17 במאי 1974 היה עוד יום רגיל עבור מרבית תושבי מוסקבה. בריה"מ דאז נראתה בשיא עוצמתה ונתפסה על ידי מרבית המשקיפים מבית ומחוץ איתנה ומונוליטית. מחשבות הכפירה, אם היו כאלה אצל מי מאזרחי האימפריה הסובייטית, הוחבאו עמוק והרחק מעינן הפקוחה של הרשויות. גורלו של מי שיעז להביע דעה עצמאית ומנוגדת לקו האידיאולוגי של השלטון, ועוד יעשה זאת בפומבי, יהיה מר, זאת ידעו כולם.
על כן, המחזה שהתגלה בשעות אחר הצהריים של אותו יום לעיני עוברי אורח במרכז מוסקבה, בסמיכות לבניין שגרירות לבנון, היה דמיוני כל כך שאפשר היה להקבילו לפלישת חייזרים. עשרות אנשים, שנראו אזרחים סובייטיים רגילים, התאספו ליד הנציגות של מדינה מזרח־תיכונית רחוקה כדי למחות ולהפגין. תהלוכות, הפגנות ואסיפות לא היו זרות לחלוטין לנוף הסובייטי, אך הן נערכו תמיד בהוראת הרשויות ובארגונן המלא, וביטאו את המסרים שהשלטון דלה מן הארסנל התעמולתי הקבוע שלו: "לא לאימפריאליזם ולציונות", ו"יחי הקומוניזם ואחוות העמים".
אלא שהסיסמאות הנבובות האלה נעדרו לחלוטין מן הרחבה שלפני שגרירות לבנון, ובמקומן הונפו כמה שלטים מאולתרים שתוכנם שונה בתכלית. "בושה לרוצחים", צעקה הכתובת על אחד מהם אל עבר השגרירות, והעידה כ־1,000 עדים שזאת אינה הפגנה מטעם. את התמונה השלימו מאות שוטרים, אשר הובאו למקום מבעוד מועד וכעת הקיפו את הרחבה. אחרי דין ודברים קצר עם המפגינים הם התחילו במעצרים. חופש הביטוי והמשטר הסובייטי לא הלכו יחד, במיוחד כאשר היה זה חופש הביטוי של היהודים.
גם היום, ממרחק 46 שנים והרבה תהפוכות פוליטיות, בלתי אפשרי שלא להעריץ את 50 היהודים שבאו אז לשגרירות לבנון במטרה למחות נגד מבצעי הטבח במעלות, לבכות על הקורבנות התמימים ולהפגין באומץ את ההזדהות עם מדינת ישראל, שנואת נפשו של השלטון הרודני ששלט בבריה"מ. מישהו יכול להעלות על הדעת שיהודי איראן יתייצבו על יד נציגות חיזבאללה בטהרן ויעזו למחות על פיגוע נגד ישראל? והרי זה בדיוק מה שהתרחש במוסקבה, בהבדל אחד - השלטון הסובייטי היה חזק ומפחיד בהרבה ממשטר האייתוללות באיראן.
הלב יצא אל ישראל
"הפיגוע הנורא במעלות בוצע על ידי ארגון הטרור 'החזית הדמוקרטית לשחרור פלשתין' יומיים לפני כן, ב־15 במאי", נזכר נתן שרנסקי, אז בחור צעיר בן 26. "כשנודעו לנו, פעילי מחתרת יהודית במוסקבה, התוצאות הטרגיות - יותר מ־20 הרוגים, מרביתם ילדי בית ספר - הלב נקרע. אני זוכר שהתקשר אלי מסורב העלייה הוותיק אלכסנדר לונץ, שהיה בשבילי המורה לציונות, והוא הגה את הרעיון של ההפגנה מול הנציגות הלבנונית, שכן המחבלים באו מלבנון. מייד הסכמתי".
הטבח במינכן // צילום: אי.פי
שרנסקי הצטרף לפעילות היהודית בתחילת 1973, וכעבור שנה אינטנסיבית של מאבק ברשויות היה כבר פעיל מחושל בעל רקורד של מעצרים. הוא וחבריו נחשבו לאקטיביסטים צעירים שלא חששו מדבר ולא חיכו להוראות מישראל. בשל התעוזה שנראתה יותר כחוסר שיקול דעת, כינו אותם בצחוק הפעילים המבוגרים והמיושבים בדעתם "הונְג וֵיי בִּינְג", ברמז ברור לפעילים הלהוטים של מהפכת התרבות בסין. כך או כך, היוזמה של לונץ נפלה על אוזניים כרויות.
"הכל אורגן מהר ובדרך של אלתור, בעיקר בשיחות טלפון", מספר שרנסקי. "באתי אל השגרירות הלבנונית אחרי העבודה. בדרך עוד טלפנתי לאשתי אביטל וסיפרתי לה על המתוכנן, וכך גם היא הספיקה להגיע לקראת סוף ההפגנה, אחרי שלקחה מונית.
"כאשר התקרבתי למקום, כבר היה המון משטרה בסביבה. אלכסנדר לונץ פתח את השלטים. 'רוצחים', 'לא נסלח לכם על מות הילדים שלנו', נכתב בהם. ברור שהאשמנו את לבנון, ויחד עימה האשמנו את בריה"מ, נותנת החסות והפטרונית הגדולה של הטרור הערבי. ניגשו אלינו שוטרים ודרשו להתפזר ללא דיחוי. השבתי להם שיש לנו זכות לביטוי חופשי. אהבתי לאתגר אותם כך, אם כי היה ברור לכולם שהזכויות לא מעניינות אותם".
אזהרות הקג"ב לא עזרו
לשמחתם של המפגינים, ולדאבון ליבם של שוטרי החרש שמילאו את האזור, לא הרחק משגרירות לבנון ניצב בניין המגורים של עיתונאים זרים. שלא כמו במדינות דמוקרטיות, הרשויות בבריה"מ הגבילו את התנועה של נציגי התקשורת הזרה. בין היתר, הם לא הורשו לבחור מקום מגורים כראות עיניהם ונאלצו לחיות בכמה מתחמים מוגדרים, כמו בגטו.
"העיתונאים האלה הגיעו מהר, ואולי בזכות נוכחותם השוטרים נתנו לנו לעמוד עם השלטים כ־15-10 דקות", מוסיף שרנסקי. "זה היה מפתיע, שהרי בדרך כלל היו עוצרים אותנו מייד. אחר כך כבר התחלתי להתמחות ביצירת קשר עם העיתונאים הזרים, פיתחנו עימם שמות קוד וניהלתי מבצעי תקשורת שכאילו נלקחו מסרטי ג'יימס בונד, אבל במאי 1974 זאת היתה פשוט מתנה משמיים.
שרנסקי. "האשמנו את לבנון ויחד עימה את בריה"מ" // צילום: באדיבות קרן פרס בראשית
"אם כי ייתכן גם הסבר אחר. אולי ההתמהמהות של הרשויות הסובייטיות נבעה מכך שההפגנה הזאת היתה עבורן הפתעה, משום שבכל המקרים האחרים הכנו את ההפגנות שלנו במשך זמן רב, והידיעה על ההכנות היתה דולפת".
השוטרים החלו לדחוף את כולם לאוטובוסים משטרתיים. ההמשך היה מוכר היטב לפעילי המחתרת היהודים. אחרי כל מחאה פומבית היו מביאים אותם למקום שטיבו ואפילו שמו לא יגידו הרבה למי שלא גדל בבריה"מ - מתקן מיוחד להחזקת שיכורים, שבו הושמו אוהבי הטיפה המרה עד שיתפכחו.
גם ב־17 במאי הובלו 27 המפגינים שנעצרו ל"מתקן מס' 8". לדברי שרנסקי, עבורו ועבור חבריו זאת כבר היתה שגרה, עד כדי כך ש"מתקן מס' 8" נחשב ל"מתקן יהודי": "היו מפנים אותנו לשם אחרי כל פעולה, ואני עצמי הוחזקתי בו לפחות שמונה פעמים. היה משעשע לראות כיצד השוטרים היו זורקים משם לרחוב שיכורים אמיתיים, בשעה שחיכו ל'משלוח' של פעילים יהודים".
הפרוצדורה במתקן כללה פגישות פרטניות עם אנשי קג"ב, שחקרו את העצורים וביקשו להזהיר אותם מפני הישנות של "התנהגות ציונית". זה לא ממש עזר. כבר באותו יום 100 מסורבי עלייה ממוסקבה, 20 עמיתיהם ממינסק ו־7 נוספים מטביליסי חתמו על מכתב מחאה נגד הפיגוע הנתעב ושלחו אותו למנהיג בריה"מ ברז'נייב ולמזכיר הכללי של האו"ם. יהודים אחרים שלחו מכתבי ניחומים לנשיא מדינת ישראל דאז אפרים קציר ולעם בישראל.
כעבור יומיים הגיעה קבוצה של יהודים לקייב לאתר השמדת היהודים בבאבי יאר וביקשה להניח בו זרים לזכר הילדים שנרצחו במעלות. השוטרים הסובייטים מנעו זאת מהם. ב־23 במאי 117 יהודים מוסקבאים שיגרו לשלטונות בריה"מ מכתב פתוח שבו ביקרו את אופן הסיקור של הפיגוע בכלי התקשורת הסובייטיים.
אצל חלק מאנשי הקג"ב המחזה על יד השגרירות הלבנונית לבטח עורר זיכרונות מאירוע דומה, שהתרחש באותו מקום ממש ב־6 בספטמבר 1972. באותו יום קבוצה של יהודי מוסקבה נתנה בפעם הראשונה פומבי להזדהותם עם כאבה של המדינה היהודית הרחוקה. פיגוע הטרור המחריד נגד משלחת ספורטאים ישראלים במשחקים האולימפיים במינכן הביא לשערי השגרירות כ־25 מוחים, ובהם הדיסידנט המפורסם ופעיל זכויות האדם אנדריי סחרוב.
סחרוב כלל לא היה יהודי, אבל ידע להבחין בין טוב לרע, בין צדק לעוול, ולא היסס לפעול. בתוך כך, הוא אהד את המאבק של היהודים לחופש, וראה בהם דוגמה ראויה ליתר עמי "הכלא הסובייטי". כמו כן, הטרור הפלשתיני, שטופח במידה רבה על ידי מנגנוני הביטחון של בריה"מ וגרורותיה, גילם בעיני הפיזיקאי הנודע (אבי פצצת המימן הסובייטית) וחתן פרס נובל לשלום לעתיד את העוול האולטימטיבי, ולכן היה לו ברור שמקומו עם היהודים המפגינים, על אף המחיר שבוודאות ייגבה ממנו.
בין 25 המוחים היה מסורב העלייה ולאד לרנר, שזוכר את תחושותיו אחרי טבח הספורטאים במינכן, כאילו זה היה אתמול: "החדשות על הפיגוע יצרו זעזוע עמוק. אני וחבריי הרגשנו שזה אירוע מכונן, בדומה למלחמת ששת הימים, ופשוט לא יכולנו שלא לתת לזה ביטוי. כבר לא ניתן לשחזר מי הראשון שהגה את הרעיון כיצד לבטא את המחאה, זו ככל הנראה היתה חשיבה קבוצתית, אבל בסופה ידענו שנצא להפגנה כדי למחות נגד הטרור. הפגנה פומבית!"
הפעילים היהודים לא ידעו כיצד השלטונות יגיבו להפגנה פומבית ומתריסה כל כך. "לא היה תקדים למעשה שלנו, ולמעשה, שני הצדדים - הרשויות מחד ואנחנו מאידך - גיששו באפלה", מסביר לרנר. "מה שבטוח, המלשינים והסוכנים עבדו היטב: רבים מאיתנו עוכבו כבר בדרכם אל נקודת ההתכנסות על יד הנציגות של לבנון. חלק בכל זאת הצליחו להגיע לבניין השגרירות ממש. המקום כבר המה רכבי מעצר משטרתיים. הספקנו לפתוח כמה שלטים ומייד הותקפנו בפראות על ידי השוטרים. הם הפעילו אלימות קשה מאוד".
הניצחון הקטן שלהם
כעבור שנתיים אנשי המחתרת היהודית למודי הניסיון ידעו להביא למקום עיתונאים זרים, אך בספטמבר 1972 עיניים זרות נעדרו מהזירה, ושום דבר לא מנע מהשוטרים להפליא במפגינים את מכותיהם ולתת ביטוי לשנאה אנטישמית בלתי מוסתרת.
"השוטר שתפס אותי והוביל אל הרכב היה משוחרר מכל עכבות וגלוי לגמרי באשר למה שהוא חשב עלינו. 'חבל שהיטלר לא סיים איתכם את העבודה', הוא זרק לעברי", נזכר לרנר, ומייד מוצא את חצי הכוס המלאה: "כולנו נעצרנו והובאנו למתקן החזקת שיכורים, שם היה לי הכבוד להכיר את סחרוב שנעצר עימנו. המעצר המשותף פתח פתח לחברות עם האדם המיוחד הזה, שנמשכה מאז כל השנים עד שהותר לנו לצאת מבריה"מ ולעלות לישראל. כשעזבנו, השארנו לו את הספרייה המשפחתית הגדולה שלנו".
את התענוג לעזוב את האימפריה הסובייטית לרנר ומשפחתו (ובה גם אביו, המדען הנודע אלכסנדר לרנר, שעמד ונעצר עימו על יד שגרירות לבנון) חוו רק בשנת 1988, לאחר פרוץ הפרסטרויקה.
"החזיקו בנו במשך 15-10 שעות, ואחר כך נזרקנו החוצה לרחוב, אך לא לפני שאנשי קג"ב ערכו עימנו שיחות 'צפופות'. השאלות היו מי ארגן את ההפגנה, התשובות שנהגנו לתת היו 'באתי לבד'. ברור שפעולה מן הסוג הזה סתרה את כל מה שהמשטר הסובייטי טיפח אצל נתיניו - את תרבות הפחד, את הדרישה (במיוחד מהיהודים) לוותר על זהות לאומית ולהפוך לאדם סובייטי צייתן", מסכם לרנר.
אף על פי שהן בשנת 1972 והן בשנת 1974 השלטונות דאגו להשתיק את ההפגנות נגד הטרור שהיכה בישראל, להתרחשויות מול שגרירות לבנון במוסקבה היו תוצאות. יהודים נוספים, שלא העזו להצטרף למחאה גלויה, או כלל לא ידעו עליה, נחשפו לשמועה על המעשה היהודי האמיץ והצטרפו לחוגי הפעילות היהודית האסורה, שכללה לימודי עברית, חוגי היסטוריה יהודית והחלטה לנסות לעלות לישראל.
למרות שהטרור הערבי לא פסק במהלך השנים, ופיגועים קשים נוספים בוצעו כנגד מטרות יהודיות וישראליות בישראל ומחוץ לה, מראות המחאה במוסקבה לא חזרו עוד. לשרנסקי יש הסבר מפתיע לכך: "ההתרחשות הגדולה של שנת 1976 היתה חטיפת מטוס אייר פראנס לאנטבה והפעולה הישראלית לשחרור בני הערובה. זה זעזע לא פחות ממעשי הטרור הקודמים, רק בכיוון ההפוך: במקום הכאב הגדול חשנו גאווה עצומה, וגם לה נתנו פומבי.
"בתחילת יולי 1976 התכנסנו בדירה של מסורב העלייה פליקס קנדל, והרציתי בפני הנוכחים על מבצע אנטבה, אחרי שדליתי את פרטיו מעיתונאים זרים. כך ידעתי דברים מרתקים שאף אחד מאחורי 'מסך הברזל' לא ידע, כמו השימוש בלימוזינה, צביעת פניו של חייל בשחור כדי שיידמה לאידי אמין.
"כשסיפרתי את השתלשלות המבצע, קהל מסורבי העלייה לא יכול היה לעצור את שמחתו, ולקריאות הידד הניף אותי באוויר, כאילו אני שחררתי את החטופים. אולם, בכך לא הסתיימה החגיגה. אווירת ההתפעלות היתה כה עוצמתית, שהיא גלשה החוצה - אנשים יצאו מן הדירה לרחוב וצעקו קריאות 'ניצחון! ניצחון!', עוברי אורח הסתכלו עלינו בתימהון, הם הרי לא ידעו על שום ניצחון".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו