1. ביום שישי בערב נזכרתי בסביליה. לא בגלל ששם ספגה ברצלונה שמונה שערים בפעם האחרונה (1946), אלא כי שם חוותה בארסה את אחד מלילותה העצובים ביותר אחרי שהפסידה בפנדלים בגמר גביע אירופה לאסטאווה בוקרס הצנועה (1986). אז מכת המוות היתה בלתי צפויה ומהירה. נגד באיירן מינכן בשישי היא אמנם היתה צפויה, אך הגיעה אחרי עינויים ממושכים וללא רחמים.
לאו מסי הזהיר בפברואר שאם קבוצתו תמשיך לשחק כך, זה לא יספיק כדי לזכות בצ'מפיונס. כולם, כולל השחקנים, ידעו שהוא צודק, אך התפללו שמשהו בלתי רגיל יקרה. ובכן, הבלתי רגיל קרה אבל בכיוון ההפוך, ובארסה ספגה את ההשפלה הגדולה ביותר ב־121 שנותיה. אצטדיון האור של ליסבון שלח את ברצלונה אל החושך. "הגענו לתחתית של התחתית", הודה ג'רארד פיקה, שתפקד טוב יותר כנשיא מאשר כבלם, "זו בושה".
במהלך השבוע שעבר, כשרבים שאלו אותי על המשחק, השבתי שרק נס יכול למנוע את התבוסה של בארסה מול המכונה הגרמנית. לטר שטגן נותרו עוד הרבה שנים לשחק, אך בשישי הוא כבר רשם את משחקו הגרוע בקריירה, כשכל מסירה שלו התחילה התקפה של באיירן. ההגנה הקטלאנית נחשפה בחולשתה, ומסי נעלם אחרי הגול הרביעי.
2. ג'וספ מריה ברתומאו, אחד הנשיאים הכי גרועים שהיו למועדון, לא הבין את המסר שהגיע בשלוש השנים האחרונות מטורינו (3:0), מרומא (3:0) ומליברפול (4:0). הזכייה בארבע אליפויות ספרד בשש שנים ומיעוט ההפסדים בליגת האלופות עד לרגעי האמת סנוורו את הנשיא, שלא היו לו החוכמה או האומץ לעשות את החילופים הגדולים, ועכשיו צריך להחליף אותו.
אני מודה שתמכתי בהחלטה להביא את קיקה סטיין בינואר, וזה כי הוא הביא איתו מסר בלתי מתפשר של כדורגל של יוהאן קרויף וגם מכיוון שתחת ארנסטו ואלוורדה - מאמן טוב יותר - כבר היו סימנים של עייפות וחמיצות. אך סטיין בגד במסרו, ולפני שבאיירן דרסה אותו הוא נדרס על ידי הפחד לא להרגיז כמה שחקנים חשובים. אבל סטיין, שכבר היסטוריה, אינו הבעיה של ברצלונה.
התכנון הכושל מתבטא בעובדה שעם תקציב של מיליארד יורו המועדון הגיע לרבע גמר הצ'מפיונס עם סגל של 16 שחקנים, עברו בו ארבעה מנג'רים בשנים האחרונות ושלושת השחקנים שהביא במקום ניימאר ושעלו 400 מיליון יורו ישבו על הספסל - עוסמאן דמבלה ואנטואן גריזמן ליד סטיין, וקוטיניו בספסל של באיירן. האחרון, הרכש היקר בהיסטוריה של ברצלונה, כבש נגדה שני שערים, בישל אחד נוסף ובעוד כמה ימים יתייצב בקאמפ נואו כי אין מי שמוכן לשלם כל כך הרבה כסף עבורו.
3. ועכשיו מה? ספיגת שמונה שערים מחייבת מהפכה. כשיש שריפה בבית, הוא זקוק לשיפוץ לפי גודל הלהבות. האש הגרמנית שרפה את המועדון וזה מצוין, כי אין ברירה אלא להתחיל לבנות מההריסות ולא להסתפק בכל מיני תיקונים. הבעיה היא שזו לא תקופה טובה למהפכה - באמצע משבר הקורונה, בלי כסף ובלי זמן לתכנן.
לפני או אחרי הבחירות בחודשים הבאים ברתומאו ילך. הבעיה היא מי יהיה המאמן. האוהדים מחכים לצ'אבי בתקווה ובציפייה שיהיה ה"גווארדיולה החדש", אך הוא אמר שזה עדיין מוקדם בשבילו. לקחת "מאמן מעבר" יהיה טעות, שכן ברצלונה חייבת עכשיו מאמן ברמה שיזדהה עם הדנ"א של המועדון וגם יהיה פיגורה מספיק גדולה מול חדר הלבשה מפונק. המועמד העיקרי בינתיים הוא מאוריסיו פוצ'טינו.
.jpg)
4. ומה לגבי מסי? בסביבתו אומרים שנמאס לו מההנהלה, ואחרי שלא זכה בליגת האלופות מאז 2015 הוא שוקל לעזוב ב־2021, אלא אם כן יהיו שינויים דרסטיים. יש אוהדים שחושבים שבגיל 33 הוא חייב לעזוב כדי שאפשר יהיה לבנות את הקבוצה מאפס. לדעתי, הבעיה אינה מסי השחקן, אלא השפעתו כאלוהים של המועדון שבו כבש 634 שערים. בלי הארגנטינאי הקבוצה לא היתה זוכה באליפויות האחרונות, וכנראה לא היתה מגיעה לשלבים המתקדמים בצ'מפיונס. זה תפקיד המאמן לבחור שחקנים לפי יכולתם ולא לפי שמם או קרבתם למסי (לואיס סוארס או ארתורו וידאל, למשל).
מסי צריך פחות כוח, שהוא מקבל באופן טבעי בגלל מי שהוא. מה שהוא כן צריך זה יותר צעירים נמרצים לידו, מנהיגים כמו קרלוס פויול וחלוצים שעושים את ההבדל הרחק מצילו. ניימאר, למשל. נכון, הברזילאי הוא לא דוגמה לשיא המקצוענות, אך גם מה שבארסה עשתה נגד באיירן זה לא מקצוענות.
