הספר "ארבע שעות ביום" עוסק בשני נושאים טעונים ומורכבים - הורות ושיתופיות החיים בקיבוץ, ולשניהם יש מכנה משותף – פער בין האידיאל לבין מה שמתרחש בפועל, והכאב על קיומו של פער זה. כשגם התמסרות טוטאלית אינה מבטיחה דרך חפה ממכשולים, בחוויות משנות חיים אלה אפשר לראות איך נוצרים בקיעים בתמונה הכה אידילית שציירנו בראשינו.
ברגישות ההכרחית ותוך תשומת לב רבה לפרטים, אוריין צ'פלין ראיינה שלוש עשרה אימהות ילידות 1950-1921 שהתגוררו בקיבוצים בהם הונהגה לינה משותפת לילדים, וניסחה את חוויותיהן כמונולוגים מרתקים. המדיניות הנשענת על תפיסה אידיאולוגית קיבוצית הביאה לכך שהורים יכלו לבלות עם ילדיהם זמן קצוב בלבד מדי יום. גם בלילות לא שהו במחיצת ילדיהם, שכן הילדים ישנו ביחד ולא בחיק משפחותיהם. החוויה הזו, של הורות אחרת, היא מנת חלקם גם של אבות רבים, כמובן, אך הספר מתמקד בזווית הראייה האימהית ומשמיע את קולן של האימהות.
קל לשפוט בעיניים עכשוויות את האופן בו התנהל חינוך הילדים והתבצעה חלוקת התפקידים בגידולם ברוב הקיבוצים עד לשנות השמונים. צ'פלין מצליחה להימנע מעמדה שיפוטית באופן כתיבת המונולוגים ונראה כי היא נאמנה לאותנטיות של אותם קולות הנפרשים בפני הקוראים. היא מציגה יריעה רחבה של נקודות מבט, בתמהיל ראיונות שניכר כי הושקעה בהרכבתו מחשבה רבה.
מן המונולוגים מתגבשת תמונה מורכבת. המרואיינות מתארות קושי הנובע מן המרחק מילדיהן, מהיעדר האפשרות להיות איתם בלילות ומכך שחלק מן התפקידים ההוריים הופקעו מידיהן. אימהות שהתעקשו לבלות זמן נוסף עם ילדיהן והתנגדו ללינה המשותפת הואשמו בכך שהן מקשות על התנהלותו של הקיבוץ ומעוררות בעיות. "עופר היה ילד אסתמטי, תמיד דאגתי מה יקרה אם יקבל התקף של קוצר נשימה. בלילות הייתי שולחת את יהודה לראות אם הוא מכוסה, אם יש אוויר בחדר", מספרת תרצה מיכאלי, "כולם פחדו מהמטפלת, גם הגברים. אז הם פיתחו נוהל: בכל לילה לפני חצות הם היו באים שניהם ביחד לבית הילדים. דב היה עומד בחוץ ומשגיח ששומרת הלילה לא תתקרב, יהודה היה נכנס ומכסה את עופר ואז הם היו מתחלפים. עד כדי כך פחדנו 'לא להיות בסדר', שלא יגיע לאוזני המטפלת, שלא תכעס, שלא תפרש זאת כחוסר אמון בסמכותה".
מנגד, כך הן מספרות, מבחינה מעשית, הקהילתיות ורשת התמיכה הרחבה שסיפק להן הקיבוץ הקלו עליהן – האחריות בגידול הילדים התחלקה, והן קיבלו סיוע. "הייתה לנו חברותא של אימהות. ישבנו, הנקנו יחד וריכלנו, טיפחנו אחוות אימהות מטופשת במקום לטפח את האינטימיות עם הילדים. הכל היה פומבי, דיכאנו פרטיות, היו אפילו נשים שהניקו ילדים של אימהות אחרות שלא היה להן חלב, וחשבתי שזה מאוד יפה ונוח. לא חשבתי שיש אפשרות אחרת, לא הרגשתי אז את הפספוס. היינו מניקות ואחר כך הולכות לעבודה. פחות הרגשנו, יותר עשינו", משתפת מינה מצקביץ'.
• "אין לאן לברוח": עלייתו ונפילתו של דני מזרחי
• מי מנסה למצוא שידוך למור מחתונמי?
• איך ילדה בת 6 מרוויחה 18 מיליון דולר בשנה?
החוויה הקיבוצית מעסיקה מאוד את החברה הישראלית, והיא מוצאת לה ביטוי בתרבות – בספרות, במוזיקה, בקולנוע ובטלוויזיה, וגם במחקר האקדמי. צדדים שונים מוארים בה, וייתכן שאחת הסיבות המרכזיות לכך שהיא כל כך מרתקת אותנו, היא ההתנגשות בין החזון הקולקטיבי לרצון האינדיבידואלי. האימהות שהתראיינו נקרעות בין הרצון להיות זמינות לילדיהן בכל שעה ולקיים במלואן את כל הפרקטיקות של האימהות, לבין החזון הקיבוצי השיתופי והלחץ שמופעל עליהן מצד הקהילה. יש כאן מאבק בין שתי זהויות של האישה – ההשתייכות לתא משפחתי מצומצם אל מול ההשתייכות לקהילה הקיבוצית, ומתח בין הפרטי והאישי לבין הקולקטיבי והלאומי.
ארבע שעות ביום, אוריין צ'פלין. סדרת "אדום דק", הוצאת הקיבוץ המאוחד. 174 ע"מ.