מלחמת התשה מתחת לאדמה: יום לצד הנאבקים בקורונה

אווירת מלחמה ניכרת כבר מהצעד הראשון בחניון התת־קרקעי של בית החולים בילינסון שבפתח תקווה, שהוסב לפני כשבוע למחלקת קורונה.

המיטות שממתינות לחולים שצפויים להגיע, ההתמודדות של העובדים הטכניים בשיפור מיזוג האוויר במיקום האפלולי והמחניק, ו"חלון הפרידה" שמולו מוצבת מיטה לחולה הבא שילך לעולמו ומשפחתו תיפרד ממנו - הם עדות אילמת וקודרת למילה "מגיפה".

"הסבל מתסמיני המחלה הארורה שהשתלטה עלי ועל העולם, הוא רק חלק מהסבל הפנימי של הבדידות הקשה לא פחות", מצירה פ' בת ה־67 מפתח תקווה, סבתא לשלושה המאושפזת שם.

"אני לא מדברת עם אף אחד מהחולים האחרים, אני פה בפינה שלי, כל אחד מאיתנו ככה. מתגעגע למשפחה, מרגיש כלוא. הרגעים היחידים שמרימים אותך הם לראות איך הצוות הרפואי עושה הכל כדי להבריא אותך", אומרת פ' בלחש.

כל אחד מהחולים במחלקה ספון במיטתו, לא יוצר קשר עין עם אחר. מי שיכול סורק את הטלפון הנייד שלו שוב ושוב, תר נואשות אחר קשר עם העולם החיצון. לחוש מעט חיים, גם אם וירטואליים. 

ע', בשנות ה־50 לחייו, ממרכז הארץ, מאושפז במחלקה כבר שבוע. "אני מתגעגע לארבעת הילדים שלי", הוא מתנשף מהכאב הפיזי והנפשי. "קיבלתי קשה את הבשורה שאני חולה מאומת, כי אני זהיר ושומר מאוד על ההנחיות".

"צועקים אחד לשני"

בניגוד מצמרר לשתיקתם המהדהדת של מרבית המאושפזים, מבעד לזכוכית ולברדסי המיגון - הטונים של הצוות הרפואי עולים. לא מעצבים, פשוט קשה לשמוע איש את זולתו מבעד ל"מדי החלל".

"מי שעובד בטיפול נמרץ קורונה עובד מבחירה יותר שעות, השוני בעבודה עצמה עם מחלת הקורונה הוא דרמטי מבחינה פיזית", מעיד ד"ר זוהר טרדלר (43) מת"א.

לתחושתו, "אחרי עשר דקות שאתה מתעטף כאיש חלל, מתחילים לחוות את העומס הפיזי. כמות הפחמן הדו־חמצני שאתה שורף לתוך עצמך במסיכה, ההזעה וחום הגוף בתוך החליפה וגם יכולת השמיעה שנפגעת בעקבות המיגון - גורמת לצוות להרים את הקול, לפעמים אפילו לצעוק תוך כדי פעולה רפואית, כדי לשמוע את מי שלידך".

מפתיע לגלות שאחרי משמרת מתישה של 26 שעות, ד"ר טרדלר מלא ברק בעיניים - לפחות למראית עין - כמו יתר עמיתיו במחלקה.

פרוצדורות מורכבות

"מעבר לאתגר הרפואי שאותו אנחנו עוד למדים מדי יום, ישנו גם האתגר הטכני", ממחיש הרופא.

"לדוגמה", מבהיר ד"ר טרדלר, "אתמול ב־1:30 בלילה נקראתי "להעביר מטופל מהנשמה במסיכה להנשמה עם צינור הרדמה בקנה הנשימה, לאחריה להכניס לו צנתר עירוי מרכזי לכלי דם גדול בצוואר ולאחריו לעשות פעולה של הפיכתו על הבטן כשהוא מורדם ומונשם, מחובר למכשור וצנרת לתוך הוורידים. פעולה כזו באופן רגיל לוקחת לצוות בסביבות שעה. אך בעקבות המורכבות שעיקרה במיגון, הפרוצדורה הטכנית ארכה שלוש שעות".







 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו