אליעזר ויצטום
פסיכיאטר
פרופסור אמריטוס בפסיכיאטריה בפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן־גוריון בנגב. מחבר הספר "ההיסטוריה של הטראומה הנפשית"
פרופ' אליעזר ויצטום, על רקע יום הכיפורים ובמלאת 47 שנים לפרוץ המלחמה, מתברר שכבר בעת העתיקה, הרבה לפני הטראומה הלאומית שלנו, נצפו עדויות לטראומה נפשית בשלל מלחמות וקרבות.
"עדויות על מקרים בודדים עם סימפטומים שמאפיינים פוסט־טראומה אכן קיימות כבר בספרות העת העתיקה, כפי שעולה מתיאור מצבו הנפשי והתנהגותו של גיבור האפוס 'עלילות גילגמש', שנכתב בסוף האלף השלישי לפנה"ס. הגיבור מתואר כמי שחווה תחושות חרדה, ייאוש, צער, חוסר אונים והתנתקות; כל אלה התנהגויות שמופיעות בתסמונת הפוסט־טראומטית.
"עדות ראשונה לפוסט־טראומה כתופעה נרחבת היא תסמונת מהמאה ה־19, שנקראה 'גב הרכבת'. באותה תקופה הומצא קטר הקיטור והתפתחה רשת רכבות מסועפת באירופה ובאמריקה. הרכבות לא היו בטיחותיות ואירעו בהן תאונות מחרידות. התגלה שבין הנפגעים היו כאלה שפיתחו עוויתות, חולשה, נדודי שינה, דופק חלש, חיוורון, שינויים בחום הגוף, עצירות וחוסר סבילות לתנועת הרכבת; כל זאת מבלי שנמצאה אצלם פגיעה פיזית או נוירולוגית. אחד הלוקים המפורסמים בתסמונת זו הוא הסופר צ'רלס דיקנס, שהיה מעורב בתאונת רכבת ואף סייע בחילוץ הנפגעים; הוא אמנם לא נפגע פיזית אך נותר פגוע נפשית ולא שב לעצמו".
אחרי "גב הרכבת", האירוע המכונן הבא היה מלחמת העולם הראשונה.
"אז אובחן והומשג 'הלם הפגזים'; כלומר חלה הכרה בטראומה נפשית כתוצאה מאירועי המלחמה. אירוע מכונן נוסף הוא מלחמת וייטנאם, אז אובחנה ההפרעה הפוסט־טראומטית, שיכולה להופיע זמן רב אחרי הגורם לטראומה ועלולה להימשך באופן כרוני".
"קריסת מנגנוני ההגנה". חזית סיני במלחמת יום כיפור // צילום: אבי שמחוני, במחנה / באדיבות ארכיון צה"ל
בספרך החדש, "ההיסטוריה של הטראומה הנפשית" (הוצאת איתי בחור), אתה מזכיר את היטלר, שנפגע מרימון גז במלחמת העולם הראשונה, ויש אומרים שהטראומה והאשפוז שעבר הביאו לעיצוב האידיאולוגיה שלו. בהמשך אתה מתייחס לאבחנת האישיות שלו - פסיכופת עם קווים היסטריים שסובל מתחושת נחיתות, מה שעלול להביא לנטייה לפריקת עול ופשע. איך לדעתך השפיעה הטראומה על היטלר, אם בכלל?
"להיטלר היתה תגובה פסיכוגנית (הפרעה בהתנהגות, ללא מקור אורגני; ר"פ) לפגיעה בגז חרדל, שגורם לנזק ממוקד בעין. זה לא דבר חריג. אלא שהיטלר יצר מכך נרטיב מדומה כדי לבנות מיתוס של גבורה, כפי שהצביעו ביוגרפים רציניים. בין היתר, הוא סיפר שהתגלתה אליו ישות עליונה ואמרה שיש לו תפקיד. צריך להתייחס לכל הסיפור הזה בפרופורציות. אגב, אין ספק שהיטלר היה מופרע, פרנואידי, אבל להערכתי הוא לא היה פסיכוטי".
גם הגרמנים לא חסינים
עם או בלי קשר לטראומה הפרטית של היטלר, לקראת מלחמת העולם השנייה אנחנו רואים היערכות מנטלית של הצבא הנאצי. בהמשך אף הוקמה מחלקה פסיכולוגית במיניסטריון המלחמה.
"ההכנה כללה הליכים לשיפור סינון המגויסים, טכניקות לשיפור המורל, ובהן טיפוח תחושת עליונות החייל הגרמני תוך שימוש בסוגסטיה, ומיטוב הקשר בין קצינים לחיילים. הגרמנים יזמו את המלחמה ונערכו לקראתה. לכן, הצבא הגרמני היה מאומן יותר וחדור מוטיבציה. בנוסף, קיימות עדויות שהצבא הגרמני השתמש בסמי מרץ, במיוחד בבליץ. במהלך המלחמה הגנרלים הבריטים אף התבטאו שהחייל הגרמני טוב יותר".
אבל גם הגרמנים לא היו חסינים. לצד השימוש בסמים ראינו נוירוזות, ולא רק בצבא הנאצי.
"התופעות בצבאות השונים היו אותן תופעות; רק הרקע התרבותי והשמות היו אחרים. בצבא הגרמני נוירוזות המלחמה החלו להופיע בשנת 1943 בסיומו של קרב קורסק, אחרי שנגמרו הניצחונות המהירים במסגרת מלחמת הבזק, ה'בליצקריג', והחלה מלחמת התשה".
במלחמות התשה למיניהן אנחנו נתקלים בתופעות הקליניות הקשות ביותר.
"זה משום שהחייל נחשף למציאות יומיומית של הפגזות, תנאים לא טובים, חוסר שינה, מזון קר. לדוגמה, מלחמת חפירות סטטית, שבה החיילים מופגזים באופן אינטנסיבי ומתמיד, מביאה לתמונות קליניות שמזכירות את 'הלם הפגזים' ממלחמת העולם הראשונה. גם במלחמות ישראל ניתן לראות זאת. למשל במלחמת יום הכיפורים, בעיקר בשלביה הראשונים, נצפו חיילים עם תסמונות סומטיות, שיתוקים, כמו במלחה"ע הראשונה".
היבריס ומשבר רוחני
בחזרה למלחמת העולם השנייה: אם ניקח לדוגמה את ארה"ב, למרות מיון מתגייסים קפדני, שיעור הפגיעות הפסיכיאטריות עלה על שיעורן בתקופות מסוימות ביחס למלחמת העולם הראשונה.
"האמריקנים לא למדו את לקחי מלחמת העולם הראשונה, שהם בעיקר מתן טיפול קדמי ומיידי לנפגעי תגובת קרב. בתום המלחמה פיזרו את היחידות הטיפוליות, פיטרו את הרופאים המטפלים ולא שימרו את הידע; נהפוך הוא, הכחישו את קיומה של תופעת הטראומה הנפשית המלחמתית. כך החלה מלחמת העולם השנייה בלי תורת אבחון וטיפול ובלי מטפלים מיומנים. לקח זמן להמציא את הגלגל מחדש ולהגיש טיפול מקצועי. ובינתיים הקרבות היו קשים מאוד".
נרטיב גבורה מדומה. היטלר עם הימלר (משמאל) // צילום: GettyImages
אתה מדבר על כך שהאמריקנים לא למדו את הלקחים. שנים לאחר מכן, האם אתה מזהה במלחמת וייטנאם רשלנות מסוימת בשליחת אנשים לחזית ללא הכנה מוקדמת? לחמו בה כ־3 מיליון אמריקנים, כמעט 40 אחוזים מהם לקו בפוסט־טראומה.
"התשובה מורכבת. ראשית, הגיוס לא היה סלקטיבי וגויסו אנשים רבים עם הפרעות נפשיות ומגבלות שכליות. אמנם שיטת הרוטציה - שבה החיילים בחזית הוחלפו מדי תשעה חודשים - תרמה לכך שבשלב הראשון שיעור הנפגעים היה נמוך (5%); מנגד, החלפת החיילים פגעה בלכידות היחידתית, יצרה מעמדות של חיילים ותיקים ושל 'בשר טרי', ולכך שחיילים לא סמכו זה על זה בקרב. נוסף על כך, המלחמה היתה אכזרית ואלימה מאוד, החיילים היו תחת לחץ ועומס קשה ללא כל תמיכה, והתוצאות ארוכות הטווח הופיעו. זאת ועוד, שיבת הלוחמים לחברה היתה בעייתית, הסבל שעברו וההקרבה שלהם לא הוערכו והם נתקלו בבוז ובגינוי".
היה שם אלמנט של הכחשת הסבל, הטראומה. זה כמובן לא ייחודי רק לארה"ב, וראינו מוטיבים דומים גם במלחמות ישראל. כיצד אתה מסביר את היווצרותם?
"לדעתי יש הקבלה בין הכחשת סבלם ובעיותיהם הפסיכופתולוגיות של ניצולי שואה, ובין ההכחשה המתמשכת של מציאות תופעת תגובת הקרב אצל לוחמי צה"ל; הכחשה זו בלטה במלחמת העצמאות והמשיכה להתקיים עד מלחמת יום הכיפורים. ההכחשה שימשה את החברה הישראלית בשנות המאבק והתקומה. ביטוי לאידיאליזציית הגבורה היתה הטענה ש'הצבר' הלוחם עמיד בפני תגובת קרב".
להכחשה הזאת יש מחיר. פרויד אמר שרגשות לא מבוטאים אינם נכחדים לעולם, הם נקברים בחיים ויגיחו מאוחר יותר, בדרכים מכוערות יותר.
"במלחמת יום הכיפורים היו הרבה אנשים שלא פונו בשל תגובות הקרב, ובמלחמת לבנון הראשונה פיתחו רה־אקטיבציה של הטראומה. למשל - ראינו מקרה של קצין שהתחיל לדבר בקשר על טנקים מצריים וטילי סאגר. הוא חווה מחדש את מלחמת יום הכיפורים, במלחמת לבנון. זו אחת האפשרויות שמתרחשות, התפרצות הטראומה במלחמה הבאה. אבל זה יכול להתרחש גם כשרואים סרט על מלחמת יום הכיפורים, גם בזה נתקלתי.
"לצערי ולדאגתי, חלק מהממסד הצבאי עדיין מחזיק בהשקפות שלפיהן צריך להעריך פחות תגובה נפשית בהשוואה לתגובה גופנית. במלחמת לבנון ראינו שגם ביחידות מובחרות, שיעור משמעותי של נפגעי נפש מילאו קריטריונים להפרעה פוסט־טראומטית. אלא שחלק מהם לא הלכו לקבל טיפול בגלל הסטיגמה של הלוחם העמיד בפני כל. עוד קודם לכן, אני זוכר שראיתי לוחמים שהם מלח הארץ, שפיתחו תגובות קרב, למשל אחרי הקרב בחווה הסינית, שבה עברו דברים קשים. כשאתה מנסה להוציא חברים שלך מזחל"ם שנפגע והתלקח, ואתה שומע את צעקותיהם, זה דבר שאפשר לשכוח? לחלוטין לא, גם אם אתה האדם הכי נורמטיבי".
איש לא חסין.
"תגובת קרב יכולה לקרות לכל אדם בהיותו בסיטואציות קשות מאוד ומסכנות חיים. קל וחומר במלחמת יום הכיפורים שהגיעה בהפתעה - אלמנט שגורם ביתר קלות לקריסת מנגנוני ההגנה של אדם".
ההפתעה היא גם תולדה של ההיבריס שנוצר אחרי ששת הימים, שתרם לאידיאליזציית הלוחם הישראלי, ועל כן הביא למערך נפשי שלא היה ערוך דיו.
"זה לא רק ההיבריס, אלא גם ההכחשה, כאמור, כי היו תגובות קרב גם בששת הימים. בשל האופי של המלחמה - המתנה מתוחה ואחריה מלחמה מהירה עם תוצאות שנתפסו כסופיות ועם התרוממות רוח והרגשת רווחה קיומית במישור הלאומי - לא ניתנה לגיטימציה לבטא את האבל על הנופלים וקל היה להתעלם מהנפגעים הרבים שלקו בתגובת קרב. לא היתה כל הפקת לקחים, לא הוכר הצורך בתפיסה־טיפולית מערכתית, וכמובן שלא נבנה מערך שדה מתאים לפסיכיאטריה קדמית.
דיקנס // צילום: GettyImages
"ההתעלמות וההכחשה, שנמשכו גם במלחמת סיני ובמלחמת ששת הימים, הגיעו לשיא במלחמת יום הכיפורים, שבה הופיעו גלים גדולים של נפגעי תגובת קרב, ללא מערכת בריאות נפש צבאית מתאימה להתמודד עם התופעה. לפי הערכות מחקרים, במלחמה זו שיעור נפגעי תגובת הקרב הגיע לפחות ל־30% מכלל הנפגעים. להערכתי, הפער בין הנתון הזה ובין הנתון הרשמי של המערכת (10%) משקף את המשך ההכחשה וההתעלמות - חלק גדול מתגובות הקרב כלל לא אותרו, תגובות פחות טיפוסיות כונו 'עומס' ולא נספרו, וגם תגובות מאוחרות לא נכללו. דווקא אחרי יום הכיפורים ראינו שינוי מהותי בהמשגה וביחס לתגובות הקרב".
מעבר לשינוי ביחס לתגובות הקרב, ראינו גם השפעה של ממש על הציבור הרחב.
"אין ספק שמלחמת יום הכיפורים היתה שבר בתודעת העם בישראל. המלחמה גרמה למהפך תודעתי בחברה. אשליית ה'בלתי מנוצחים' שנוצרה בששת הימים נשברה, כאשר במלחמה עצמה היתה סכנה קיומית של ממש. זה כמובן גרם להשלכות רבות, ואין זה מקרה שראינו גלים של חזרה בתשובה הן ב־67' והן ב־73'. אנשים סבלו ממשבר רוחני בעקבות המלחמות הללו".
הלם קרב בנוסח הקורונה
אם להתחבר לימינו אנו, אתה סבור שהקורונה בדרך הנכונה להחליף את מלחמת יום הכיפורים כטראומה הלאומית?
"עוד מוקדם לסיכומים. במלחמת יום הכיפורים בלטה בעיית הקונספציה, כל המידע היה על השולחן אבל לא רצו לראות את הדברים. בקורונה יש מחדל ניהולי. פתחו מהר מדי את הסגר. הקורונה היא 'כוח עליון', אבל אפשר להצביע על נקודות דמיון - למשל מכחישי הקורונה. אנשים שלא מבינים שמדובר במחלה מאוד קשה.
האונ' האמריקנית במלחמת לבנון // צילום: יוסי בן חנן
"מכחישי הקורונה מזכירים את השבויים בקונספציה. אנשים כמו ראש אמ"ן ב־73' ודומיו לא רצו לראות את המציאות. אולם לפי מה שאני רואה, במשרד הבריאות לוקחים דברים כהווייתם. הבעיה המרכזית היא של פסיכולוגיה קולקטיבית - חוסר אמון הציבור, והמסר שהוא קיבל כאילו 'ניצחנו את הקורונה והכל יהיה בסדר'".
נתקלת בווריאציות לתגובת קרב בעקבות הקורונה?
"יש כבר היום הרבה מאוד מאמרים על אֵבֶל אחרי קורונה, ועל שלל תגובות נפשיות מכל הסוגים - כולל תגובות פסיכוסומטיות כמו דפיקות לב והזעה, תסמונות חרדתיות, פאניקה, תגובה דיכאונית ואף דיכאון של ממש. בעגה המקצועית התגובות האלה מכונות 'תופעות הקשורות ללחץ ולסטרס'".
בהקשר רחב יותר, אנחנו שבועיים אחרי 11 בספטמבר. במדינתנו, שבה הטרור הוא חלק אינהרנטי מחיינו, מה ייחודיות הטראומה שנגרמת בעקבותיו?
"הטראומה של הטרור היא בעלת היבטים קולקטיביים, ומתפשטת למעגלים רחבים. ההבדל הייחודי בין פגיעה פוסט־טראומטית הנוצרת אצל נפגעי הטרור ובין זו הנוצרת אצל חיילים במצבי מלחמה היא בכך שחיילים הם אקטיביים; אצלם הטראומה מורכבת ויכולה להיות קשורה לרגשי אשמה בעקבות מה שעשו או לא עשו, וכן ל'אשמת השורד' (Survivor Guilt) כאשר חבריהם נפצעו ונהרגו ואילו הם נותרו בחיים. לעומתם, נפגעי טרור הם במידה רבה מקריים ופסיביים".
על רקע המעורבות האזרחית, ולצד ההיבט הצבאי - מה כדאי ורצוי לעשות מבחינה טיפולית?
"בהיבט הצבאי, נדרש במסגרת מחלקת בריאות הנפש עיבוי המודל קדמי - הכוונה לטיפול המוגש סמוך לזמן הפגיעה, קרוב לחזית, באווירה צבאית ובתנאי המלחמה, ולא בעורף ובתנאים אזרחיים. במודל האזרחי, נדרשת עוד הקמת מרכזים כמו מרכז חוסן בשדרות ונט"ל, עם מספיק כוח אדם מיומן לזיהוי אבחון והתערבות טיפולית יעילה, וכן מעקב ממושך יותר אחרי הנפגעים".
להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il
