אין אדם סביר שלא בירך השבוע על ההסכם עם האמירויות. מדובר בהישג של ממש שתשואה עצומה בצידו האחד, וכמעט אפס מחיר בצידו האחר. כתבי החדשות אמנם הלעיטו את מר ישראלי בדיווחים נוצצים על מלונות פאר וקניונים מנקרי עיניים, אבל הבוננזה האמיתית מסתתרת בפוטנציאל האינסופי של עסקים בין ישראל לנסיכות הנפט, ולשותפותיה שעשויות להצטרף בקרוב לעגלת המזרח התיכון החדש באמת.
מכר שעובד בתפקיד מרכזי בקרן גדולה ומוכרת להשקעות בהיי־טק, מספר שמאז ראשית השבוע האי־מייל במשרדי החברה לא מפסיק לפלוט פניות ישירות של גורמים מהמפרץ. לכולן נוסח זהה: יש לנו כסף, בואו נשתף פעולה. "מימיי לא ראיתי להט כזה לעסקים", הוא אומר. "אני מעריך שנהיה שם כבר בשבועות הקרובים".
ההיי־טק הישראלי נוכח במפרץ כבר שנים. לא מלמעלה, בהשקעות, אלא מלמטה, במוצרים. אין כמעט חברה ישראלית שלא ניסתה בעשור האחרון את מזלה במפרץ. בעיקר הדברים אמורים בחברות הסייבר - הגנתי, וגם התקפי. האגף לפיקוח על יצוא ביטחוני (אפ"י) במשרד הביטחון אמנם מפקח על כל עסקה, אבל רק במקרים מעטים בלם עסקאות או הגביל אותן.
זה אִפשר לחברות כמו NSO, וורינט, צ'ק פוינט ואחרות לפעול במפרץ בחופשיות כמעט מלאה, כולל צוותים שמוצבים שם בקביעות. מי שבקיא בתחום ידע לחפש את טרמינל המיוחסים בנתב"ג - לשעבר טרקלין מצדה וכיום פתאל - שאליו מתנקזות כל הטיסות הפרטיות. מספרן של אלה צמח אקספוננציאלית בשנים האחרונות, בהתאמה מוחלטת לגידול בעסקאות עם מדינות המפרץ. זאת תנועה דו־צדדית: ישראלים טסים לשם, ואנשי עסקים מהמפרץ באים לכאן.
כמעט כל הפעילות הזאת מתבצעת במטוסים פרטיים, כדי להיות מתחת לרדאר. מאחר שאין טיסות ישירות בין ישראל למפרץ ממריאים המטוסים מנתב"ג, נוגעים בקרקע ברבת עמון וממשיכים מייד מזרחה ליעדם. מחירה של כל טיסה פרטית כזאת הוא עשרות אלפי דולרים בממוצע. לאיש עסקים שיוצא לפגישה בודדת זה לרוב לא כדאי, אבל לחברה שמטיסה כמה עובדים כחלק מעסקה של עשרות או מאות מיליוני דולרים, זאת דרך התעבורה הנוחה והשקטה ביותר.
כל זה צפוי לעלות עתה מעל פני השטח. אז יצופו גם מאות החברות האחרות שעושות עסקים במפרץ. מהתעשיות הביטחוניות (כולן ללא יוצא מהכלל) שמנסות בשנים האחרונות למכור שם שלל מוצרים, דרך חברות שעוסקות בטכנולוגיות של חקלאות, מים ומזון ועד לכל ביזנס פוטנציאלי אחר, לרבות פיננסים. הישראלים והאמירתים גילו אלו את אלו כבר מזמן; עכשיו היחסים ביניהם יוצאים לאור.
ניצני היחסים האלה נזרעו באמצע שנות ה־90, אחרי הסכם אוסלו. אז גם ביקרו ישראלים ראשונים בעומאן ובאמירויות, משלחות יצאו לעומאן ונציגות נפתחה בקטאר. האינתיפדה השנייה ציננה את היחסים, אבל האסלאם הקיצוני - השיעי של איראן והסוני של דאעש ואל־קאעידה - חימם אותם מחדש. במפרץ הבינו שישראל היא לא הבעיה במזרח התיכון, אלא במידה רבה הפתרון: שעם כל הכבוד לפלשתינים הסרבנים, יש באזור בעיות בוערות יותר שישראל עומדת בחזית המאבק בהן.
זה הוביל לשיתופי פעולה עמוקים, אינטימיים, מועילים מאוד. מי שאחראי להם ברוב המקרים היה המוסד, זרועו הישירה של רה"מ. מסורתית מנהל המוסד את היחסים הדיפלומטיים החשאיים של ישראל, אבל בעשור האחרון פרצה פעילותו כל מעטפת מוכרת, ושימשה בסיס גם לשיתופי פעולה שרווח מבצעי משמעותי בצידם.
מטוס F-35 // צילום: אי.אף.פי
המוסד התגבר בדרך על משבר חיסולו ב־2010 של מחמוד אל־מבחוח בדובאי, שהעיב במשך כמה שנים על היחסים עם הנסיכות. באמירויות לא זעמו אז על החיסול שיוחס למוסד: פעיל החמאס לא עניין אותם כלל. כעסם יצא על כך שפניהם הולבנו בגלוי, לעיני מצלמות האבטחה. הם דרשו שישראל תתחייב שלא לבצע פעולות דומות על אדמתם בעתיד כתנאי לשיקום היחסים. זה הוביל לשיתוף פעולה עמוק בהרבה.
הדרישה של האמירויות לקבל כחלק מהעסקה אפשרות לרכוש מטוסי F-35 ומל"טים מתקדמים מארה"ב לא היתה מפתיעה. היא גם לא היתה חדשה. בעבר פורסם שמשרד הביטחון לא אישר לחברות ישראליות למכור טכנולוגיות תקיפה מתקדמות לאמירויות, מחשש שהן יזלגו לידיים עוינות. המדיניות הזאת לא השתנתה.
מכאן גם ההתנגדות הקבועה של ישראל להעביר טכנולוגיות אמריקניות מתקדמות למדינות במזרח התיכון. ההתנגדות הזאת נשענת על המחויבות האמריקנית לשמירת יתרונה האיכותי של ישראל באזור, שראשיתה במלחמת יום הכיפורים ואחריתה בחוק שעבר בקונגרס ב־2018 (בדחיפת הלובי היהודי) ומחייב היוועצות בישראל קודם לכל החלטה על מכירת נשק למדינות באזור. כל הממשלים האמריקניים הקפידו על כך בעבר. הממשל הנוכחי אינו שונה.
לא רק דרך כוונת הרובה
מהודעת רה"מ על כך שההסכם עם האמירויות אינו כולל שינוי כלשהו בעמדה הישראלית הקבועה, עולה במשתמע כי עניין מכירתם של מטוסי F-35 לאמירויות היה על השולחן. הדיווחים הנרחבים על כך השבוע גילו אמת כפולה: שספק אם ישראל יכולה באמת להשפיע על העסקה, ושהדרך שבה נוהל הנושא בישראל היתה לא טובה. אין לרה"מ סיבה אמיתית למדר את בכירי שריו וראשי מערכת הביטחון מתהליך שייוודע בסופו; ממי שנכווה ברותחין של פרשת הצוללות היה מצופה לנהוג בשקיפות ובענייניות מלאה, כדי למנוע מראש כל טענה אפשרית על מניעים זרים בהחלטותיו.
בהודעתו השבוע פירט נתניהו את ההתייעצויות שקיים בסוגיית היתרון האיכותי של ישראל. הוא מנה, בין השאר, התייעצות שקיים ראש המטה לביטחון לאומי, מאיר בן־שבת, עם מפקד חיל האוויר, אלוף עמיקם נורקין. בירור העלה שההתייעצות הזאת נעשתה באופן אגבי, בשיחת טלפון, מבלי שנורקין הבין את ההקשר המלא שלה. הוא נשאל אם יש שינוי בנוגע לעמדת ישראל באשר למכירת מטוסי קרב מתקדמים באזור, והשיב שלא.
על הדרך הסתבך נורקין עם מפקדיו, משהתברר כי השיחה נוהלה ללא אישור מוקדם וללא דיווח מאוחר. הנוהל קובע ששיחות עם גורמי צבא צריכות להתקיים באישורם ובידיעתם של שר הביטחון והרמטכ"ל. בן־שבת עקף אותם, ודיבר עם נורקין ישירות. תגובת משרד רה"מ כי בסמכותו של ראש המל"ל לזמן אליו גורמים, וחובתם להתייצב, היא נכונה, אבל חלקית. הוא יכול לעשות זאת, אבל על פי הנוהל. אסור לו (וגם אין לו סיבה) לעקוף את הגורמים הממונים.
נתניהו. לא היתה סיבה אמיתית למדר את בכירי מערכת הביטחון // צילום: עמית שאבי
נורקין במקרה הזה הוטעה, אבל גם טעה בעצמו כאשר לא דיווח בסיומה של השיחה על פנייתו של בן־שבת. השבוע הוא היה בגרמניה, לטובת התרגיל המשותף עם חיל האוויר הגרמני, שכלל מטס מרגש מעל מחנה הריכוז דכאו והכפר האולימפי במינכן שבו נרצחו הספורטאים הישראלים. סביר שעם שובו הוא יזומן לבירור אצל הרמטכ"ל כוכבי.
פרדוקסלית, לו התייעץ בן־שבת עם נורקין כמו שצריך - תוך קבלת האישורים וגילוי מלא של הפרטים - סביר שהוא היה זוכה בשותף נלהב. ולא רק נורקין: גם גורמים נוספים בצה"ל (מהרמטכ"ל ועד אגפי המודיעין, התכנון והמבצעים) ובמשרד הביטחון (השר, המנכ"ל והאגפים שעוסקים ביצוא הביטחוני) היו מספקים לו מעטפת תומכת.
כבר שנים רבות שצה"ל אינו רואה את המזרח התיכון רק דרך כוונת הרובה, אלא בהסתכלות רחבה בהרבה, שמביאה בחשבון שהשלום ותמורותיו עולים לא פעם על סכנות המלחמה. במטכ"ל מבינים גם שהמציאות הגיאו־פוליטית מורכבת, ואין בה ארוחות חינם לאף צד.
לארה"ב יש אמנם מחויבות עמוקה לישראל, אבל מחויבות עמוקה לא פחות לעצמה. בהינתן המצב הכלכלי הקיים, וערב בחירות, עסקת ענק של מטוסי קרב שתזרים עשרות מיליארדי דולרים ואלפי מקומות עבודה למשק האמריקני נראית רלוונטית מתמיד. זאת צריכה להיות נקודת המוצא של ישראל; היא היתה מאפשרת, אולי, להוציא מהלימונדה הזאת לימון, ולקבל תמורה משמעותית עבורה מהאמריקנים ומהאמירתים כאחד.
עוד לא מאוחר לעשות זאת. בוודאי אם במעלה הדרך יצטרפו למהלך סעודיה ומדינות נוספות, שגם להן עשויות להיות דרישות בעולמות שמטרידים את ישראל. ספק אם יהיה מי שיראה בכך ניסיון לטרפד את ההסכם: מדובר בעניין מהותי שדורש מענה, במזרח תיכון שנתון תמידית לשינויים ולאיומים.
הנורמליזציה באזור היא הישג עצום של נתניהו, שאי אפשר להמעיט בערכו המדיני, הכלכלי, הביטחוני. ניהול נכון של העניין כעת עשוי להביא את הרווחים האלה לשיא, בתקופה שגם המשק הישראלי משווע לחמצן. על הדרך היא תחלק את המזרח התיכון באופן ברור וגלוי לטובים ולרעים, לקראת המשך המאבק באיראן ושלוחיה - בתימן, עיראק, סוריה, לבנון ועזה - שיעשו הכל כדי להטביע את המציאות החדשה הזאת בביצה המזרח־תיכונית הישנה והמוכרת.
חמאס שוב נקלע לפינה
עזה סיפקה תזכורת למציאות הרעה הזאת. בעוד בדמיון הפליגה ישראל לעבר מחוזות של שלום והסכמים כלכליים, בחיי היומיום היא נגררה להתכתשות בדרום.
חמאס אינו מעוניין בהסלמה. אין אף גורם ישראלי או זר שסבור אחרת. חמאס רוצה כסף, ואופק. המצב הכלכלי ברצועה מטריד אותו מאוד, בעיקר מחשש שהוא יאיים על יציבות שלטונו. הוא מתוסכל מכך שאינו מצליח להגיע להסכמות ארוכות־טווח עם ישראל, ועוד יותר מכך - שעניינו כלל אינו מעסיק את העולם הערבי והמערבי. בעזה ראו בעיניים כלות איך דעת הקהל העולמית נודדת לביירות, ועימה ההבטחות לסיוע.
ההטרדה שעוברים בשבועות האחרונים תושבי הדרום נועדה לפתור את העניין. חמאס מנסה להעביר באמצעותה את האחריות לישראל: שתשבור היא את הראש. בראשית ימיה של הטלוויזיה המסחרית בארץ שודרה תוכנית שנקראה "חיים יסדר". חיים טופול הגשים בה את משאלות הצופים בבית. חמאס אימץ את הפורמט, תחת השם "ישראל תסדר". הוא מעוניין שהיא תסדר לו כסף, אם ברצונה לקבל שקט.
נכון לאתמול בבוקר, ספרו בעוטף יותר מ־270 שריפות מאז שהחל הגל הנוכחי, לפני יותר משבועיים. עד לראשית השבוע גם פעלו "ההטרדות הליליות" סמוך ליישובי העוטף, ובכמה מקרים שוגרו רקטות לעבר שדרות ואשקלון. חמאס לא היה אחראי לכל הפעילות, אבל הוא בוודאי התיר אותה. זאת דרכו הקבועה לאותת שהוא במצוקה, מבלי לשבור את הכלים.
ישראל מכירה את הטנגו הזה, ורוקדת אותו בהתאם. מצד אחד היא מגיבה בתקיפות שלא צריך לזלזל בה: עזה אמנם אינה מושמדת מהאוויר, אבל בכל לילה בשבוע האחרון תקף חיל האוויר ושלל מחמאס לא מעט נכסים ייחודיים בעולמות האמל"ח והתשתיות. במקביל גם נענשה עזה כלכלית: מעבר הסחורות בכרם שלום נסגר, הדיג נאסר והוגבלה הכנסת הדלקים.
ברחוב העזתי הרגישו מייד את התוצאה. המחירים קפצו, שעות החשמל הצטמצמו. הלחץ הפנימי על חמאס גבר. הוא נקלע לפינה: אם יפסיק כליל את האלימות, הוא ייראה כמי שנכנע. אם יגביר, הוא עלול להוביל להסלמה שהוא אינו רוצה בה. כתמיד, ניסה חמאס לעשות גם וגם. להפסיק את ההטרדות הליליות ולמנוע ירי רקטי, אבל להגביר את השריפות.
בשונה מהתחושה במרכז הארץ, העוטף אינו שחור כולו. רק מקצתו נשרף. השריפות מטרידות, אבל נזקן הפיזי מוגבל. בראשית הדרך היו מעט בלונים, ששרפו שטחים גדולים. בימים האחרונים היו הרבה בלונים, ששרפו שטחים קטנים. הסיבה לכך היא ייעול עבודתם של גורמי הכיבוי (מכבי האש, צה"ל, משטרה, פיקוד העורף ואזרחים). כל שריפה מאותרת ומכובה במהירות.
הנזק העיקרי הוא פסיכולוגי. בחמאס בונים על זה, ונהנים מכך שכל שריפה זוכה להדהוד בתקשורת וברשתות החברתיות, ומגבירה את הלחץ על מקבלי ההחלטות. כאמור, מבחינתם שישראל תסדר. ואם היא לא מסדרת - שתתבשל על אש קטנה.
רוחות השלום ידלגו על עזה
שלל גורמים מנסים כעת להתיר את הפלונטר הזה. בעזה ביקרה השבוע משלחת מצרית. היא הגיעה לרמאללה, דילגה לרצועה ליממה, וחזרה לקהיר בלי הסכמות. במקביל פועלים גם שליחי האו"ם, ומתנהל מו"מ קבוע עם קטאר כדי לוודא שהמימון לרצועה יימשך גם בעתיד. השליח הקטארי מוכן להגיע לעזה לדון בכך, אבל ישראל מתנה את כניסתו בשקט תחילה.
הקטארים אינם שוללים את המשך המימון, אבל יש להם דרישות. הם רוצים הכרה גדולה יותר בתרומתם, בוודאי כעת כאשר הם נותרים מחוץ להסכמי השלום החדשים עם שכנותיהם למפרץ. הם מוכנים גם לדון בהגדלת הסכום החודשי שמועבר לעזה מ־30 ל־40 מיליון דולר. ישראל תסכים, בכפוף לכך שהכסף יעבור תחת פיקוח לפרויקטים אזרחיים, שבהם פרויקט G4G (Gas for Gaza) להסבת תחנת הכוח בעזה לגז, ולהוספת טורבינה רביעית שתגדיל משמעותית את ההספקים שלה ואת אספקת החשמל לתושבי הרצועה.
בישראל ינסו לכרוך זאת בהסכמות ארוכות טווח שיבטיחו שלא כל חודשיים־שלושה יקום חמאס עם סיבה חדשה לטרטר את תושבי העוטף. הבעיה היא שהדרך לשם עוברת, כתמיד, בעסקת חילופי גופות חללי צה"ל והאזרחים הישראלים שמוחזקים ברצועה. מי שבקיא בפרטיה אומר שהמחיר שדורש חמאס הוא כה גבוה, שסיכוייה קלושים עד בלתי אפשריים. עם זאת, בהינתן המצוקה האזרחית בעזה, עשוי חמאס להתגמש במקצת בתמורה לדברים אחרים.
סביר שהמציאות הזאת תלווה את הדרום גם בימים הקרובים. הצדדים ינסו להשיג הסכם, אבל יחיו תחת החשש מהסלמה. כתמיד, לכל רקטה שתעוף מעזה ולכל תקיפה שתגיע מישראל יש פוטנציאל לדרדר את המצב; בצה"ל נערכים לכך, ובפיקוד הדרום קיימו שלשום סדרת דיונים כדי להיות מוכנים להסלמה. ההערכה הרווחת אמנם נותרה שיושג הסכם שיאפשר את השבת השקט לדרום, אבל עם כוכבית ברורה: עזה לא תלך לשום מקום. הרוחות החדשות שמנשבות באזור לא יגיעו אליה בעתיד הנראה לעין.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו