השבוע נקלעה השרה לשעבר לימור לבנת להתכתשות מרעננת בטוויטר, עם לא אחר מאשר יאיר נתניהו, בנו של ראש הממשלה. לבנת נזפה בשר אמיר אוחנה על שלא נחפז לגנות את מפגיני לה פמיליה, שיערה שמן הסתם הוא חושש למקומו ברשימת הפריימריז, וכיאה לשרת חינוך ותרבות לשעבר הוסיפה: "בושה!"
נתניהו הצעיר עלה לזירה והזכיר ללבנת כי בנוסף למפגיני לה פמיליה, יש גם מפגינים אחרים מול מעון ראש הממשלה (שנקרא לרוב "בלפור", בנימה מיסטית, כאילו מדובר באיזו קמלוט אפלה מהאגדות ולא בווילה בורגנית ברחביה). "שמאלנים קיצונים קוראים במפורש לרצוח את נתניהו", כתב יאיר. "אנרכיסטים שמאלנים ב'הפגנות' במימון כספי סחר בילדות, פוצצו מכות שוטר שנזקק כעת לניתוח. לכי קיבינימט!!!!! ברוך שפטרנו ממך בליכוד".
לבנת לא נשארה חייבת, ציינה כי היא עדיין חברת ליכוד, יעצה "לך לעבוד", ואז חתמה בייאוש אימהי: “כשרת חינוך לשעבר אני מאשרת, המערכת כשלה בחינוך שלו וזה כנראה לא בר תיקון".
לבנת עברה תהליך שאופייני גם לנסיכי ליכוד כמו בני בגין, ציפי לבני, דן מרידור, אהוד אולמרט, ואולי שכחתי מישהו. דור שלם של ליכודניקי-צמרת מיצה את דרכו הפוליטית עם שינוי פני המפלגה, ומי שלא הצליח לערוק עם אריק שרון ולהיפלט מ"קדימה", נפלט בדרכים אחרות. כולם מצאו את עצמם רלוונטיים ואופנתיים כמו מכנסי פדלפון. אין לי מושג מי הגאון מביניהם שגילה שהטיפול הקוסמטי הטוב ביותר הוא להתלונן על נתניהו, אך ללא ספק זה אחלה סטארט-אפ.
לבנת למדה מהם הגינונים המקובלים בחברה תרבותית. עכשיו זו דאגה למי שמתנכל כביכול למפגינים הנכונים. הרי עיקר האלימות וההסתה בהפגנות מול בלפור-קמלוט-מורדור נמצאת בצד השמאלי, ויעידו השלטים, חבלי התלייה, הקללות, חסימת הכבישים, הניסיון לפרוץ את מחסומי המשטרה, והרעש הבלתי פוסק. ומי מפריע לה? אוחנה.
גם גישתה ליאיר נתניהו מעניינת. אך לפני שבע שנים סיפרה ל"גלובס" על ההתעללות שעבר בנה שלה, גם שמו יאיר, בבית הספר התל אביבי שבו למד. "הוא היה נכנס בבוקר ועל הקירות היו תלויים פוסטרים וקריקטורות שלי. בחדרי המורים חולקו פליירים עלי. הוא הוריד אותם ולמחרת שוב היו תולים ושוב הוא היה מוריד. יום אחר יום". אבל עם תלונות על אכזריות השמאל לא מקבלים אהדה תקשורתית. אפשר להיות ימני שמקובל על הבריות אם תקיים את הטקס ההכרחי של עוינות נקודתית לכאורה לראש הממשלה ו/או למשפחתו ו/או לתומכיו, האנשים הנבערים שלא הבינו שהם תומכים בליכוד הלא-נכון.
לימור לבנת לא לבד: בני בגין מטיף מוסר בעודו נוסע בצניעות בתחב"צ, דן מרידור מפציע מדי פעם למופע התרעמות אם כי אף אחד לא ממש סגור על מה הוא עושה בימים אלה, אהוד אולמרט זינק מן הכלא אל האולפנים, ומשם הוא רושף על שחיתות שלטונית. כולם מוכיחים שאפשר להיות גם ימני, גם ליכודניק (או ליכודניק לשעבר) ובכל זאת בצד הנכון. אלא שכל אלה הם עציצי נוי לעומת נשיא המדינה רובי ריבלין.
לריבלין נעשה נס גדול: במקום להישלח לבוידעם של פוליטיקאים שעבר זמנם, הוא אופסן בוויטרינה היוקרתית של בית הנשיא ומשם הוא מדגמן מערכת ערכים פוטוגנית. ריבלין, כמו חבריו לאצולת הליכוד הנושנה, גילה את הדרך לאהדת התקשורת.
בשנת 2015, אחרי ההצתה בדומא, ובטרם נמצאו חשודים בביצוע הזוועה, מיהר ריבלין להצהיר: "בני עמי בחרו בדרך הטרור ואיבדו צלם אנוש". 59% מהמשתתפים בסקר של ערוץ הכנסת התנגדו לדבריו, אך כיוון שהזעזוע הגיע מהצד הפחות זוהר של המפה הפוליטית, נאלצו המזדעזעים להתרגל. רובי חדש נולד, והוא לא הנשיא של העם. מבין מצביעי ימין רק כמחצית רוחשים לו אמון. בשמאל - יותר מ־90%.
ריבלין נשא נאום נרגש בזכות היציאה לרחובות, וציין במפורש את ההפגנות שדחקו ביועץ המשפטי מנדלבליט להגיש כתב אישום נגד נתניהו, ובכך הפך לשותף פעיל באופוזיציה. הוא התייצב לצד סגן הרמטכ"ל יאיר גולן, שהשווה את ישראל
בת זמננו לגרמניה הנאצית. גולן ביזה גם את ישראל וגם את שואת יהודי אירופה. אך ריבלין התנצל בפני גולן "בשם כל מי שהוא אזרח במדינת ישראל ויודע על פועלך". עם ישראל בן זמננו הואשם בנאציזם, וריבלין זיהה את הקורבן האמיתי: האלוף המנאץ.
יש לשער שריבלין לא הוטרד במיוחד מהפגנות הקבע מול מורדור. סליחה - בלפור. בתחילת השבוע פסק: "חופש המחאה הוא ערך עליון בתרבות הדמוקרטית שלנו, אסור לפגוע בו". כך הבהיר הנשיא שמבחינתו, הפגנות בלתי פוסקות בתקופת משבר בריאותי וכלכלי, שמכוונות אך ורק כנגד כהונתו החוקית של ראש ממשלה, הן ערך עליון מעצם היותן הפגנות. "זהו אחד מערכי היסוד שעליהם מושתתת המדינה היהודית והדמוקרטית שיקרה כל כך לכולנו", קבע. בחירות, הסכם קואליציוני ופסיקת בית המשפט אינם ערכי יסוד בעיני הנשיא. לגדף את נתניהו עד שיתפטר - דווקא כן.
ביום רביעי נעצר במאהל המחאה מול בלפור אדם חמוש בסכינים שאיים על ראש הממשלה. הפגנת שמאל נגד השר אוחנה הפכה לתגרה בינם לבין אוהדי מכבי תל אביב. ריבלין הגיב בחומרה: "רצח של מפגין שיצא למחות במדינת ישראל ורצח של ראש ממשלה בישראל אינם תרחיש דמיוני," פתח. "ידענו את המציאות האיומה והמטלטלת הזו". נראה שהנשיא התקשה להציב רצח ראש ממשלה בראש הגורמים שמסוגלים לטלטל מציאות.
בפיסקה השניה העלה ריבלין הילוך: "אני זועק מרה מול האלימות כלפי מפגינים", ורק בשלישית התפנה לזעוק מרה בגנות האיומים על ראש הממשלה נתניהו ומשפחתו. ככה שאי אפשר יהיה להאשים אותו שלא זרק איזו מילה גם בעניין הפעוט הזה.
מסמל עממי מאחד הפך נשיא המדינה לשחקן פוליטי, וחמור מזה: לסוכן כאוס. לא נורא. העיקר שהתקשורת אוהבת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו