בכירים באיחוד האמירויות מברכים על כינון היחסים: "חיכינו ליום הזה"

יש היסטוריה, ויש קורונה. ביומיים האחרונים חשתי היטב עד כמה המגיפה הארורה הזו שינתה את פני העולם. בתקופות אחרות, קדם־קורונה, מייד לאחר ההודעה על ההסכם ההיסטורי לנרמול היחסים, הייתי עולה על המטוס הראשון לכיוון האמירויות, כדי לדווח מהשטח.

אבל לקורונה חוקים משלה, והם לא ברורים לאיש: אילו אמירויות מבין השבע כבר פתוחות לזרים שאינם דיפלומטים או בעלי אישורי שהייה קבועים? האם חובה להיבדק מראש? יש בידוד, אין בידוד?

"הדברים משתנים כאן ללא הרף", אמר לי מנהל מלון באבו דאבי שסמכתי על ניסיונו המעשי, "דובאי כבר פתוחה לתיירים אם מוכח שאין להם קורונה, אבל לא נותנים להם לעבור בקלות מדובאי לאבו דאבי. זרים שהגיעו הנה היו צריכים למלא טופס בריאותי מראש, אך הנוהל בוטל ממש לאחרונה. אתה עובר בדיקת קורונה בנמל התעופה, אבל חייב להראות תוצאות שליליות של בדיקת קורונה שבוצעה בארצך 48 שעות לפני הטיסה. מנגד, יש רשימת מדינות שאזרחיהן לא צריכים להציג בדיקה כזו. לא ברור היכן אפשר לראות את הרשימה".

אל תמהרו לארוז מזוודות. ייקח זמן עד שתוכלו להגיע לאמירויות בחופשיות, והפעם לא רק בגלל מכשולים מדיניים, אלא בגלל וירוס מאוס. הקורונה אוחזת גם באחת המדינות העשירות והמתקדמות בעולם, והרצון להתמודד עם המגיפה מילא גם הוא תפקיד חשוב בהתקרבות לישראל בחודשים האחרונים. אתגרים משותפים קברו דעות קדומות, שהזינו עוינות מלאכותית במשך עשורים.

כבר הייתי פעמים רבות באמירויות. חוויתי בשנים האחרונות איך אט־אט משתנה היחס לישראל: מאיבה מוחלטת - לסקרנות זהירה, להכרה בתועלת שתצמח לאמירויות מקשר עם ישראל, להתקרבות לנוכח האיום האיראני ולרצון גובר ביחסים גלויים.

אבל עדיין, היה תמיד צורך להצניע את הישראליות שלי. הפתיחות כלפי ישראל התבצעה מאחורי הקלעים, בהיחבא. לכן הופתעתי מהחום שהפגינה כלפיי בסוף השבוע דיפלומטית אמירתית, כשהצגתי את עצמי כעיתונאי של "ישראל היום". "אהלן וסהלן ביק", בירכה בהתלהבות כשעברתי לשוחח איתה בערבית, "חיכינו ליום הזה, והוא סוף־סוף הגיע".

בזכות שני היורשים

הפעם האחרונה שבה ביקרתי באיחוד האמירויות היתה לפני שלוש שנים, עם פתיחת שלוחת מוזיאון הלובר באבו דאבי. אחרי עשרות שנים של התכחשות לנוכחות יהודית בעולם הערבי, ושאיפה לחזות בהתנדפות היהודים ומדינתם מהאזור, הציגה התערוכה הקבועה של המוזיאון החדיש והמפואר פריטי יודאיקה. לא אשכח את ההתרגשות למראה המבקרים והמבקרות שהקשיבו בצמא להסברים על המוצגים והצטופפו כדי לראותם. לא תיארתי לעצמי אז שהיחס לישראל ישתנה במהירות כזו, אם כי ברחבי חצי האי ערב כבר נשבו רוחות של שינוי ביחס כלפי ישראל.

עוד בנושא:

באיחוד האירופי מקווים שהסיפוח "ייגנז"

איראן על ההסכם ההיסטורי: "טמטום אסטרטגי מאבו דאבי ועד לתל אביב"

איחוד האמירויות - ארץ של ניגודים והזדמנויות | תעודת זהות

מקורן היה בתפיסת העולם של שני יורשי עצר: מוחמד בן זאיד מאבו דאבי (59), שזכה לכינוי MBZ, ומוחמד בן סלמאן מסעודיה (34), המכונה MBS. השניים הבינו שתור הזהב של "הזהב השחור" עומד להסתיים; שאם מנהיגי בתי המלוכה לא ימהרו להשקיע בקדמה את ההון האגדי מהנפט, הם ישקעו בחולות. וכשמחפשים שותפים לעתיד של חדשנות, יש היצע גדול מאוד בקרבת מקום: ישראל.

אין ספק שהאיום האיראני יצר בסיס לשינוי התפיסה; אך מדובר בתהליך עמוק ואסטרטגי בהרבה מאשר שיתוף פעולה טקטי מול אויב משותף. זו הפניית עורף לסכסוך מיותר, שהדבקות בו הביאה את המזה"ת אל סף קריסה. זו נורמליזציה של אינטרסים, שמחליפה את שנאות העבר.

מימיו הראשונים מיצב את עצמו איחוד האמירויות כחוד החנית במאבק למען הפלשתינים. מייסד האיחוד זאיד בן סולטאן אנהיאן היה מיוזמי חרם הנפט במלחמת יום כיפור, שעיצב מדיניות פרו־פלשתינית אצל ממשלים רבים. קשה לאמירתיים להתנתק ממסורת זו. "פלשתין שוכנת בליבו של כל אמירתי", אומרים באבו דאבי, "ההסכם מראה שיש לישראל עניין בהרחבת יחסיה עם העולם הערבי. העמדנו אותה בפני ברירה: כיבוש או נורמליזציה. ישראל בחרה בנורמליזציה". מעבר להצהרות התמיכה, נשמעים גם טונים אחרים: לאמירתיים, כמו לרבים בעולם הערבי, נמאס מהסרבנות הפלשתינית. הם לא מוכנים להפקיד את עתידם בידי אלה שהיאחזותם בשנאה הקפיאה את המזרח התיכון במציאות של המאה הקודמת.

העשור האחרון - זה של המלחמות בסוריה, בתימן ובעיראק; התקוממויות הדמים במצרים, בסודאן ובבחריין; טירוף דאעש; המתיחות הבין־עדתית בלבנון והאיום האיראני - הוכיח לאמירתיים שהם חיים בלוע הר געש. במקום לחכות להתפרצות, הם החליטו לתרום ליצירת מזרח תיכון אחר; לעבודה משותפת שתיצור עתיד טוב יותר לכולנו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו