העונה הארוכה ביותר של "הישרדות" בארץ מתקרבת לקיצה - כמעט 60 פרקים חלפו מאז החלה אי שם בתחילת מאי השנה (כן, זה היה השנה) וכעת, בדיוק ארבעה חודשים אחרי, אנחנו מודים בפה מלא - אין לנו מה להגיד על ההתרחשויות בשני הפרקים האחרונים, באמת. כלומר, אנחנו יכולים להביא לכם דיווח מהימן לגבי תנוחות השכיבה שהחלפנו במסגרת משימת ההתעלמות (משימה מיוחדת שבה גיא חופר למתמודדים בעאלק נבזיות ואנחנו מתעלמים), אבל בתכל'ס אנחנו בטוחים שיהיה קשה למצוא אדם שאשכרה נהנה מהפרקים האחרונים, ובצדק. זה לא רק העובדה שכנראה כבר אין מה לשדר ולכן אפילו ההודעה של ירדן ועידן לבני על כך שידיחו אותו, מוצאת את עצמה על המסך. הרי מי צריך מתח? הצופים גם ככה כבר מורגלים לבוא.
במקום זה, נקדיש את הטור לאחת הדמויות המוצלחות בעונה הזאת - בני ברוכים. בעונה שכללה שלל כוכבים שלא הגיעו רחוק (היוש דנה רון, ד"ש לעדי ביטי), ברוכים היה אחד הדמויות האנונימיות ביותר בעונה, אך גם זה שהגיע הכי רחוק ביניהן, בעודו נישא על תדמית הלוזר, שגם טופחה עבורו וגם הוא תרם לקיומה.
בני הניע את המשחק. לטובה או לרעה, בזכותו או בגללו, באופן פסיבי או אקטיבי, זה לא משנה – דברים קרו בגללו. מהטסטות הראשונות בהן קיווה שלא יעוף, עובר בסכסוך המידי והבלתי פוסק שלו עם אלה איילון - נציגת היופי והחן (בעיני עצמה), דרך גניבת הפסלון שלה, ההתנצלות, ההפסדים במשימות, חגית כמובן והזגזוגים בין הבריתות – ברוכים היה דמות מרכזית שהעונה היתה נראית אחרת לגמרי בלעדיה. נסו למנות איזשהו מהלך משמעותי שקשור למשל ברגב הוד. הברזנט - סבבה, מה עוד? אין ממש. עם בני קרו דברים בלי סוף ולא מוגזם יהיה לומר שיש לו חלק נכבד בעובדה שהחזקנו מעמד כמעט 60 פרקים.
בני הוכיח שהוא דמות ראויה. תאהבו אותו או לא,VIP או לא, ברוכים הוא דוגמה מובהקת לעובדה שפרסום אולי טוב לפרומואים ולמתח לפני תחילת העונה, אבל כשמדובר ב"הישרדות", עדיף להיות אנדרדוג עם סיפור מעניין. הוא הגיע על תקן הבחור הלא מוכר, המצחיק גם אם לא בכוונה, קצת אאוטסיידר מול היפים והמפורסמים, ודווקא מהמקום הזה, היה הרבה יותר מעניין לעבור איתו תהליך שהפך אותו למה שהוא – דמות ריאליטי לא שטוחה (לשם שינוי).
אנחנו אוהבים לוזרים. בני העיד על עצמו שהוא לא באמת מובל ושבחיים האמיתיים הוא אדם מוביל. למשחק לעומת זאת, הוא הגיע על תקן האנדרדוג המוחלט. המנודה שסופג את עקיצות מ"מלכת הכיתה", נזרק משבט אחד לאחר, מצטרף לבריתות קיימות ובאופן עקבי מפסיד במשימות. כל הדברים האלה יצרו לבני תדמית של אאוטסיידר שהפכה בשלב מסוים ל"לוזר", אבל לצד העלבון המובן והמוצדק, זה גם מה שסייע לבני להתקדם במשחק ולנו להזדהות איתו ולהתאהב בו. מוקדם יותר בעונה, אגב, ציינו שלבני יש סיכוי להגיע רחוק בעונה ואולי אפילו לגמר, אם ימשיך לשייט מתחת לרדאר וזה בדיוק מה שקרה. כלומר, לפחות עד שלב מסוים.
בני ברוכים הוא בן אדם. כן, אולי נשמע מוזר לתת למישהו צל"ש על אנושיות, אבל תודו שבעונה של חרמות, אלימות ורוע, מדובר במצרך נדיר וראוי להערכה. בני ספג אש פעמים רבות, בעיקר מאלה. הוא גם ירה בחזרה וגם היה לו מספיק אומץ לבוא ולהתנצל כשהבין שטעה, והוא לא חיכה כמו רוב החברים שלו לאינסטגרם כדי להודות בטעות בדיעבד. גם לאחר העריקה שלו מברית הספורטאים, הוא הכריז בקול שהוא מבקש סליחה מקוז'י על ההדחה שלו. אפשר אמנם להתווכח על כמה המהלך הזה הוכיח את עצמו, אבל בשורה התחתונה בני הרגיש שעשה צעד לא נכון ובמקום להתבצר בעמדה שלו ולמצוא צידוקים מהפיליפינים ועד ישראל - הוא פשוט אמר "סליחה, טעיתי", בזמן אמת. ואנחנו מעריכים את זה.
בגלל שהוא אותנטי. בני לפעמים הצחיק ולפעמים ממש לא, לפעמים היה רגיש ולפעמים מעצבן, לפעמים מנצח ולפעמים מפסיד, אבל לא משנה מה – האמנו לו, ולו מהסיבה הפשוטה שככה אנשים מתנהגים ועובדים. אנחנו מגיבים באופן שונה לכל סיטואציה וקשה לשים אותנו באיזושהי קופסה ספציפית. כמובן שאפשר אם רוצים (תשאלו את אלה), (סליחה, אלה), אבל בני לא הפסיק להשתנות והגיב בכל פעם כפי שהרגיש לנכון. אז קראו לו צבוע, קראו לו לא מצחיק ולא תמיד התייחסו אליו נחמד, אבל הוא עמד על שלו ועשה דווקא לתדמית שתפרו לו, כי תדמית היא לא האמת. חשבתם שאני פחדן? הנה מהלך.
בגלל האמונה – בעצמו. בני עשה בעונה הזאת המון צעדים אסטרטגיים, לא כולם היו חכמים. לפעמים היה נראה שהוא רוקד "דבקה" של אסטרטגיה, בלי איזשהו היגיון מסודר, פשוט כדי לעשות, להישאר על הגל. עד שלב מסוים זה עבד ובסוף, כפי שמסביר עידן בפרומו לפרק הבא, זה מה שהוביל להדחתו. אז נכון, תקראו לו כבד אווז, זגזגן או לא סגור על עצמו, אבל בסופו של דבר, בני הלך עם מה שהוא מאמין בו - הוא עצמו. וזה גם סוג של ניצחון.
• ממשיכים לדבר על "הישרדות" בבלוג הריאליטי "בטטת כורסה"
