כרזות הענק שהונפו לפני ימים אחדים בהר הבית: "מוחמד בן זאיד בוגד", שריפת תמונותיו של שליט איחוד האמירויות בפועל ורמיסת דגלי האיחוד בחזית כיפת הסלע אינן מבשרות טובות לחזון השלום הדתי של ג'ארד קושנר - סיפור שחמק מעין התקשורת בהמולת הנורמליזציה. גם פסק ההלכה שפרסם השבוע המופתי של הרשות הפלשתינית, שייח' מוחמד חוסיין, אינו תואם את הציפיות האמריקניות. חוסיין, איש הדת הבכיר ברש"פ, קבע ש"אסור למוסלמים להתפלל במסגד אל־אקצא, בחסות הסכם הבגידה בין ישראל והאמירויות".
הפלשתינים מתקשים לבלוע לא רק את תהליך הנורמליזיציה עם האמירויות (ובעתיד הקרוב אולי גם עם בחריין וסודאן), אלא גם את המרכיב הדתי שבו. חזונו המוצהר של קושנר, חתנו ושליחו של הנשיא טראמפ למזרח התיכון, מדבר על "המוני מוסלמים שיגיעו ממדינות המפרץ להתפלל במסגד אל־אקצא, עם מסר של תיירות, פתיחות וסובלנות".
קושנר מאמין שההמונים הללו ייווכחו במו עיניהם ש"אל־אקצא כלל אינו בסכנה" - כפי שמסיתים כבר יובל שנים רבים מהפלשתינים וכהני דת בכל רחבי העולם המוסלמי - ושאחרי הביקור שלהם כאן הם יהפכו לשגרירים של רצון טוב ויזימו את השקר ברחבי העולם המוסלמי.
אבו מאזן, שעד היום עודד בגלוי ביקורי מוסלמים בירושלים מכל רחבי העולם, אמביוולנטי מול המסר של קושנר. מצד אחד, הוא מחרף ומגדף את הסכמי הנורמליזציה, אבל מצד אחר הוא תומך בכך שהמוני מוסלמים "יכבשו" בנוכחותם את ירושלים וקודשי האסלאם ו"יגנו על אל־אקצא הכבוש והשבוי, שהיהודים מטמאים אותו בנוכחותם ומאיימים להחריבו". לאיזו קטגוריה ישייך את הצליינות המוסלמית החדשה? אבו מאזן טרם החליט.
נאום מכונן בדוחא. אבו מאזן // צילום: רויטרס
הישראלים והאמריקנים מדברים בשיחות לא רשמיות עם אנשי תיירות על יעד ראשוני של 2 מיליון תיירים מוסלמים שיגיעו מדי שנה לישראל. רובם ככולם, כך מניחים אנשי המקצוע, יפקדו את מסגד אל־אקצא. "שלום דתי", הם מכנים זאת. אם מביאים בחשבון שב־2018 ביקרו בירושלים ובאל־אקצא 98 אלף תיירים מוסלמים בלבד, הרי לפחות תיאורטית מדובר בלא פחות מרעידת אדמה בנוף האנושי של ירושלים העתיקה והר הבית.
נתניהו, לפחות רשמית, מתיישר עם הבשורה של קושנר, ובראיון לרשת סקיי בערבית, אף הוא מדבר על "סידורים מיוחדים למוסלמים שיגיעו מהאיחוד ומהמפרץ, כדי שיוכלו להתפלל במסגדי הר הבית".
ישראל תיאמה בשנים האחרונות כמה וכמה ביקורים של שרי חוץ ערבים בהר הבית, בבחינת סנונית ראשונה למה שאולי צפוי עתה. במארס 2018 ביקר בהר שר החוץ של מרוקו, נאסר בוריטה. חצי שנה אחר כך הגיע להר שר החוץ של עומאן, יוסוף בן עלווין בן עבדאללה, ובשנה שעברה ביקרה באל־אקצא משלחת פרטית מכוויית, לאחר תיאום מול משרד רה"מ.
עדיין מוקדם להעריך כיצד יקבלו הפלשתינים והרחוב המזרח־ירושלמי את גל התיירות המוסלמית, אם אכן יתרחש. המזרחן ערן צדקיהו, מאנשי הפורום לחשיבה אזורית ודוקטורנט במכון למדעי המדינה בפריז - שמקיים מעת לעת סיורים מודרכים בהר הבית - ניסה השבוע להתבדח עם עמיתו, אחד המדריכים המוסלמים בהר, על ההדרכה המשותפת שהשניים יערכו במסגד אל־אקצא לשייח'ים מהמפרץ. אלא שצדקיהו נתקל בתגובה צוננת. "ברור לך שיזרקו עליהם נעליים ועגבניות", נאמר לו.
מהפך פלשתיני בדוחא
רק לפני שנה גורש מהר הבית, בקללות ובהשלכת כיסאות, הבלוגר הסעודי מוחמד סעוד, שהיה אורחו של משרד החוץ הישראלי. סעוד לא היה הראשון שהתקבל שם בדרך זו, על רקע ההתנגדות של פלשתינים במזרח ירושלים לנורמליזציה עם ישראל. שר החוץ המצרי, אחמד מאהר, הותקף בהר כבר ב־2003, באבנים ובמקלות, וכונה "בוגד ומשתף פעולה". גם ביקורו של נשיא מצרים המנוח אנואר סאדאת בהר, ב־1977, התקיים למורת רוחו הגלויה של שייח' אל־אזהר - הסמכות ההלכתית הבכירה בעולם הסוני, והתקבל על ידי הפלשתינים בעין רעה.
"שריפת המסגד". הנייה // צילום: איי.אף.פי
הפלשתינים לא אהבו גם את ביקורם בהר של עולי הרגל מלוב (ב־1993) וגם לא את פרץ המבקרים מארצות מוסלמיות שפקד את ההר בעקבות ניסיונו של יעקב נמרודי להקים את חברת "זיארה" לעידוד תיירות מוסלמית לישראל. באותן שנים, וגם לאחריהן, הגיעו להר הבית מוסלמים ממצרים, מרוקו, ירדן, אינדונזיה, מלזיה, קזחסטן ואוזבקיסטן, וגם שייח' סעודי אחד, אסחאן אדריס סכותה, שביקורו עורר התרגשות גדולה בישראל.
אלא שלפני שמונה שנים וחצי, בפברואר 2012, שינה אבו מאזן כיוון. יו"ר הרשות הגיע לדוחא, בירת קטאר, ונאם שם בפני באי הכנס הבינלאומי להגנה על ירושלים. הוא קרא בנאומו לכל מוסלמי באשר הוא לבקר בירושלים כדי לחזק את האחיזה הפלשתינית בעיר ולקיים את חדית' שלושת המסגדים של הנביא מוחמד. היתה זאת הפעם הראשונה, מציין צדקיהו, שמחמוד עבאס, כנציג הבכיר של הפלשתינים, שינה את הגישה כלפי הביקורים באל־אקצא ובירושלים.
עמדתו החדשה של אבו מאזן קראה למעשה תיגר על עמדת אנשי דת רבים, כמו גם על ההשקפה שפלשתינים רבים אחזו בה עד אז - ולפיה הביקורים הללו מכשירים את הנורמליזציה עם ישראל ומשלימים עם "הכיבוש" של קודשי האסלאם.
עבאס זכה באותם ימים לתמיכת המופתי של ירושלים, מוחמד חוסיין, אותו מופתי שתוקף בימים אלה את תוכניות הביקור של תושבי האמירויות באל־אקצא, ולתמיכת שר ההקדשים הפלשתיני, מחמוד אל־הבאש, כיום יועצו לענייני דת, שאף חיבר ספר הלכתי שמסביר מדוע הביקורים הללו מותרים.
עתה יש לאבו מאזן ואל־הבאש דילמה אמיתית. שנים הם נאבקו באסכולה היריבה, שאסרה ביקורי מוסלמים באל־אקצא. אל־הבאש אף הסתמך על הנביא מוחמד עצמו, ש"המסע הלילי" שלו ממכה לירושלים ולאל־אקצא, כפי שמתאר הקוראן, התרחש בעוד אל־אקצא נתון תחת שלטון ביזנטי. אל־הבאש ציטט גם את חדית' שלושת המסגדים, שם מצווה מוחמד לבקר באל־אקצא, שבתקופת חייו כלל לא היה ברשות המוסלמים.
אבו מאזן עצמו משתמש כבר שנים במשל "האסיר והסוהר". ירושלים ואל־אקצא נמשלים לאסיר, והכיבוש הישראלי לסוהר. "ביקור האסיר", מדגיש אבו מאזן, הוא בגדר סיוע, ולא יכולה להשתמע ממנו איזושהי משמעות של נורמליזציה עם הסוהר. עכשיו - מעריך גם צדקיהו - יש לאבו מאזן התלבטות קשה.
תמך בתיירות מסיבית לאל־אקצא. ארדואן // צילום: איי.אף.פי
אבו מאזן יוכל אולי לבלוע ביקורים מהאמירויות, אם הללו יקבלו אופי אחר; אם האמירויות ישקיעו כספים במזרח ירושלים, "כדי לחזק את העמידה הפלשתינית באל־קודס" או אם התיירות האסלאמית משם תפרנס את הכלכלה הפלשתינית; בהנחה שלתיירים המוסלמים מהמפרץ יתלוו מורי דרך מוסלמים והאורחים החדשים ילונו במלונות פלשתיניים - "רק אז", אומר צדקיהו, "קיים אולי סיכוי שהפלשתינים ישלימו עם מה שמתרחש עתה. אבל עדיין מוקדם להעריך".
ייתכן לדבריו, כי "הפלשתינים, שעקרונית עברו ב־2012 לצד שמחייב ביקורים באל־אקצא, יגבשו את עמדתם מחדש ויפרידו בין מי שמבקר באל־אקצא כתייר בלבד ובכך ממסד את הנורמליזציה עם ישראל, לבין מי שמבקר באל־אקצא במסגרת 'הריבאט', פעולת ההגנה על קודשי האסלאם".
באיזה צד יבחר ארדואן?
בדילמה דומה נתונה עתה גם טורקיה. הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן ניצב כבר כמה שנים בראש הקמפיין שקורא למוסלמים מכל רחבי העולם להגיע לירושלים בהמוניהם כדי לתמוך בפלשתינים. "עלינו לבקר באל־אקצא הרבה יותר", הטעים ארדואן בשנים האחרונות. ב־2015, למשל, הוא ציין באכזבה כי מטורקיה הגיעו לירושלים "רק 26 אלף תיירים, המספר הגבוה ביותר מכל המדינות המוסלמיות", כדבריו, "שנמוך בהרבה ממאות אלפי אמריקנים ורוסים שפקדו את העיר ואל־אקצא. מדוע מאות אלפי מוסלמים לא יבקרו גם הם באל־קודס", תהה ארדואן, "ביקורים אלה יהיו התמיכה הגדולה ביותר באחינו שם".
באיזה צד יבחר עתה ארודאן? האם יזרום עם "הסידורים המיוחדים עבור מוסלמים" שעליהם מדבר נתניהו, ועם "המוני המוסלמים שיבואו לאל־אקצא", שעליהם מדבר קושנר, או שישנה את עמדתו לנוכח הנורמליזציה? גם כאן מוקדם להעריך. מכל מקום - נרמול היחסים עם איחוד האמירויות החיה מחלוקת פנים־מוסלמית קשה וותיקה, שמתלקחת מחדש במלוא עוזה. בלב המחלוקת עומדת שאלה אחת: האם ההלכה המוסלמית מתירה למוסלמים שאינם פלשתינים לבקר במסגד אל־אקצא כשהוא נתון תחת שלטון ישראל.
דותן הלוי, דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת קולומביה, שפרסם מאמר מקיף על הפולמוס הדתי־פוליטי הזה (בכתב העת "ג'מאעה" לחקר המזרח התיכון), מציין כי על פי גישת השוללים, "רק בשני מקרים מוסלמים יכולים לבקר בירושלים מבלי שהדבר ייחשב לנורמליזציה: הראשון, אם המבקרים הם מוסלמים פלשתינים, שהרי הם חיים ממילא תחת הכיבוש ו'אנוסים' מבחינת החוק להשתמש באישורים הציוניים בכניסה אל העיר ירושלים וביציאה ממנה. המקרה השני הוא של מוסלמים מארצות שיש להן יחסים דיפלומטיים סדירים עם מדינת ישראל כמו צרפת וגרמניה".
הבולט והבכיר מבין המתנגדים עד היום לביקורי מוסלמים ב"ירושלים הכבושה" הוא ראש ההתאחדות העולמית של אנשי הדת המוסלמים, השייח' יוסוף אל־קרדאווי. השייח' סבור שכל ביקור של מוסלמים בירושלים מבטא נורמליזציה, ולכן עדיף להמתין עד שירושלים תשוחרר בג'יהאד; ו"להמתין עד שהעיר תשוב לשליטה ערבית מוסלמית מלאה". בספרו, "ירושלים סוגיית כל מוסלמי", מבהיר קרדאווי כי "יש לסרב לנורמליזציה עם ישראל בכל רמה: פוליטית, כלכלית או חברתית...", ובכלל זה נסיעת מוסלמים לישראל ולו כדי להתפלל באל־אקצא.
למרותו של קרדאווי סרים תנועת חמאס ורוב פלגי האחים המוסלמים. חמאס רואה בסוגיית הביקור בירושלים, כמו בסכסוך הישראלי־ערבי עצמו, עניין דתי - ולכן הוא אינו מקבל את ההפרדה העקרונית שעורך אבו מאזן. הלוי מסביר במאמרו שבעבור חמאס יש כאן יותר מאשר מחלוקת אידיאולוגית: חמאס רואה בקריאת אבו מאזן מ־2012 הפגנת פטרונות פוליטית על מסגד אל־אקצא, וצעד שנועד לבסס את מעמדו בעיני העולם הערבי והמוסלמי. לכן חמאס קורא בריש גלי לא לבקר בירושלים, וכך הופכת סוגיית הביקורים באל־אקצא לנקודת מחלוקת נוספת בשסע הפנים־פלשתיני.
רק השבוע הכריז איסמעיל הנייה, ראש הלשכה המדינית של חמאס, שההסכם בין האמירויות לכיבוש הציוני לא פחות מסוכן משריפת מסגד אל־אקצא. הנייה אמר את הדברים ביום השנה ה־51 להצתת המסגד על ידי התייר האוסטרלי הנוצרי מייקל דניס רוהאן ב־1969, מועד שאותו מנצלים הפלשתינים מדי שנה להנעה מחודשת של עלילת הדם שטופלת על ישראל את הצתת המסגד וכוונה להרוס את אל־אקצא. חמאס כורך עכשיו בין שני האירועים.
שברי זכוכית על השביל
עניין הר הבית בהסכם הנורמליזציה עם איחוד האמירויות משליך גם על הציבור היהודי, שבשנים האחרונות פוקד את הר הבית במספרים גדלים והולכים. תוכנית המאה של הנשיא טראמפ, שהוצגה בינואר האחרון, העניקה לכאורה אופק חדש ליהודים בהר: מימוש של זכות התפילה שלהם שם. בניגוד לסטטוס קוו הישראלי, שאוסר תפילות יהודים בהר אך מתיר להם לבקר שם, העמדה האמריקנית החדשה כללה לראשונה התייחסות חיובית עקרונית גם למימוש זכות התפילה של יהודים בהר הבית.
בתוכנית המאה נכתב בין היתר כי "האתרים הקדושים של ירושלים צריכים להישאר פתוחים וזמינים עבור מתפללים שלווים ותיירים מכל הדתות", וכי "יש לאפשר לאנשים מכל אמונה להתפלל בהר הבית/חראם אל־שריף, באופן שמכבד לחלוטין את דתם". מהנוסח הזה משתמע כאמור לראשונה שמתפללים שלווים מכל הדתות, גם יהודים, יוכלו להתפלל בעתיד בהר הבית.
אלא שבהצהרה המשותפת עם האמירויות בעניין הנורמליזציה אין זכר, אפילו לא ברמז, לזכויות היהודים בהר, ורק הצד המוסלמי נוכח שם.
ח"כים משדולת ארץ ישראל בכנסת חוששים שההסכם החדש בין ארה"ב, ישראל והאמירויות, לוקח את זכויות היהודים בהר שלב אחד לאחור ומחזיר לכאורה את ישראל ל"הבנות קרי" מאוקטובר 2015. אז, בפעם הראשונה מאז 1967, במסגרת ההבנות שהושגו בין ג'ון קרי (מזכיר המדינה בממשל אובאמה), עבדאללה מלך ירדן ונתניהו, הודיעה ממשלה ישראלית, באופן רשמי ופומבי - שיהודים לא יתפללו בהר הבית, וכי אפשרות זו שמורה רק למוסלמים. עד לאותו מועד ישראל נמנעה מלהכיר רשמית במציאות ששוררת דה־פקטו בהר כבר יותר מחמישה עשורים: ביקורי יהודים - כן, תפילות - לא.
השיח המדיני והדתי סביב ההר והנורמליזציה אינו תורם לרגיעה בהר עצמו. רק בשבוע שעבר התרחש ניסיון פיגוע, השמיני במספר בשערי ההר מאז הפיגוע שביצעו בהר אנשי הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית ביולי 2017. אשרף חסן הלסה, תושב הכפר סוואחרה א־שרקייה שבמזרח ירושלים, דקר שוטר בבאב חוטה (אחד משערי ההר) ופצע אותו באורח בינוני. הוא נורה ונהרג. חמאס הגדיר כמעט מייד את "פיגוע הדקירה ההרואי", כ"מסר למקיימים נורמליזציה, ששכחו את מסגד אל־אקצא ואת ההגנה עליו". בהר עצמו מפזרים מוסלמים כבר ימים אחדים שברי זכוכיות על מסלול הליכתם של המבקרים היהודים בהר, שרבים מהם מהלכים בהר יחפים, מפאת קדושתו.
באיחוד האמירויות, לעומת זאת, נשמעות זמירות אחרות. העיתונות המקומית מפרסמת עתה מאמרים רבים בזכות השלום, שבאחד מהם, ביומון "אל־איתיחאד", מצטט ד"ר עמר חבתור א־דרעי מהקוראן את המוטו של ההתפתחויות האחרונות: "אללה אמר: 'אם יטו לשלום, נטה לו גם אתה...'"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו