במבט ראשון זה היה נראה כמו תרגיל. משום מקום הודיע עפר שלח, חברו הקרוב של יאיר לפיד, על דרישתו לקיים פריימריז לראשות יש עתיד - לראשונה מאז קמה המפלגה. חברי הכנסת של יש עתיד היו המומים. גם אצלם עלה חשש כבד כי לא מדובר ביותר ממהלך מתואם להתחדשות המפלגה, הצגתה כמפלגה דמוקרטית ומרכזית, ואולי גם את לפיד כווינר אחרי ניצחונו הצפוי.
גם אופן ההכרזה חיזק את החשד. בפוסט קריאת התגר של שלח אמנם נרשמו כמה מתקפות על לפיד, אבל הביקורת הדי מנומסת התמקדה בהסתתרותו רבת השנים של יו"ר יש עתיד מאחורי החוקה הדמוקרטית של המפלגה שיצר, ולא, למשל, בחוסר יכולתו להנהיג, בתחושות המשטמה כלפיו בחוגי השמאל או בתקרת הזכוכית שאליה הגיע בלי שיתאפשר לו להרכיב קואליציה. לפיד יוכל להפריך בקלות את הביקורת מצד שלח אם ייעתר לבקשה לקיים פריימריז.
אולם ככל שחלף הזמן, התחזקה התחושה כי מדובר במהלך אמיתי, וכי לפיד ושלח לא היו לוקחים סיכון לתרגיל שעלול להתגלות ולקבור את המפלגה לחלוטין. עוד התברר בינתיים כי דרישתו של שלח לקיים פריימריז לראשונה במפלגה עלתה כבר בפגישה אישית ביניהם. רק אחרי שלא נענה, בחר לצאת עם דרישתו בפומבי.
לפיד הוכה בתדהמה. שלח הוא לא עוד דמות במפלגה, אלא מהאבות המייסדים ובעיקר חבר לנשק. במשך השנים היו לשניים לא מעט חילוקי דעות ומריבות, אבל עד כה ידעו להסתדר ודי בקלות. במהלך קמפיין הבחירות, כשיש עתיד היתה חלק מכחול לבן, היה זה שלח שאמר כי מפלגתו תהיה מוכנה לשבת בממשלה הנתמכת על ידי הרשימה הערבית המשותפת. הצהרתו שימשה דלק בתשדירי התעמולה של הליכוד וגרמה לאנשי מטה כחול לבן לתלוש שערות.
שלח גם סירב ליישר קו עם ההצהרות המרכזיות והדי ימניות של לפיד, בני גנץ ובוגי יעלון, והמשיך להביע תמיכה בתוכנית שתי המדינות ומו"מ ישיר עם הערבים. שלח לא היה רוצה גם לראות את המשך שיתוף הפעולה הפוליטי עם יעלון. לדעתו, אנשי יעלון, צביקה האוזר ויועז הנדל, המיטו אסון על כחול לבן ומנעו הקמת ממשלה בראשותה.
אולם שלח מעולם לא מתח ביקורת ציבורית על לפיד, גם כשחלק על דעתו. לפני כמה שבועות, כאשר עמד תחת מתקפה תקשורתית בעקבות התפרצותו הזועמת והגסה על מגישי טלוויזיה חרדים בערוץ הכנסת, יצא לפיד להגנתו.
תקנון יש עתיד נוסח עם הקמתה של המפלגה, כך שלא ניתן יהיה לחזור על הטעות שעשה אביו המנוח של היו"ר, טומי לפיד, שבשל מאבקים פנימיים התפוררה מפלגתו ונעלמה מהמפה הפוליטית דווקא בשיא כוחה. אין במפלגה התמודדות - לא ליו"ר ולא להרכב הרשימה - אין מוסדות, אין גופי פיקוח ובקרה ואין כל סממנים דמוקרטיים. שיטה זו נועדה להבטיח את שלטון היחיד של לפיד כל עוד כוחו במותניו. שלח לא יכול לצפות לתמיכתם של מי מחברי הכנסת במפלגתו מהסיבה הפשוטה: לפיד הוא שקובע את הרשימה.
בשמונה השנים שבהן קיימת יש עתיד הספיק לפיד לזרוק מהמפלגה לא מעט שמות בולטים כמו עדי קול, חיים ילין, דב ליפמן, עליזה לביא ועוד. אחד מחברי הכנסת לשעבר במפלגה אמר השבוע כי הוא מבין את שלח. לדבריו, "יש עתיד היא עסק משפחתי על חשבון הציבור".
מתברר, על פי אותו גורם, כי שני חברי כנסת מהמפלגה ניסו לנצל את פירוק כחול לבן כדי לעבור צד ולהצטרף לבני גנץ. הם אף החלו בהידברות אינטנסיבית עם אנשי גנץ כדי לקדם את המהלך במהירות, אולם חששם כי הדבר לא יצלח ולפיד יתנקם בהם ויסלק אותם מהרשימה, גרם להם לוותר. היחידה שעברה היא פנינה תמנו־שאטה, בעוד ששניהם נותרו עד היום תקועים עם לפיד באופוזיציה.
ללפיד לא תהיה הרבה ברירה והוא ייאלץ להיעתר לדרישתו של שלח. ממש כמו שנתניהו נאלץ להיעתר לדרישתו של גדעון סער. אם יסרב, צפוי שלח לעבור לאחת ממפלגות השמאל. אם ייאות וינצח, שאלה גדולה תהיה לגבי יכולתם של השניים להישאר תחת קורת גג אחת.
בניגוד לנתניהו ולמפלגות אחרות שבהן שני יריבים נותרו לשבת יחד אחרי שהתחרו, לפיד לא בנוי לזה. הנאמנות שדרש עד כה היא בסדר גודל של קים ג'ונג־און. מבחינתו להשאיר את שלח, גם כמספר 2, זה חיים בצל פחד תמידי מהסכין הבאה.
אולי עכשיו הכסף יזרום
באחד מימי השבוע טלפן הוד בצר, ראש המטה של גנץ, לשר האוצר ישראל כץ ובפיו בקשה. לקראת ההכנות על התקציב גנץ מעוניין להיפגש עם החשב הכללי. "פיניטו לה־קומדיה", השיב כץ. במלים אחרות - נגמרה החגיגה. הנציג שלכם, שאול מרידור, לא עובד כאן יותר.
נמאס לו. כץ // צילום: אורן בן חקון
עובדים במשרד האוצר מספרים כי בימים האחרונים האווירה במשרד משוחררת יותר, שמחה יותר. כמו אבן ענקית שנגולה. מסתבר שנוכחותו של מרידור העיקה על הרבה מאוד מאנשי המקצוע שם, ולא רק על כץ. הנוכחים במקום השבוע אמרו שהמנכ"לית נראית מאירה ושמחה, "אפילו גבהה בחמישה סנטימטר". גם היועץ המשפטי של המשרד זרח במיוחד. אחד מראשי הערים שהגיע למשרד האוצר לטפל בענייני עירו אמר לכץ שמעולם לא ראה את פקידי האוצר יעילים ונמרצים כמו המראה הנגלה כעת מול עיניו.
בשיחה עם אנשי המשרד אמר השבוע השר כי בתחילת הדרך היה ביניהם דווקא שיתוף פעולה. כץ ירש תוכניות שגובשו טרם כניסתו ופעל יחד עם מרידור לממש אותן. זה היה כמו עזרה ראשונה, אמר.
אלא שמייד אחרי זה התחילו החריקות. תוכנית המאה מיליארד לסיוע במשבר הקורונה פשוט נתקעה. אנשים לא קיבלו את הכסף ושכירים ועצמאים התחילו להפגין נגד הממשלה. לכץ התברר, כך אמר, כי מרידור החליט לתקוע הכל ולא לשחרר את הכסף. בשלב השלישי, אמר כץ, נחצו כל הגבולות. מרידור העריך שיש בחירות והתחיל לשתף פעולה באופן מלא עם האופוזיציה וכחול לבן. התבטאויות פומביות שלו פגעו במדיניות הכלכלית של השר, ציטוטים ודברי ביקורת מהדיונים הסגורים דלפו לתקשורת, ובנוסף שוב נתקעו התשלומים.
בשלב הזה פנה כץ ליועץ המשפטי לממשלה וביקש ממנו לפתוח בהליך הדחתו של מרידור. היה זה הרגע שבו גילה לו היועמ"ש כי גם משה כחלון לפניו ביקש את אותה בקשה, אולם נענה בשלילה היות שהיתה זו ממשלת מעבר. לכץ העניק אור ירוק, אלא שמרידור הקדים ועזב.
נתניהו לא לקח סיכון
בכל כנסת יש לנתניהו איזה גדעון סער שבעיני רוחו עוסק מהבוקר עד הלילה במחשבות כיצד להביא את שלטונו לקיצו. כך היה גם בשבועיים האחרונים, ביישורת האחרונה שלפני ההחלטה הסופית להאריך את כהונתה של הכנסת.
אחת השאלות המסקרנות שעלתה לפני המועד האחרון להגשת התקציב היתה מדוע נתניהו לא מנסה להקים קואליציית 61 שתחליף את זו הקיימת ותפטור אותו מהצורך ברוטציה או בבחירות נוספות. הרי לשם כך היה עליו לגייס שני שרים בלבד מכחול לבן, לצרף את נפתלי בנט באמצעות הצעה לתיקי הביטחון והמשפטים, ולהמשיך עם קואליציית הימין שאליה שאף. בדיעבד התברר כי מי שהסיר את האפשרות מהשולחן הוא נתניהו עצמו.
אנשי כחול לבן שעימם באו אנשי הליכוד במגע ידעו כי מנתניהו צריך להוציא הישגים מוחשיים ולא הבטחות, אחרת יישארו בלי כלום. לשם כך גויס אחד משרי הליכוד שיכין מתווה שיאפשר לשניים מכחול לבן לעבור באופן מיידי.
השר ישב על המדוכה והגה תוכנית שלפיה הכנסת, באמצעות הרוב הפרלמנטרי של קואליציית ה־61 החדשה, תחוקק שני חוקים: הראשון - ביטול הסנקציה שלפיה מי שפרש ממפלגתו לא יכול להתמודד בבחירות במסגרת מפלגה קיימת. חוק זה נועד לאפשר שריון של העריקים לרשימת הליכוד הבאה. השני - ביטול הסנקציה שלפיה מי שפרש מסיעתו לא יכול לשמש שר בממשלה באותה קדנציה. החוק נועד כמובן לאפשר לאותם עריקים להמשיך לכהן כשרים.
נתניהו קיבל את ההצעה מהשר וביקש לחשוב על כך. כעבור יומיים השיב בשלילה. מסתבר כי החשש מפני מהלכים של סער עדיין מקנן בקרבו. נתניהו חשש שחוק שנועד לסייע לו עשוי להתהפך לו על הראש, כאשר מי שיערוק יהיה סער יחד עם קבוצה מהליכוד, להקמת ממשלה אחרת בראשות גנץ או מועמד אחר מהשמאל. אם אין סנקציות נגד פורשים, נתניהו עצמו נותר נטול הגנה.
החיבוק שפייגלין לא קיבל
מבחינה אישית, המעבר של שולי מועלם השבוע ממפלגת ימינה אל הליכוד הסיר מועקה מסוימת מליבותיהם של נפתלי בנט ואיילת שקד. שניהם הרגישו רע עם כל מה שקרה איתה. היא הלכה איתם להרפתקת הימין החדש, מה שאפשר להם לפרק את הבית היהודי מבלי לשלם את מחיר הפרישה ולקבל יחידת מימון נוספת - דבר קריטי במיוחד עבור מפלגה המתמודדת בפעם הראשונה.
אולם מאז ועד היום לא הציבו אותה במקום ריאלי שיאפשר לה לחזור לכנסת. העובדה כי מצאה בית פוליטי אחר מקילה עליהם.
במבט רחב, נתניהו זקוק למועלם כמו גם לפרי פרץ, בדומה למהלכים ואישים נוספים הקשורים לציונות הדתית, לקראת הקרב הגדול שעומד להתחולל במערכת הבחירות הבאה מול בנט.
היום אפשר לקבוע די בוודאות כי בנט והתחזקותו בסקרים היו גורם מכריע בשיקוליו של נתניהו לדחות את הבחירות. רה"מ יודע להתמודד היטב עם מתקפות משמאל. יתרה מכך, הוא נבנה ואף מתחזק מהן. החוליה החלשה שלו היא דווקא מתקפה מימין. לכן הוא מגייס שמות מהציונות הדתית ואינו מתנגד לחדירת גורמים מהציונות הדתית לליכוד, כפי שהתנגד כל השנים לפייגלין ולמחנהו.
לפני שנה החליט אביחי בוארון, שם בולט בציונות הדתית ובהתיישבות, להקים את פורום ציון וירושלים ולהשתלב בליכוד. זה התחיל ב־30 איש, והשבוע חצה הפורום את ה־1,000 חברים. בניגוד למנהיגות יהודית, אלו לא קוראים תיגר על מנהיגותו של נתניהו.
בניגוד לפייגלין, שבו נתניהו כל השנים נלחם, את הפורום הציוני־דתי החדש ככל הנראה יחבק. כמו את שולי מועלם והרב רפי פרץ. רבים ממצביעי הבית היהודי לשעבר יעברו לליכוד בשל הקו העוין לנתניהו שנוקט בנט. רה"מ מעוניין לקלוט כמה שיותר מהם ולחזק את התחושה כי הבית הפוליטי החדש לא פחות טוב מהישן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו