פרופ' עידית מטות היא אישה של ניגודים חיוביים. גם כשהיא מנהלת בתזזיתיות את מערכי ההרדמה, הטיפול הנמרץ, הכאב והכירורגיה באיכילוב - כולל יחידת טיפול נמרץ קורונה - היא נשארת רגועה, סבלנית וחייכנית. קולה תמיד שקט, וכמעט בלתי אפשרי להוציא אותה מהכלים.
ביום ראשון השבוע זה קרה לה. כראש צוות "הברומטר", שאמור לייעץ לפרויקטור רוני גמזו על מצב העומס במחלקות הקורונה בבתי החולים, השתתפה מטות באותו בוקר בשיחת זום עם קבינט הקורונה הממשלתי, ודיברה מדם ליבה, בתקווה לשכנע אותם לאמץ את מתווה הרמזור. "הקורונה היא הנורמה החדשה", אמרה. "כל אחד מאיתנו מצפה לצעדים הגיוניים, לא קיצוניים, לריסון ההדבקה וההפצה. אנחנו עדיין לא במקום שבו נדרש להפעיל את נשק יום הדין, טרם ניצלנו את כל המשאבים העומדים לרשותנו. זה הזמן להזרים תקציבים לשטח, לחשוב מחוץ לקופסה, לגייס צוותים. כל דבר, חוץ מסגר כולל, יכול לעבוד, ועוד לא ניסינו אותו. ונדרשת אכיפה לא סלחנית".
שעות ספורות אחר כך, כשהתברר שהתוכנית לסגר חלקי על הערים האדומות בלבד לא התקבלה על ידי הממשלה, מטות נשמעה זועמת. "במקום ריסון מהודק קיבלנו ריסוק מהודק. סגר כולל הוא פתרון אחרון, ובתי החולים עוד לא הגיעו לאי ספיקה. כשראש הממשלה לא קשוב למומחים המקצועיים שהוא מינה, ולא מיישם את ההחלטות שלהם בגלל לחצים פוליטיים - אז צריך לומר שזאת האחריות שלו.
"הממשלה צריכה להישמע להיגיון הבריא, לתת לעם שלנו תקווה. סגר כולל יוביל לנזק כלכלי, חברתי ובריאותי. אנשים יסבלו מבעיות נפשיות. תיגרם עלייה בתחלואה שאינה קורונה, כי אנשים לא יבואו להיבדק. ההחלטה היתה צריכה להיות סגר דיפרנציאלי, במקומות שבהם התחלואה קפצה. לא נתנו לנו צ'אנס של שבועיים־שלושה כדי לטפל בהם".
עידית מטות הפכה לפנים של משבר הקורונה בישראל. היא היתה הראשונה שקראה תיגר על הסגנון האפוקליפטי של משרד הבריאות בגל הראשון, והיא עושה זאת גם כעת, בעיצומו של הגל השני ורגע לפני הכניסה לסגר. גישתה הנון־קונפורמיסטית הפכה אותה לקול השפוי, הקשוב למצוקת מערכת הבריאות, אבל מביא בחשבון גם את הכלכלה והמשק הישראלי.
"כששמעתי שתוכנית הרמזור נדחתה עד לאחר הסגר, היתה לי בחילה. בחילה פיזית. אחר כך היו לי כאבים בחזה. צר לי שלא הצלחתי למנוע את הסגר. יש לי תחושה קשה של כישלון. ניסיתי לשנות ולא הצלחתי, וזו אכזבה עמוקה.
"למנהיגים שלנו יש כוונות טובות, אבל הביצוע בעייתי. אוי לנו אם המדינה לא יכולה לטפל ב־150-140 מונשמים בכל הארץ. על 500 חולים קשים ו־150 מונשמים לא הולכים לסגר כולל. אפשר לעשות ויסות של חולים קשים, לנייד אותם לבתי חולים אחרים. אפשר לחיות עם 1,500 נדבקים ביום, בתנאי שעוטים מסיכות כמו שצריך, שומרים על ריחוק חברתי ומונעים התקהלויות".
מה הפתרון שלך לעלייה בתחלואה, חוץ מריסון מהודק על ערים אדומות?
"אכיפה נוקשה. צריך להשקיע את כל הכוחות במקומות שבהם יש התקהלויות. קנסות של 5,000 שקלים לא משפיעים על אף אחד. צריך לעצור את מארגן האירוע ואת בעל המקום ולפתוח נגדם בהליכים פליליים. זה פיקוח נפש. כל חגיגה היא פיגוע המוני. הם גורמים לאחרים לחלות או למות".
את מצטערת שהסכמת להשתתף בצוות של הפרויקטור, פרופ' רוני גמזו?
"לא. גם רוני לא מצטער. הוא היה מצטער אם לא היה לוקח על עצמו את המשימה".
מה תעשי רגע לפני שייכנס הסגר?
"אלך לשבת בבר, אני מכירה אחד כזה שאין בו כמעט אנשים, ואשתה יין כדי להירגע".
נראה כאילו פרופ' מטות (60) חולשת על כמחצית מהמרכז הרפואי תל אביב. את מערך ההרדמה, הטיפול הנמרץ והכאב היא מנהלת כבר 12 שנים, והוא נחשב לגדול ביותר בארץ. לפני כחצי שנה קיבלה את ניהול המערך הכירורגי. שני המערכים כוללים 29 יחידות ומחלקות, יותר מ־30 חדרי ניתוח ומעל 100 רופאים.
נוסף על כך, היא משמשת יו"ר איגוד הרופאים המרדימים בישראל, יו"ר הוועדה המדעית של האיגוד האירופי להרדמה וטיפול נמרץ, פרופסור בחוג להרדמה וטיפול נמרץ בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב, חברת מטה הקורונה באיכילוב, ולאחרונה התווסף התפקיד התובעני בברומטר, שעוקב אחר העומס בבתי החולים. היא מכינה תוכניות לימודים, מכשירה מתמחים, מתחקרת תמותה, משבצת רופאים עם מתמחים, ובין לבין גם מתעדכנת בניתוחים, משתתפת בחלק מהם, מכנסת ישיבות קורונה, ועולה לשיחות זום עם חברי הברומטר או עם קבינט הקורונה.
משרדה ממוקם ליד חדרי הניתוח, צמוד לרחבה שבה מתגודדים בני משפחות המנותחים. על הקירות אין דיפלומות, תמונות עם עמיתים או תעודות המעידות על שלל המחקרים שביצעה בתחום הריאתי. במקומם תלויים מאחורי כיסאה שפע של תצלומים - בעיקר של בעלה, ילדיה ושני נכדיה הפעוטים. מהתקרה משתלשלות עשרות בובות של מכשפות, חלקן בבגדים שחורים, אחרות רוכבות על מטאטא.
למה מכשפות?
"רגע לפני שהגעתי לאיכילוב ב־2008, נסעתי עם בעלי לסוף שבוע בגולן, ובמסעדה שם קניתי את המכשפה הראשונה. אמרתי לעצמי, 'לא הגיוני שתהיה רק אחת בחדר שלי, עדיף שתיים'", היא צוחקת. "אחר כך קניתי עוד. חלק קיבלתי במתנה. מאז, המכשפות כאן בכל מקום. לדעתי הן אפילו מתרבות מעצמן בלילה".
על שולחנה, בין הניירת הרפואית, מונח שלט לבן, שעליו כתוב באנגלית: "נשים שמתנהגות כראוי עושות היסטוריה לעיתים רחוקות". עיניה נעוצות במחשב, בדו"ח שהכינה עם עמיתיה לברומטר, שבו הם מדגישים כי העלייה בתחלואה מדאיגה, בעיקר בכפרים ערביים ובערים חרדיות, אבל לא רק, וכך גם השחיקה של הצוות הרפואי במחלקות הקורונה. עם זאת, הם ממליצים להימנע מסגר כולל ולהסתפק בהטלת סגר של שבועיים על ערים ועל יישובים אדומים בלבד.
"סגר הוא רע, וזאת טעות", היא אומרת. "כשמדברים על הגבלות, צריך להתמקד באוכלוסיות שבהן התחלואה גבוהה, אחרת הציבור יהיה עוד יותר מדוכא. אפשר להכניס את כולנו לבתים, אבל אז נהרוג אחרים. בגלל ההפחדה מהקורונה, אנשים לא ילכו לבדיקות דם, לא יגיעו לחדרי מיון, לא יטפלו בסוכרת, לא ייגשו לבדוק כאבים בחזה ולא יגיעו לבדיקות שעשויות לאבחן גידולים סרטניים. התמותה תעלה בגלל זיהוי מאוחר של מחלות.
"אז איזה חולה חשוב יותר? זה שכתוב לו קורונה על המצח, או זה שסובל מסוכרת קשה? אי אפשר אחד על חשבון השני. אנחנו מפסידים כשאנשים לוקים בהתקפי לב ובאירועים מוחיים, או כשנשים בהיריון מוותרות על בדיקות גנטיות, מה שעלול לגרום לעלייה במומים בילדים או באי אבחון של תסמונת דאון".
היא שולפת מהמגירה מגזין רפואי, שבו טבלה המציגה את ההשפעות הנפשיות של הסגר על התושבים בבריטניה. "חודש אחרי הסגירה, עלתה התמותה מאסתמה ומדמנציה, כי אנשים הידרדרו מבחינה קוגניטיבית. המשמעות של סגר היא לגזור בדידות על חלק מהאוכלוסייה. אני מבינה את החשש מהקורונה, אבל אי אפשר להסתכל רק על קבוצה כזו או אחרת, צריך לבחון גורמים נוספים. למשל, ידוע שקריסה כלכלית ותסכול מובילים לאלימות במשפחה ולהתאבדויות".
הסגר לא אמור להפחית את העומס על מחלקות הקורונה?
"רק אם הוא נקודתי והגיוני. נכון, יש שחיקה אצל הצוותים במחלקות הקורונה. מנגד, באיכילוב יש כרגע רק 35 חולי קורונה, ובהם שבעה מונשמים. זה עדיין לא עומס שמחייב סגירה של מדינה שלמה. אפשר לנייד אלינו חולים שמאושפזים בבתי חולים בפריפריה.
"כשרוני גמזו הציע את מתווה הרמזור, לפני יותר מחודש, המטרה היתה למנוע את המצב הנוכחי. התוכנית היתה להכיל את מוקדי ההתפרצות הגדולים, לשים אותם בסגר של שבועיים עד לירידת התחלואה, כדי לאפשר לצוותים להיערך. הממשלה, משיקוליה, החליטה לא לאמץ את המתווה.
"ככה יצא שעד תחילת ספטמבר דשדשנו באותם מספרים של נדבקים. אבל מאז קרתה התפרצות. אנחנו מסתכלים בדאגה על העלייה בתחלואה, כי במצב הזה קשה לרסן אותה. אני, עידית מטות, שנחשבת לאדם הכי מתירני, אומרת לך שבשבועיים האחרונים נפל דבר. יש גם עלייה במספר החולים המבוגרים, שוב".
איזה דבר נפל?
"א' באלול, למשל, שחל באמצע אוגוסט. בזמן הזה המגזר החרדי חוזר ללימודים. זה גם חודש שבו מתקיימות המון תפילות. לזה מתווספים חתונות ואירועים המוניים בכל הארץ ובכל המגזרים. אז אנחנו לא באי ספיקה עכשיו, אבל במבט קדימה, זאת בעיה.
"במסגרת הברומטר אני אומרת שצריך לבחון איך אנחנו מתמודדים עם הקורונה לאורך שנה נוספת. צריך לייצר מערכת שתאפשר לצוותי הקורונה לצאת לחופשות, שיהיה אפשר להחליף אותם בצוותים אחרים, ברוטציה של שלושה חודשים. כי מדובר במלחמת התשה.
"מערכת הבריאות מוזנחת כבר שני עשורים. אין תקנים ואין תקציבים לתשתיות. לא כל בית חולים מסוגל לארגן תרומות כדי להשלים את החסר. אם בבתי החולים בצפון היו עוד 20 רופאים ועוד אחיות טיפול נמרץ, כל הטיפול בקורונה שם היה נראה אחרת. הם היו מכילים את ההתפרצות בכפרים הערביים.
"אפשר להעביר את התקציבים עכשיו, כדי שהכל יהיה מוכן בעוד חצי שנה. יש רופאים שמוכנים לעשות משמרות נוספות, אם היה לכך תקציב. באיכילוב אנחנו חושבים קדימה, והגדלנו את מספר הקורסים העל־בסיסיים לאחיות. הן יוכשרו לטפל, בין היתר, בחולים מונשמים. יש מכונות הנשמה בארץ, אין מספיק צוותים שיפעילו אותן".
גם אם הדרישות לתקציב ולתקנים יאושרו, מדובר בצעדים לעתיד. מה עושים עכשיו?
"צריך לחשוב מחוץ לקופסה. לגייס סטודנטים לרפואה, מתמחים טריים. אפשר גם פנסיונרים צעירים, שרוצים להמשיך לעבוד וישמחו לסייע. הצעתי לגייס גם רופאים צבאיים. הרי אנחנו בסוג של מלחמה.
"אני שואלת כבר המון זמן מדוע בבתי החולים הפרטיים אין מחלקות קורונה. זו קבוצה שלא מתבקשת להתגייס למאמץ הלאומי. בתי החולים הפרטיים הם משאב גדול מאוד, שהיום לא נותן כתף לרפואה הציבורית. הם כאילו חיים בעולם חיצון".
מערכת הבריאות יכולה להמשיך להסתדר עם כ־500 חולים קשים וכ־150 מונשמים?
"זה נתון לא פשוט, אבל לא צריך לסגור בגללו מדינה שלמה ולפגוע במשק. אין סיבה שערים ירוקות ישלמו מחיר כבד כל כך. אפשר ללכת על ריסון מהודק על הערים האדומות, שהוא מקל יותר מסגר מבחינת הכלכלה. אחרי שבועיים יהיה אפשר לבחון שוב את המצב, ומשם להחליט היכן משחררים ואילו מקומות סוגרים".
במגזר החרדי ובמגזר הערבי טענו שסגר חלקי נובע מאפליה או מגזענות.
"זה מראה שנכשלנו בהסברה ובהטמעה של סכנות הקורונה. הרי חלק מהאנשים יהיו נכים או ימותו. אפשר להקביל את הקורונה לטילים שנופלים בדרום. במקרה כזה, התושבים נכנסים למקלטים ואף אחד לא חושב להוציא את האף שלו. בדרום לא מצפים שכל הארץ תרד איתם למקלט. צריך לכבות שריפות נקודתיות, כדי שהאש לא תתפשט לכל הארץ.
"ביישובים האדומים צריך להביא בחשבון שהם לא יהפכו פתאום לבריאים. נדרשים אמצעים מיוחדים כדי להרגיע תחלואה. אני לא מבינה איך מנהיגי המגזרים האלה לא חוטפים את הפתרונות שלנו בשתי ידיים. הרי לכל אחד מהם יש הורה, אח או חבר שחלו. הם עלולים למות.
"צריך להבין שלא מדובר באות קין, אלא בתקופה זמנית, שנועדה להציל חיים. בזמן הזה צריך לעבור בין בתי התושבים, לחלק להם אוכל ומסיכות, לדאוג לצעצועים לילדים, ובמקביל, לבצע בדיקות אפידמיולוגיות כדי למפות מי חולה ומי לא. קל לעקוב אחרי ההדבקה כשמספר המאומתים לא עומד על אלפים ביום".
ואם ראש רשות מתנגד למתווה שלכם?
"אם יש לו פתרון אחר - שיציע. מטה הקורונה הלאומי ישמח לשמוע על כל אלטרנטיבה שתוריד את התחלואה. אם הבניין שבו אני גרה היה מוכרז כאדום, לא היה צריך לבקש ממני לרדת למקלט. אני רואה מדי יום את החולים הקשים, וזה מפחיד. לא בא לי להיות שם".
סגרים ליליים לא מספיקים?
"זו בדיחה".
עידית מטות נולדה וגדלה בשכונת בת גלים בחיפה. אמה, פרופ' אירנה מוניס־חס ז"ל, סיימה ב־1952 את מחזור לימודי הרפואה הראשון באוניברסיטה העברית בירושלים. במחזור ההוא היו 63 בוגרים, מהם שלוש נשים בלבד. היא כיהנה כסגנית מנהל מחלקת ההרדמה בבית החולים רמב"ם, וב־1987 הפכה לאישה הראשונה שמונתה ליו"ר איגוד הרופאים המרדימים - בדיוק 30 שנה לפני שבתה הפכה לאישה השנייה בתפקיד. אביה של מטות, יהושע חס ז"ל, שימש מהנדס מכונות. יש לה אח, אמיר (64).
היא למדה בבית הספר הריאלי, ובתום הלימודים הפכה לעתודאית ולמדה באוניברסיטה העברית. שם פגשה את בעלה, ישראל מטות (67), נוירולוג ילדים מבית החולים הדסה עין כרם, שפרש השבוע לגמלאות. הוא עשה את הסטאז' אצל אמא שלה ברמב"ם, ששלחה אותו להביא אוכל לבתה הסטודנטית. השניים התחתנו כשהיתה בת 19.
בגיל 25, כשהיא אם לרן, תינוק בן יומו (היום בן 35), התגייסה לצה"ל ושימשה רופאה בצוות של מחלקת נפגעים (שמודיעים למשפחות על יקיריהן שנפלו או נפצעו). כעבור ארבע שנים השתחררה, כשהיא אמא לבן שני, דור (32).
רון, כמו הוריו, למד רפואה, והוא מתמחה בגינקולוגיה בבית החולים בילינסון. הוא נשוי לסופי (33), המתמחה באיכילוב במחלקת אף אוזן וגרון, ויש להם שני ילדים. דור הוא היחיד במשפחה שאינו עוסק ברפואה: הוא משמש סמנכ"ל של חברת פיליפ מוריס בישראל. הוא אמור להינשא בקרוב לבת זוגו, ים (29), נטורופתית, והם מצפים להולדת הילד הראשון שלהם.
תמיד ידעת שאת רוצה להיות רופאה מרדימה?
"רציתי גינקולוגיה, אבל מייד אחרי השחרור מהצבא, ב־1990, נסענו להשתלמות של בעלי בפילדלפיה, ודחיתי את ההתמחות. בזמן הזה עסקתי במחקר בנושא איסכמיה בריאות, וכשחזרנו אחרי שלוש שנים בחרתי להתמחות בהרדמה בהדסה עין כרם. עבדתי שם כמרדימה בכירה, ובמקביל ניהלתי את היחידה להרדמת השתלות כבד".
ב־2007, כשהיא שקועה במחקר בנושא לחץ דם ריאתי באוניברסיטת סטנפורד שבקליפורניה, הציע לה פרופ' גבי ברבש, שהיה אז מנהל איכילוב, לעבור אליו כמנהלת מערך ההרדמה, הכאב והטיפול הנמרץ, הנחשב לגדול בארץ. שנה אחר כך החלה את תפקידה, ומאז, הפך המערך לאבן שואבת למתמחים בהרדמה.
בחרת בהתמחות שנחשבת לאפורה.
"זה הכי רחוק מאפור. רופא מרדים הוא היחיד שיכול להציל חיים במצבי טראומה, והיחיד שיודע להנשים חולה. כשאני מרדימה מטופל, הוא מפסיק לנשום, וכל ניהול דרכי האוויר שלו הוא בידיי. אם נוירוכירורג מתעסק רק במוח, רופא מרדים צריך לדעת לטפל בהכל. החל מפג שנולד עם מום בלב ועד קשיש בעל מחלות רקע מורכבות".
מכל התפקידים שמילאת עד היום, מהו הכי משמעותי בעינייך?
"הייתי חברה בוועדת סל התרופות במשך שש שנים, בין 2013 ל־2019. נבחרתי על ידי שרת הבריאות לשעבר, יעל גרמן, שהקפידה שהרכב הוועדה יהיה מגוון, ומחציתה יהיו נשים. את משפיעה שם על חיים של כל כך הרבה אנשים. את חורצת גורלות".
באיזה הישג את הכי גאה?
"בילדים שלי ובנכדים. נסעתי לסטנפורד להשתתף בתוכנית יוקרתית, שבה בוחרים שני רופאים מכל הארץ. כשהגעתי לראיון הקבלה, שאלו אותי איך אני מגדירה את עצמי במילה אחת. חשבתי שזו שאלה קצת מפגרת, הרי היו מולם קורות החיים שלי, ואמרתי מייד: 'אני אמא'. זאת אני.
"הבית שלנו ביום שישי זה הביחד, עם הילדים. אנחנו קפסולה: הם כל הזמן פה, הנכדים כל הזמן פה. הילדים הם החברים הכי טובים שלי, ואני החברה הכי טובה שלהם. כשיש צרה הם באים אלי, ואני מפסיקה הכל בשבילם".
את ימי העבודה העמוסים מתחילה מטות ב־6 בבוקר. ניגשת תחילה לחדרי הטיפול הנמרץ, מתעדכנת באירועי הלילה, ואחר כך יושבת עם הרופאים האחראים לחולי הקורונה הקשים והמונשמים. ב־7:15 היא עוברת לאולם הקבלה של חדרי הניתוח.
ביום חמישי שעבר הצטרפה לרופא מרדים ולמתמחה צעיר בחדר ניתוח מספר 3, לניתוח להוצאת גידול שפיר מראשו של מטופל מבוגר. בווירטואוזיות מפתיעה עקבה אחר המוניטורים בחדר הניתוח, סייעה בהרדמה המורכבת, בחנה את הידע של המתמחה, ובמקביל, הקשיבה באוזנייה לישיבת מטה הקורונה של גמזו, שבה הוחלט להציע לממשלה לאמץ את מתווה הרמזור. לאחר ארבע שעות היא שוב היתה בחדרה, קובעת מי המתמחה שיעבוד עם רופא מסוים.
באופן חריג היא עזבה את בית החולים אחר הצהריים, מיהרה לירושלים להשתתף באירוע פרידה מצומצם שארגן בית החולים הדסה לבעלה. ברדיו דיווחו על התקפה של השר (דאז) יעקב ליצמן נגד גמזו, בטענה שהוא רוצה למנוע מהחרדים להתפלל בבתי הכנסת בחגי תשרי.
את מאמינה שפרופ' גמזו יתפטר, לנוכח הזובור שהוא עובר בממשלה?
"שואלים אותי את השאלה הזאת כל יום, ואני עונה שזה לא יקרה, כי הוא לא עשוי מחומר של מתפטרים. הוא כמו מפקד סיירת שנמצא תחת אש. הוא עדיין יעשה את תפקידו וירוץ קדימה.
"אני לא יודעת מה היה קורה בלעדיו. לולא הוא ויו"ר ועדת הקורונה של הכנסת, ח"כ יפעת שאשא־ביטון, היינו בסגר כבר מזמן. הוא בא לבצע משימה, וכמו שאני מכירה אותו, הוא גם יסיים אותה".
מתי ראית את גמזו לאחרונה?
"לפני כחודש הוא הגיע בלילה לבקר חברים בבניין שבו אני גרה. הוא התקשר וביקש שאצטרף. שתינו יחד יין ודיברנו על הצגות, מופעים וספרים. שום מילה על קורונה. הרגשתי שזו היתה בשבילו אתנחתא".
שאלת אותו גם איך הוא מרגיש?
"לא. זו לא אני. רק הסתכלתי עליו. באותו ערב הוא נראה רגוע ומשוחרר. רוני הוא אצן למרחקים ארוכים".
את דואגת לו?
"מאוד. הוא רזָה מאז הפך לפרויקטור. אני דואגת כי אוכלים אותו. אבל יש משהו בקצב ובאנרגיות שלו שגורם לו להמשיך".
האנרגיות האלו הן שגרמו לו לשלוח את המכתב לנשיא אוקראינה, שבו הביע חשש מהגעת חסידי ברסלב לאומן?
"הוא המעז בע"מ", היא מחייכת. "להערכתי, רוני לא עשה את זה ב'שלוף', אלא מתוך מחשבה".
ואז התנצל.
"אני לא בטוחה שזו היתה ממש התנצלות. הוא אמר שלא התכוון לפגוע באף אחד. אם אני אומרת משהו, ויש מולי אדם שמרגיש נפגע, אני מבהירה שלא התכוונתי לפגוע. הכוונה שלו היתה להעביר מסר מסוים, וזה בסדר לומר שהדרך שבה העברת את המסר אינה נכונה. מי שלא עושה, לא טועה. ראוי שהשרים בממשלה יזרמו איתו במקום לבקר אותו".
שוחחת איתו על התחושות שלו בעקבות ההתקפה של ליצמן?
"אנחנו לא מנהלים שיחות אישיות כל יום, למרות שאנחנו חברים. השיחות בינינו הן מקצועיות וענייניות.
"רוני הוא מסוג האנשים שמקשיב ומיישם. כשפרצה הקורונה, היו לו המון רעיונות. הוא נראָה כמו כדור בקנה, רק רצה לסייע בהתמודדות של המדינה ולייצר פתרונות. בהתחלה הוא לא נקרא לדגל, אבל כשכבר קראו לו, הוא לא ביקש סמכויות. הוא תמיד אומר שסמכויות לא מבקשים, אלא לוקחים. גם אני כזאת. הוא ידע שיהיו קשיים פוליטיים. הוא חי את הפוליטיקה כשהיה מנכ"ל משרד הבריאות".
בכל מקרה הוא הודיע שבא לתפקיד לתקופה מוגבלת ויעזוב בתחילת נובמבר כדי לחזור לניהול איכילוב.
"בשום שלב לא שמעתי אותו אומר את המילים 'תקופה מוגבלת'. לא הייתי מהמרת על זה".
כשנכנס לתפקיד הפרויקטור, בסוף יולי, הוא הבטיח שיקטע את שרשראות ההדבקה. עכשיו אמר שזה יקרה רק בנובמבר.
"אני לא מטפלת במערך האפידמיולוגי, אין לי מושג מה קורה שם, ועם אילו קשיים הם מתמודדים. אין לי ספק שלא קל לגייס חוקרים אפידמיולוגיים. אני יודעת שמכשירים חיילים, אבל זה לא מספיק, וזה ייקח זמן. כשדיברנו על גיוס מתמחים ורופאים בפנסיה, הכוונה היתה גם שהם יסייעו בחקירות. כדי לעשות חקירה אפידמיולוגית של אלפי אנשים, צריך המון חוקרים, וכרגע מגייסים אותם".
מה הצעד הכי משמעותי שגמזו עשה עד היום?
"הצליח לדחות את הסגר בחודשיים והכין את מתווה הערים האדומות".
ערב כניסתו לתפקיד היו 308 חולים קשים, והיום אנחנו עומדים על יותר מ־500. זה כישלון שלו?
"זה לא כישלון. אם לא היתה העלייה האקספוננציאלית האחרונה, בתחילת ספטמבר, הייתי אומרת אפילו שאנחנו במצב טוב. אין לי בעיה עם חולים קשים, כל עוד אני יודעת שהממשלה נוקטת צעדים כדי למתן תחלואה. הבעיה היא שלא עשו שום דבר.
"לכל פרויקטור צריך לתת לעבוד. כשאתה בא עם הצעות שלפי הדרג המקצועי הן הטובות ביותר, אבל לא נותנים לך לעבוד משיקולים פוליטיים, אי אפשר להגיד שנכשלת".
איך הגענו מהגדרה של מדינה ירוקה למצב שבו אנחנו מובילים בעולם בשיעור התחלואה ביחס למספר האזרחים?
"הצלחנו בהתחלה כי סגרנו את המדינה. ברגע שסוגרים, אין מחלה. פותחים את הסגרים - היא חוזרת. בקנדה, למשל, עשו סגר ממארס עד ספטמבר. הטילו על התושבים מגבלות קשות. נראה לך שהתושבים בישראל היו מסכימים לשבת בבית חצי שנה? חבל רק שלא ניצלו את הזמן בסגר הראשון כדי להתייעל לקראת ההמשך.
"חייבים להקפיד על נושא ההתקהלויות ויציאה הדרגתית ונכונה. אם זה לא יקרה, נחזור לאחור, לימים שבהם אנחנו מתמודדים עם אלפי נדבקים ביום".
אפשר בכלל לדבר במושגים של הורדת תחלואה כשמערכת החינוך והמשק פתוחים לחלוטין?
"אם כולם שומרים על ההנחיות, עוטים מסיכות ולא מקיימים מסיבות המוניות - אז כן".
גמזו הצהיר בחודש האחרון שהוא שואף להגיע ל־400 נדבקים ביום, והנה הגענו ל־5,000.
"כולנו שואפים להגיע ל־400 ביום".
סגר של שלושה שבועות יוביל אותנו לשם?
"לא בטוח".
דווקא איכילוב, בית החולים שגמזו הכין למקרי חירום, סבל ממקרי הדבקה של צוותי רפואה רבים.
"זה היה בתחילת הגל הראשון, ומהר מאוד זיהינו שמוקד ההדבקה הוא חדרי האוכל. חלק מהם סגרנו, ובאחרים הקפדנו על מספר מצומצם של אנשים ועל ריחוק. הצוותים מקבלים אוכל בחמגשיות ויוצאים החוצה. היום אנחנו בין הנמוכים בהדבקה בקרב בתי החולים.
"לא פעם, הבעיה היא במטופלים. כמו חולת הסרטן שהגיעה השבוע למחלקה האונקולוגית למרות שהיתה אמורה לשהות בבידוד. בדיעבד התברר שהיא חולה מאומתת, והיא הדביקה רופאה וחמש חולות אחרות. זו הסיבה שאני מדברת על צורך להגדיל את הצוותים בבתי החולים. כשמחלקה נכנסת לבידוד, מי שמשלמים את המחיר הם המטופלים".
את לא חוששת להידבק?
"אני לא בן אדם שחושש. פעם בשנה אנחנו עושים טיול הרפתקאות בחו"ל. לפני שלוש שנים עלינו לאנאפורנה בנפאל. לפני שנתיים עשינו את פרו ואת המאצ'ו פיצ'ו בהליכה. בשנה שעברה עשינו את אלסקה. השנה, בגלל הקורונה, לא נסענו לשום מקום.
"אז החלטתי שאני נותנת לעצמי מתנה ליום הולדת 60 ועושה את שביל ישראל עם מדריך צמוד. ארבעה ימים בחודש - רביעי, חמישי, שישי, שבת. ישנים בכל מיני צימרים ומלונות. אני עושה בכל פעם קטע אחר של המסלול, לפעמים ישראל או הילדים מצטרפים אלי".
הדירה שלהם ממוקמת בפרויקט יוקרתי וסגור במרכז הסואן של תל אביב. הם עברו לכאן לפני שנה וחצי מהקוטג' הגדול במבשרת ציון. כאן אין חצר וגם לא מרפסת, אבל לרשות דיירי הבניין עומדים בריכה פרטית וחדר כושר. למרות הסלון המפנק והמטבח המצוחצח, שבו היא משקיעה שעות של בישולים בכל יום שישי, החדר האהוב עליה נמצא צמוד לכניסה ומשמש ארון בגדים ובעיקר נעליים. שפע של זוגות, בשלל צבעים, רובם עם עקבים מיוחדים. הרופאים והמתמחים מזהים את נקישות נעליה כשהיא מתקרבת לחדרי הניתוח או הטיפול הנמרץ.
כבר עברה חצי שנה מאז שאנחנו בקורונה. מה את חושבת על מכחישי המגיפה, ואלה שטוענים שמדובר בקונספירציה עולמית?
"המכחישים הם תופעה מדאיגה. הם מאמינים שלא צריך לנקוט אמצעי מניעה, כמו מסיכות, והכל בסדר. אבל קורונה זו לא שפעת והיא לא מתנהגת כמו שפעת או כמו דלקת ריאות. היא מדביקה בצורה בלתי רגילה ומהירה. אמנם התסמינים הם דומים, אולם חמורים בהרבה, ומלווים בקרישיות דם מוגברת. יש לא מעט תופעות קשות שנשארות גם אחרי שמחלימים. המחלה מפתיעה אותנו כל הזמן.
"זכותו של אדם לומר מה שהוא רוצה. יש גם כאלה שנאבקים בחיסונים. הדאגה שלי היא שיש אנשים שמאמינים למכחישים. התפקיד שלנו, כרופאים, הוא לתת להם הסבר נאות. התקשורת בישראל עשתה שירות מצוין כשנכנסה לבתי החולים והראתה את חולי הקורונה הקשים. מספיק שיהיה לכל אחד בן משפחה או חבר שחטפו את זה, כדי שיבינו שהקורונה גורמת לנכות, גם בעת האשפוז וגם אחריו".
בהתחלה מיקמו גם אותך בין מכחישי המגיפה.
"לא ידעתי. מעולם לא אמרתי משהו כזה".
לפני חודשיים אמרת "לא היה גל ראשון, ולכן אין גל שני". למה התכוונת?
"אני עדיין אומרת את זה. אין גלים: הקורונה כאן כל הזמן. זה מה שאומר גם ארגון הבריאות העולמי. תסגרי את האנשים בבתים - ההדבקה תרד. תשחררי - היא תעלה. צריך ללמוד לחיות לצד הקורונה, עד שיימצא חיסון. זה לא קל, מדובר במרתון שעשוי להימשך שנה, אבל הוא לא בלתי אפשרי".
מה קרה עם מנכ"ל משרד הבריאות הקודם, משה בר סימן טוב, שגרם לך לומר באפריל "הוא מטיל עלינו אימה כבר חודשים, מצביא שלא מבקר בשטח"?
"כולם חשבו את זה, ורק אני אמרתי. כשהתחילה המגיפה, עצרו למעשה את הפעילות האלקטיבית, ההתערבות הרפואית שאינה דחופה, ואמרו במשרד הבריאות שנעשה רק ניתוחי חירום ושניערך לקורונה. התכוננו, הקמנו את המחלקות, גייסנו משאבים, והיתה לנו תוכנית מוסדרת של איזה צוות עובד היכן. חילקנו את האנשים לקפסולות, ובשיא המגיפה באפריל היו לנו מקרי קורונה בודדים. בארץ היו 133 מונשמים, אצלנו באיכילוב היו 13. ואז אמרו שאסור לנתח.
"ראיתי אנשים שחיכו לניתוחים. ילדים עם עקמת בגב. אנשים שלא שומעים טוב. שנשלחו לגסטרוסקופיה בשל חשש לגידול. מקרים שלא נחשבים לחירום, אבל קריטיים לחולים עצמם ולאיכות החיים שלהם, והדברים האלה נדחו.
"אז הצוותים עמדו וחיכו לחולי קורונה, כאילו הם מחכים לאויב, והוא לא מגיע. באפריל, במהלך הסגר, כתבתי מכתב לבר סימן טוב ואמרתי לו שאנחנו מוכנים, ושנשמח להמשיך לבצע ניתוחים. הוא לא ענה לי. אני לא מאשימה אותו, הוא מקבל המון מכתבים. זה לא מה שהטריד אותי, אפילו לא טיפה.
"עבר עוד יום ועוד יום, והכל היה ריק. הרופאים דיברו ביניהם שצריך לקרוא לאנשים לבוא לניתוחים. אנשים מקבלים משכורת ולא עשו כלום, למשל אנשי צוותי חדר ניתוח. התחלתי לתת אישורים לניתוחים אלקטיביים, והובהר לי ממשרד הבריאות שזה אסור. ואז הגעתי לטלוויזיה ואמרתי מה שאמרתי. לא היתה לי דרך אחרת להעביר את המסר".
הוא דיבר איתך אחרי השידור?
"הוא לא דיבר איתי לפני ולא דיבר איתי אחרי".
חששת למקום העבודה שלך, אחרי שפרקת את התסכול?
"אני לא חוששת ולא פוחדת. מה יעשו לי? לא ייקחו לי את הילדים, את הנכדים, את הפרופסורה, את הניהול, את החולים הפרטיים שאין לי.
"נולדתי עם תפיסה שלא צריך לפחד, קיבלתי את זה בגנים מאמא שלי. אני לא פוחדת להביע את דעתי. ואני גם מאוד אופטימית, פרקטית, לא פוחדת לעבוד קשה, ודורשת את זה גם מהאנשים שעובדים איתי. אני מבינה למה מנהלי מחלקות אחרים לא דיברו, הם הרגישו תלויים במשרד הבריאות, שאולי לא יקבלו תקציבים. אני אמרתי את העובדות, בר סימן טוב לא הגיע לשטח. בעיקר הטריד אותי שכפו עלינו דברים שהיו לא נכונים לאותו זמן".
הוא ופרופ' סיגל סדצקי עשו משהו טוב?
היא שותקת לרגע. "לא ידענו אז מה זו מגיפה, כולם פחדו, והם עשו כמיטב יכולתם. ההחלטה על הסגר - הנשק הכי קטלני - נבעה מהחשש שיהיה פה תרחיש ספרד ואיטליה. גם אני חששתי מזה בהתחלה. אחרי שבועיים הבנתי שלא כצעקתה. אין לי ספק שאנשים מתו כי לא קיבלו באותה תקופה טיפול רפואי".
את מעירה לאנשים שמסתובבים בלי מסיכות?
"כל הזמן. אני מבקשת מהצעירים בברים לשמור מרחק. לפעמים, כשאני לא באה לבית החולים על האופניים אלא נוסעת באוטובוס, אני מעירה לאנשים. אם נעטה כולנו מסיכות, תהיה התייצבות בתחלואה, ואולי אפילו נרד קצת.
"אנחנו לא עם ממושמע. אפילו לנו, כרופאים, לקח זמן להיות ממושמעים. מצד שני, אני מבינה את הציבור. הוא מבולבל ושומע דעות שונות. אפילו בינינו, הרופאים, יש גישות שונות. יש רק קונצנזוס אחד, והוא עטיית מסיכה כמו שצריך. מעל לאף ולא על הסנטר. לצערי, אף אחד לא ממלא אחר ההוראות במאה אחוז, גם לא המנהיגים שלנו. אני חושבת שהם צריכים להיות מודל לחיקוי.
"אנשים צריכים לדעת שהם מפרים את החוק, ויש לכך משמעות פלילית ובריאותית. הם יכולים לחלות ולמות. יותר גרוע: הם יכולים לגרום לאחר למות. והאחר יכול להיות האדם שהם הכי אוהבים. אח, הורה, ילד, חבר.
"חברה רופאה הציעה השבוע שצוותים רפואיים ייצאו למרכזי הערים במסיכות ויישאו שלטים שעליהם ייכתב: 'תקפידו על ההנחיות, כי אנחנו לא נושמים'. בעיניי, זה רעיון לא רע".
מי אשם יותר - הממשלה שזגזגה, או האופי הישראלי, שלא בנוי להישמע לכללים?
"שני הצדדים מתחלקים באחריות. אין ספק שהקורונה הפכה למחלה פוליטית, אבל מצד שני, הציבור תורם את חלקו בחוסר המשמעת".
ייתכן שהפכנו לאדישים?
"אולי. וזה צריך להשתנות, כי אנחנו עומדים בממוצע על עשרה מתים ביום. אין אדישות למתים, אבל יש מין חוסר הבנה של אנשים שזה עדיין לא הגיע אליהם. אנחנו מכירים את 'לי זה לא יקרה', המשפט הזה קיים אצל לא מעט אנשים, בעיקר צעירים. הם צריכים לדעת שיש גם אנשים בגילם שמחוברים למכונות הנשמה".
אחד הוויכוחים סביב הקורונה הוא ההדבקה במקומות פתוחים. מה מידת הסכנה להידבק בהפגנות?
"אין לי מושג כי לא עשינו על זה סקרים. אם ההפגנות מסודרות, ואם לכל אחד יש היכן לעמוד, כמו שמסומן בכיכר רבין - אז אין בעיה. אני בעד הפגנות, זו זכות בסיסית ומשמעותה של הדמוקרטיה. אבל ברגע שזה הופך לאירוע לוהט, ואנשים לא עוטים מסיכות וצמודים אחד לשני, אז זה בדיוק כמו בחתונה. גם באוויר הפתוח תהיה הדבקה, אם כי פחות בהרבה מאשר במקום סגור.
"אפשר לקיים הפגנות וגם לעמוד בהנחיות. ההנחיות הן א־פוליטיות: מסיכה ושמירת מרחק. זה אולי נשמע הזוי למפגינים שמסירים את המסיכות, אבל הם צריכים לדעת שיש לזה מחיר. מי שלא שומר על הנחיות, חורץ גם את דינם של הרופאים והאחיות. אנחנו אלה שרואים את החולים בסבלם, ואנחנו אלה שעובדים קשה יותר".
זה תקף גם למסיבות טבע או לנופש בכנרת?
"במרחב פתוח יש סיכוי קלוש להידבק, אבל אם אתה עומד ליד אדם מאומת, ושניכם בלי מסיכה, אז אתה עלול להידבק גם במרחב. אנשים צריכים להישאר בקפסולות שלהם ומרוחקים מהשאר".
מה היית משנה בהתנהלות נגד סרבני המסיכות?
"את האכיפה. אני לא חושבת שאדם שהולך לבדו ברחוב צריך לחטוף דו"ח. המשטרה צריכה להתמקד באירועים ההמוניים, כי הם מייצרים המון מאומתים. יש שם מפיצי על, שמדביקים את כל הסביבה הקרובה שלהם. מספיק כמה בודדים ברחבת ריקודים כדי שתהיה הפצה המונית.
"בירדן, למשל, נקטו יד קשה בעת סיום צום הרמדאן. שמו שוטר בכל רחוב, ומי שרק העז לצאת החוצה לחגוג, נעצר".
את בעד איכוני השב"כ?
"אני בעד כל דבר שיוריד את התחלואה. בוודאי אם זו טכנולוגיה מדויקת, שעוזרת לקטוע את שרשראות ההדבקה".
מה עם זכויות הפרט?
"זה לא רלוונטי במצב הזה".
מה יקרה לנו בחורף?
"יכול להיות שיהיה זוועה, אבל אני לא אדם פסימי. אם תחלואת השפעת תהיה כמו בשנים קודמות, וזה לצד הקורונה, תהיה כאן קטסטרופה. אבל במדינות שיש בהן כרגע חורף ראינו שיש מעט מאוד שפעת, כי כולם עוטים מסיכות, והמבוגרים כבר יודעים לשמור על עצמם. זה מה שקורה באוסטרליה, למשל".
מה את חושבת על הרעיון של חיסון עדר, שמדבר על הדבקה של 90 אחוזים מהאוכלוסייה?
"אני לא מאמינה גדולה בחיסון עדר. אנשים לוקחים כדוגמה את המודל השבדי, אבל צריך לבחון את התמותה שם. על ההתחלה היו 6,000 מתים, ויהיו עוד. אני לא חושבת שמדינת ישראל תהיה מסוגלת לספוג אובדן כזה, מה גם שהכלכלה של שבדיה הידרדרה מאוד".
יש מדינה כלשהי בעולם, שאת רואה בה מודל מושלם לטיפול בקורונה?
"לא".
גם לא ניו זילנד?
"נראה לך נכון להטיל סגר כולל רק כי התגלו ארבעה נדבקים?"
לאור הניסיון שלך, את רואה את עצמך מחליפה מתישהו את פרופ' גמזו בתור מנהלת איכילוב?
"אני?" היא מזדעקת. "ממש לא. טוב לי היכן שאני נמצאת. חשוב לי להיות במגע עם החולים. כל יום אני מתקדמת כאן. המערך הולך וגדל, ועכשיו אני עובדת על הקמת יחידה לטיפול נמרץ אפידמיולוגי. זה דרש תכנון וחשיבה. היכן היא תמוקם, מי ינהל אותה, היקף כוח האדם, הכספים. אשמח לצאת מכאן לפנסיה.
"מה שכן, אם היו לי עוד חיים מקבילים, הייתי רוצה לנהל מערך דומה בפריפריה, שונה מהעוצמה שיש לבית חולים מרכזי".
למה את הכי מתגעגעת מהימים שלפני הקורונה?
"לחיבוק פיזי עם חברים. אני לא מתחברת לזום ברמה האישית, זה לא ממש קשר. אני מתגעגעת לישיבות שבהן היינו מתכנסים יחד, מחליפים חוויות, עושים מינגלינג. עכשיו הפכנו לבודדים.
"אבל למרות הסגר, הייתי רוצה שהאזרחים לא ישכחו את הערבות ההדדית. אנחנו נכנסים לראש השנה, אחר כך ליום כיפור, חשוב שכל אחד יכבד את השני. תעטו מסיכה, תימנעו מהתקהלויות ותשמרו על האוכלוסייה המבוגרת. בואו ננצל את הסגר להחלמה, כדי שלא נידרש לכך שוב בעתיד".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
