המקדמה לאולם תוחזר עקב הסגר

בשורה לבעלי האירועים שלא הוחזרו להם דמי הקדימה ששילמו: שופט בית משפט השלום בתל אביב אילן דפדי, הורה לאולם אירועים להשיב 5,000 שקלים שאותם שילם אב של כלה על חשבון אירוע חתונה שלא התקיימה בתקופת הסגר שהוכרז בגין הקורונה.

השופט דפדי לא חייב את האולם בהוצאות, וכתב בהחלטתו: "בית המשפט ער למצב הקשה אליו נקלעה הנתבעת, כמו גם בעלי אולמות אירועים אחרים, שלא באשמתה. נציג הנתבעת הביע כאב רב ובטיעונו לפניי ציין כי 'בעלי האולמות ממשיכים להפסיד מיליונים ולדמם בלי עזרה'. אכן, מילים כואבות".

במסגרת התביעה, טען התובע כי ביקש לחתן את בתו ולפיכך פנה עם אבי החתן המיועד אל הנתבעת בבקשה לערוך את האירוע בחודש מארס השנה. ההזמנה בוצעה חודשיים לפני כן כאשר באותו מעמד שילמו כל אחד מהם מקדמה בסך של 5,000 שקלים - וביחד סך של 10,000 שקלים.

לדבריו, לאור מגיפת הקורונה והצווים שניתנו על ידי ממשלת ישראל, לא ניתן היה לקיים את האירוע וזה בוטל על ידי הנתבעת מסיבות מובנות. התובע פנה כמה פעמים אל האולם בבקשה להשבת הסכום ששילם בסך של 5,000 שקלים, אך זו סירבה והוא הגיש את התביעה.

בכתב ההגנה טען האולם כי התובע ואבי החתן חתמו על ההסכם מרצונם החופשי מתוך ידיעה ברורה והסכמה מלאה על תנאי התשלום ועל דמי הביטול. עוד נטען כי בגוף ההזמנה הוסכם והוסבר באופן חד משמעי כי אם יבוטל האירוע, יחויבו המזמינים ביחד ולחוד בדמי ביטול בשיעור של 70% מערכו.

זאת, במידה שלא יימכר האולם המוזמן לאירוע זהה במחירו וגודלו. בעקבות משבר הקורונה, הוטלו מגבלות כבדות על הפעילות במשק ובכלל זאת נאסרה כליל פעילותה של הנתבעת לתקופה מסויימת. בד בבד, העיר בני ברק שבה פועל העסק הוכרזה כאזור מוגבל. מדובר במגבלות אשר אינן תלויות או קשורות בנתבעת או שהיו צפויות על ידה והן מחייבות כאמור את שני הצדדים להסכם לנהוג על פיהן.

בעל האולם טען כי התובע הוא שבחר מרצונו לבטל את החוזה באופן חד צדדי ובחוסר תום לב שכן לנתבעת הייתה ציפייה סבירה ולגיטימית שהאירוע יידחה עד למועד שיתאפשר לקיימו. עוד נטען כי התובע ידע שב-14 ביוני אמורות להיכנס לתוקף הקלות בתחום הפעילות של הנתבעת באופן שיתיר לה לחזור ולקיים את פעילותה לרבות הפקת וקיום אירועים.

הוא הוסיף כי המגבלות שהוטלו בגין נגיף הקורונה הינן זמניות ולפיכך אינן נחשבות לאירוע מסכל, זאת, במיוחד כאשר התובע פעל לביטול האירוע ובחר לקיים אותו שלא באמצעותה. בעל האולם עוד טען כי הם ביקשו לבוא לקראת התובע ואף הציעו חלופות לקיום אירוע במועד אחר, אולם הוא דחה הצעה זו והם היו זכאים לגבות דמי ביטול בשיעור של 70%, אך בחרו להימנע מכך לפנים משורת הדין וכן נטען כי על התובע לפצות אותם בגין הנזקים הרבים שנגרמו לה עקב הביטול.

השופט דפדי, כאמור, קיבל את התביעה וכתב בהחלטתו כי התובע טען כי מבחינתו היה מוכן לקיים את האירוע, גם אם היה מדובר ב-10 אנשים, אך אולם האירועים היה סגור. מנגד, בעל האולם טען כי הוא היה מוכן לקיים את האירוע במועד חלופי, כי זו הייתה הציפייה הלגיטימית שלה ולכן המפר הוא התובע.

"מאחר ומשפחת התובע חרדית ולאור הוראת הרב, לא ניתן היה לדחות את האירוע למועד אחר והוא נאלץ לקיימו בבית פרטי. מדברי התובע עולה כי בנסיבות העניין ובהיות משפחתו חרדית, מועד הביצוע של אירוע החתונה מהווה מעיקרי חוזה כך שאי קיום האירוע במועדו הפכה את ביצוע החוזה לבלתי אפשרי", כתב השופט דפדי.

הוא הוסיף כי "לא ניתן היה לצפות את משבר הקורונה שהינו חריג ביותר. מכל מקום, אף אם אקבל את ההנחה כי ניתן היה לצפות אפשרות כזו, הרי שבוודאי לא ניתן היה לצפות את התקנות והצווים הממשלתיים שצמצמו מאד את הפעילות המשקית ובין היתר סיכלו באותה תקופה אפשרות לקיום אירועים דוגמת האירוע נושא התביעה... אשר  על כן, יש לראות את הנתבעת כמי שהפרה את ההסכם, אם כי בשל נסיבות שלא ידעה ולא הייתה יכולה למנוע... הנתבעת לא טענה וממילא גם לא הוכיחה כי נשאה בהוצאות כלשהן בקשר עם האירוע הספציפי שהתובע הזמין. טענתה כי המדינה לא סייעה לה במקרה דנן, אינה קשורה אל התובע, אשר כפי שהעיד, שילם עבור שירות אשר תמורתו לא קיבל דבר. כאמור, התובע לא האשים את הנתבעת בכך שלא קיימה את האירוע כמוסכם אלא ביקש לקבל את כספו חזרה. אני סבור שכך יש להורות".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו