמות כשירה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו