טורניר שמונה האחרונות של ליגת האלופות בליסבון, זה שנולד ברגע האחרון, מכורח הנסיבות שיצר נגיף הקורונה, עשה דבר נפלא לכדורגל. הוא אולי שיבש עניינים כלכליים ופגע בחיבור הרומנטי שבין אוהד לקבוצתו, אבל את הספורט עצמו - את המשחק כמשחק - הוא לקח למקומות הטהורים ביותר.
קיום המפגשים האלה במגרש ניטרלי, ללא קהל וללא גומלין, זיקק את משחקי ההכרעה לתמצית הסמיכה ביותר של הכדורגל. בליסבון אין אפשרות להיעזר בכוח האדיר של האוהדים, אין יתרון ביתיות, אין מקום לטקטיקות ולאסטרטגיות, אין אפשרות לתקן. בבירת פורטוגל יש שני מגרשים ריקים מאדם ו־90 דקות להראות מה כל אחד יודע. כמו בפוליגרף, הטורניר הזה לא מאפשר לקבוצות לשקר את המציאות. הטובה יותר תנצח, הטובה הרבה יותר - תביס.
וכמו פ.ס.ז' ואטאלנטה ור.ב לייפציג ואתלטיקו מדריד, גם באיירן מינכן וברצלונה הפנימו שאלה התנאים שמעמיד הטורניר הייחודי הזה, וכשעלו על כר הדשא באצטדיון האור פרשו את כל הקלפים על השולחן. בארסה הציבה את מגדל הקלפים המתנדנד שלה, ובאיירן מוטטה אותו בסערה.
זה הזכיר את ה־1:7 של גרמניה על ברזיל בחצי גמר המונדיאל ב־2014. הפרש השערים זהה; תומאס מולר, ג'רום בואטנג ומנואל נוייר לקחו חלק בשתי התבוסות והאנזי פליק היה על הקווים בשני המקרים (הנבחרת עוזר מאמן ובבאיירן ארכיטקט). גם המהות היתה דומה. אימפריה אחת משפילה אימפריה אחרת, חובטת בה ללא רחמים וגורמת לאי נוחות אצל הצופה הניטרלי. משהו בבפנוכו שלנו לא מסתדר כשרואים מישהו חזק מתקפל ככה, וברגעים רבים של המשחק ברצלונה הזכירה את ברזיל האומללה של קיץ 2014.
אלא שלמרות הדמיון הרב, יש הבדל אחד מהותי בין ה"מינייראסו" לאירועי ערב שישי. בעוד ה־1:7 ההוא היה כמו רעם ביום בהיר, אירוע בלתי צפוי שקשה היה לחזות אותו, ה־2:8 היה כמו רעם ביום חורפי וגשום. הרי כבר כמה שנים שברצלונה עומדת על קצה של צוק, נדחפת על ידי אתלטיקו מדריד, יובנטוס, רומא וליברפול - ואיכשהו מצליחה לשרוד. לפעמים בזכות הציפורניים, לרוב בזכות מסי. למפגש מול באיירן היא הגיעה בלי שום דבר להסתתר מאחוריו, והושלכה לוואדי על ידי לבנדובסקי, מולר ושות'.
כשווידאל זלזל בגרמנים
כאמור, יש במשחק הזה לא מעט מהקריסה הברזילאית בבלו הוריזונטה, אבל יש בו הרבה יותר. כדי למקם אותו בסקאלה אחרת ולא פחות משפילה, צריך לחזור לדברים שאמר ארתורו וידאל ערב המשחק. "באיירן משחקים נגד ברצלונה", הדגיש הצ'ילאני, "לא מול עוד קבוצה מהבונדסליגה".
מה שווידאל ניסה לומר פה זה שלמרות כל ההערכות המוקדמות והכושר שאיתו הגיעו שתי הקבוצות למשחק, אין סיכוי שהאלופה הגרמנית תעשה לבארסה מה שהיא עושה ליריבות כמו המבורג וורדר ברמן. את הראשונה היא ניצחה בעשור האחרון פעמיים 0:8 ופעם אחת 2:9, ואת השנייה ניצחה בכל 22 המפגשים האחרונים, כולל בתוצאות 0:7, 1:6 ופעמיים 0:6.
וידאל, אחד שמכיר את הפערים בכדורגל הגרמני מקרוב, לא האמין שברצלונה - רעה ככל שתהיה - תיכנס לערב אחד אומלל לנעליים של קורבנות באיירן בבונדסליגה. אלא שכפי שהסביר תומאס מולר בסיום: "מול ברזיל היינו טובים, אבל מול ברצלונה היינו ברוטלים". בדרך כלל הברוטליות הזאת שמורה להמבורג, ברמן וחברותיה, ושלשום באיירן הצליחה לגמד את בארסה עד שהפכה לאחת מהחבורה.
פעם ב־74 שנה
2:8 היא אולי תוצאה שגרתית של באיירן בליגה, אבל בליגת האלופות היא עומדת בפני עצמה. הקבוצה של פליק הפכה בעקבותיה לראשונה שמבקיעה שמינייה במשחק נוק־אאוט במפעל, בעוד עבור ברצלונה היה זה ההפסד הגבוה בכל המסגרות מאז 0:8 לסביליה בגביע הספרדי של 1946. זה היה ניצחונה ה־19 ברציפות של באיירן, שיא לקבוצה גרמנית, כשרוברט לבנדובסקי כובש משחק שמיני ברציפות ומגיע ל־14 שערים באלופות.
זה גם היה משחק קבוצתי יוצא דופן, כזה שבו חמישה שחקנים של באיירן כבשו ובישלו והקבוצה כולה בעטה לשער הספרדי 26 פעמים. אלה מספרים היסטוריים, יוצאי דופן, בלתי נתפשים, והם מייצגים ניצחון שיש בו יותר מה־1:7 של גרמניה. כי אז, לפני שש שנים, נכנסו לתוך המשוואה הברזילאית אלמנטים של טורניר ביתי, לחץ קהל, טראומות עבר ועוד. במקרה של ה־2:8, זה היה ניצחון שכולו קור רוח, תכנון והוצאה לפועל - בדיוק כפי שהבווארים עושים במשחקי הליגה. באיירן השפילה את ברצלונה בכדורגל נטו, ללא הסחות ותוספות, וזה הכי מרשים שיכול להיות.
