החשבון בין צה"ל לחיזבאללה - פתוח

מספר שעות עברו מרגע שהתצפיתנית ס' זיהתה ביום שני בבוקר תנועה חשודה בנתיב הסבוך שמוביל למוצב גלדיולה בהר דב, ועד שנפתחה אש שהניסה את המחבלים בחזרה לשטח לבנון.

מדובר בנצח במושגי זמן של היתקלות. מספיק זמן להיערך, לדון, להחליט. שום הפתעה לא היתה באירוע הזה בצד הישראלי. כל הפעולות נעשו מתוך כוונה, ובשיקול דעת מלא. העובדה שהמחבלים חזרו הביתה בשלום מעוררת לא מעט תרעומת בתוך צה"ל ובציבור, אבל היא נעשתה בדעה צלולה ומתוך הערכה מפוכחת: על השולחן היו אפשרויות אחרות, שנפסלו כדי להימנע מהסלמה.

הזיהוי של החוליה לא היה פשוט. צריך להיות מקצוען כדי לדעת להבחין בפרטים. השטח בגזרה הזאת סבוך, סלעי, עתיר צמחייה. המחבלים נעו בדילוגים. מסתתרים בתוך שיח, ואז בתנועה מהירה לשיח הבא. בשלב מסוים קלטה ס' תנועה. היא קראה למפקדת שלה, שיושבת לצידה בבסיס של צה"ל ברכס רמים. המפקדת בחנה את התמונה, אישרה את ההבחנה ודיווחה הלאה.

בתוך דקות הועבר הדיווח לאלוף פיקוד הצפון, אמיר ברעם. שבוע בדיוק, משני עד שני, חלף בין התקיפה שיוחסה לחיל האוויר בשדה התעופה הבינלאומי של דמשק - שבה נהרג פעיל חיזבאללה זוטר שהוביל להחלטת חסן נסראללה להגיב משטח לבנון - ועד שהחוליה אותרה בדרך לגלדיולה. בשבוע הזה היתה הגזרה בכוננות שיא; גם האלוף נותר לישון בלשכתו.

ברעם ירד לבור של הפיקוד. משם, הוא פיקד על האירוע עד לסיומו בשעות אחר הצהריים. מתישהו בשעות הבוקר הצטרף אליו הרמטכ"ל, אביב כוכבי, שהגיע מתל אביב. באותו יום אמור היה הרמטכ"ל להתלוות לביקור של ראש הממשלה בצפון. הדיווח על האירוע המבצעי הועבר ללשכת נתניהו, ולצידו בקשה לדחות את הביקור.

בהר דב נמצא עכשיו גדוד 931 של הנח"ל. לפני שלושה שבועות הוא החליף בגזרה הזאת את גדוד 13 של גולני, שירד לאימון והוקפץ השבוע שוב כדי לתגבר. מפקד גדוד הנח"ל, סא"ל עידו בן־ענת, היה בגלדיולה כשהגיע הדיווח. התמונה מהתצפיות נותבה אליו, והוא התבקש להמשיך בשגרה: להפעיל מוזיקה, להניע טנקים, לפעול כרגיל.

בינתיים הוגבר המעקב. לתצפיות הצטרף כלי טיס לא מאויש. התמונות לא הותירו מקום לספק: מדובר במחבלים, עם נשק וציוד נוסף, שעשו את דרכם לכיוון המוצב, ככל הנראה במטרה להתמקם בשטח ששולט עליו - ולפעול. מי שמכיר את השטח הזה בהר דב מבין איזה מאמץ נדרש להם לטפס את ההר בחשאי, בשעת צהריים, בשיא החום של יולי. בציוד שנצפה לא נראו מכלי מים: נראה שהם שתו הכל בדרך.

דריכות בבור הפיקוד

השעות שבין הזיהוי להיתקלות נוצלו להתייעצויות. ההחלטה החשובה הראשונה שהתקבלה היתה לתת לחוליה לחדור לשטח ישראל. באזור הזה בהר דב אין גבול פיזי, אבל "הקו הכחול" - קו הגבול הבינלאומי - מוכר היטב. ההחלטה להניח לחוליה לחצות אותו נועדה להימנע מירי לשטח לבנון, שעלול היה להיתפס כפעולה מלחמתית ישראלית, שתוביל לתגובה, אבל עוד יותר מכך - לא להותיר ספקות. לתעד הכל, כך שיהיה ברור מי התוקף ומי המגן, לצבירת לגיטימציה במקרה של הסלמה.

מחכים לאויב. לוחמי גולני // צילום: אורן כהן

ההחלטה השנייה היתה לא להמתין עד שהמחבלים יבצעו פיגוע. מתווה הפעולה שלהם לא היה ברור בשלב הזה, ובצה"ל העדיפו שלא לקחת סיכון. הוחלט שמרגע שהחוליה תחצה את הגבול לעומק של כמה עשרות מטרים לשטח ישראל, היא תשובש. דרך השיבוש נבחרה בקפידה: בירי צלפים וקלעים מתוך המוצב, ואז בירי פגזי טנק. כל מי שלקח חלק באירוע תודרך היטב, מראש, כולל בזוויות הירי; לא הושאר שום פתח למקריות.

ההחלטה השלישית היתה להכין את כל הגזרה. חיזבאללה הוא אמן ההפתעות. החשש היה שהפעולה בהר דב היא הסחה לאירוע אחר, בגזרה אחרת. לכן הוחלט שמרגע שהאירוע יהפוך גלוי, יוכנס כל גבול הצפון למגננה: כבישים ייסגרו, התושבים יוכנסו לבתים והחיילים למרחבים מוגנים.

ההחלטה הרביעית, והדרמטית ביותר, היתה לאפשר לחוליה לחזור הביתה בשלום. כל מי שנכח באותן שעות בבור הפיקוד בצפת מתאר לא מעט עצבנות סביב ההחלטה הזאת. "אני לוחם. אומנתי להרוג מחבלים. אם אגיד שלא דגדג לי באצבעות, אשקר", אמר אחד מהם.

על השולחן היו שלוש אפשרויות: להרוג את המחבלים, להניס אותם, או לקחת אותם בשבי. האפשרות השלישית הוסרה ראשונה מהשולחן. בישראל רוצים להוריד את גובה הלהבות מול חיזבאללה, לא להצית מדורת־ענק. לו החוליה היתה נתפסת - חיה, אבל גם מתה - חיזבאללה היה פועל בהתאם. נאמן למדיניות העין־תחת־עין שגררה אותו השבוע גם להרפתקה שטרם הסתיימה בגבול לבנון, הוא היה חוטף ישראלים. לא צריך לחזור עד 2006 כדי להבין מה המשמעות של שרשרת פעולות כזאת: מלחמה.

גם ההחלטה שלא לחסל את החוליה התקבלה מאותה הסיבה. לישראל יש שלוש מטרות אסטרטגיות בגזרת הצפון: למנוע התבססות איראנית בסוריה, למנוע העברת אמצעי לחימה מתקדמים לחיזבאללה ולמיליציות השיעיות, ולבלום את פרויקט דיוק הטילים של חיזבאללה. להסתכן בהידרדרות להסלמה שסופה לא ברור בגלל אירוע טקטי על הגדר סותר את היעדים האסטרטגיים האלה.

כאמור, מדובר בהחלטה שנויה במחלוקת. לא רק בגלל אותו אינסטינקט חיילי בריא להשכים ולהרוג את מי שבא להורגך. מאחורי הקלעים התלהט השבוע דיון אם ההרתעה הישראלית נפגעה באירוע: רבים סבורים (בהם בכירים), שהלקח שחיזבאללה הבין הוא רע. במקום שיידע שעל כל חדירה לשטח ישראל הוא ישלם מחיר כבד, הוא למד שישראל היא זאת שחוששת לשלם את המחיר.

מי שהשתתף בהתייעצויות אומר שהדילמה הזאת היתה על השולחן. שהכל דובר ונשקל, לפני שהוכרע. כוכבי דיבר מהפיקוד עם שר הביטחון גנץ. גם נתניהו היה בתמונה. בסופו של דבר החליטה ישראל לנסות ולהימנע ממלחמה. המחשבה היתה שניתן יהיה לייצר מצב שבו כל הצדדים יחיו בשלום עם האירוע: ישראל שתסיים אותו בלי לשלם מחיר, וחיזבאללה שיטען שתקף ופרע את החשבון.

"נסראללה משחק באש"

בסביבות שלוש בצהריים חצו המחבלים את הקו הכחול. כמה דקות לאחר מכן, על פי פקודה, נפתחה האש. בשום שלב היא לא כוונה לעברם, אבל לא היתה להם יכולת לדעת זאת. הם החלו במנוסה במורד ההר, לשטח לבנון. החלק הזה בסרטי התצפית מביך עוד יותר עבורם מאשר המעקב הארוך בדרך הלוך: הוא לא פורסם כדי שלא להשפיל את חיזבאללה. כאמור, המטרה היא הרגעה, לא הסלמה.

נדרשת הגנת ברזל. גבול לבנון // צילום: אייל מרגולין - ג'יני

למחבלים היה ציוד רב. כולל ציוד לחימה שמלמד על אופי הפיגוע המתוכנן. עם סיום האירוע הזמין צה"ל לזירה את אנשי יוניפי"ל, כדי שיתעדו את הממצאים בשטח. ספק אם לדיווח הזה יש ערך כלשהו: יוניפי"ל הוא אלוף העולם בדו"חות; השפעה ממשית על הנעשה באזור הגבול אין לו.

עברו עוד כ־50 דקות עד שהאירוע הסתיים רשמית. בזמן הזה נסגרו הכבישים בכל מרחב הגבול כמתוכנן, האזרחים והחיילים הוכנסו למגננה, ועל הר דב ירד מיסוך כבד של ארטילריה ועשן כדי לשבש התקפות נוספות או פעולות חילוץ. בדיעבד התברר שכל זה היה לחינם: חיזבאללה לא ביצע שום הסחה, וגם שום פעולת חילוץ של החוליה שהסתבכה.

בצה"ל שוברים את הראש מאז יום שני מה זה אומר. האירוע בכללותו מעלה לא מעט שאלות: מה ההיגיון של המחבלים לטפס על ההר עם ציוד כבד על הגב, באור יום מלא, תחת כוננות שיא, ובלי שום חיפוי? האם מדובר (כפי שסבורים רבים) במבצע מיוחד של חיזבאללה שבוצע בחופזה והיו לו רק שותפי סוד מעטים כדי להימנע מחשיפה, או שמדובר (כפי שסבורים אחרים) בפרוקסי - פלשתינים ממחנות הפליטים או אזרחים - שנשלחו לפעול כדי לאפשר לחיזבאללה מרחב תמרון בתוך האירוע?

על דבר אחד אין עוררין: זה היה פיגוע מרושל. חיזבאללה יודע לפעול טוב בהרבה. אפשר שהיה זה החיפזון לנקום עוד לפני חג הקורבן, ואולי הלחץ הפנימי בלבנון משפיע על שיקול דעתו של נסראללה. עובדה שגם את הסולם שניתן לו לרדת מהעץ הוא סירב לקחת; במקום שייהנה מכך ש"נקם", הוא מיהר לטעון שכלל לא פעל. זאת טענה מגוחכת בהתחשב בכך שכל האירוע מצולם - משעות המעקב הארוכות ועד למנוסה ולציוד שנצפה. התיעוד הזה לא פורסם עד כה כדי לאפשר לחיזבאללה לחיות עם האירוע בשלום: במקום זאת, בחר הארגון להתחייב לעוד פעולת נקמה.

"נסראללה משחק באש", אמר השבוע בכיר בצה"ל. "הוא חישק את עצמו למשחק הדם הזה של עין תחת עין, הרוג תחת הרוג, ועלול לגרור את האזור למלחמה ולהמיט חורבן על לבנון".

יש היגיון בטענה הזאת, אבל צריך לבחון אותה מנקודת המבט של נסראללה: הוא מבקש להרתיע את ישראל מפגיעה באנשיו לא רק בלבנון, אלא בכל הגזרות. ואם הלקח שלו מאירועי השבוע הוא שישראל נרתעת ממלחמה, הוא עלול להרחיב את המשוואה הזאת עוד יותר. בשלב הבא הוא עלול להציב לבנונים במתכוון, על תקן של מגינים חיים, בכל אתר איראני בסוריה, ובצמוד לכל משלוח נשק או מחסן אמל"ח. במצב דברים כזה הדילמה בישראל תהיה גדולה: לא לתקוף ולסגת למעשה מהקווים האדומים האסטרטגיים בגזרת הצפון, או לתקוף ולהסתכן בהסלמה (ואולי במלחמה) בלבנון.

נסראללה וחיזבאללה נמצאים בשעת השפל שלהם. המצב הכלכלי של הארגון רע בגלל קיצוץ דרסטי בסיוע של איראן, והמצב הכלכלי בלבנון רע עוד יותר. המדינה על סף חדלות פירעון. ממשלות זרות מתנות סיוע ברפורמות עמוקות, שחיזבאללה מסכל. עם 40 אחוזי אבטלה ועל רקע מגיפת הקורונה, הציבור הלבנוני מיואש, מפוחד וכועס. חיזבאללה, שבא מהעם וקשוב לו, שומע את הקולות ויודע שהזעם עלול להיות מופנה גם לכיוונו.

יש פרשנים שסבורים שדווקא המצוקה הזאת עלולה לדחוף את נסראללה לפעולה, בניסיון להסיט את האש מהזירה הפנימית לאויב חיצוני. זה הימור מסוכן, לא רק משום שבפעם האחרונה שנסראללה לקח אותו - ב־2006 - הוא הצטער בדיעבד, ואמר כי לו ידע את תוצאות המלחמה הוא היה נמנע ממנה, אלא כי גם בישראל יש לא מעט פרשנים שסבורים שזאת שעת כושר לא רעה להיפרע מחיזבאללה: לשלם אמנם מחיר לא מבוטל במלחמה כעת, אבל לרסק את חיזבאללה ולשנות מהיסוד את משוואת ההרתעה בצפון. "עדיף לעשות את זה עכשיו, ולא בעוד עשור כשהאיום מצידם עלול להיות גדול בהרבה", טוען אחד מהם.

בינתיים, מבקשת ישראל להימנע מכך. מקבלי ההחלטות הותקפו השבוע על רתיעתם מלהורות על חיסול החוליה. חוכמת הכורסה הזאת מוכרת, אבל נעדר ממנה מרכיב האחריות - למלחמה האפשרית ולמחיריה, ולצורך לנהל אותה במקביל למשבר הרפואי והכלכלי חסר התקדים שעימו מתמודדת ישראל.

הכוחות מתוחים עד לקצה

במבט מהצד נדמה שדווקא את המשבר הביטחוני מנהלים ראשי הממשלה - זה שבפועל והחליפי - באופן בכלל לא רע. הם מתייעצים, מתואמים, חולקים בהחלטות ובאחריות. הלוואי שינהגו כך גם בנושאים אחרים, הרי גורל לא פחות לקיומה של ישראל, ובראשם לגל המסוכן של הסתה ואלימות ששוטף את הארץ.

טועה מי שסבור שדווקא על רקע מצבם הפוליטי והמצב הבריאותי־כלכלי עלולים נתניהו וגנץ לגרור את ישראל למלחמה. בענייני ביטחון הם שקולים ואחראים, וטוב שכך. במזרח התיכון אין מקום לחלשים, אבל גם אין מקום להרפתקאות. ישראל מעולם לא נכנסה למלחמות ברירה; שום דבר לא מחייב אותה להיכנס למלחמה בלבנון כרגע, ודאי שלא מיוזמתה.

ועדיין, זה עלול לקרות. החשבון פתוח. חיזבאללה מחפש נקמה. זה יכול להיות עוד ניסיון חדירה, או פיגוע צליפה, או מטען, או ירי של טיל נ"ט. הגזרות בגולן ובגליל ערוכות לכך, מתוחות עד לקצה. לשטח אמנם הוזרמו כוחות ואמצעים, אבל בחתימה נמוכה. מעל פני השטח אפשר לראות מוצבים שדוללו, חיילים שעברו לישון בשקי שינה בשטחים עורפיים, מיוערים, וכבישים שבהם נאסרה תנועת כלי רכב צבאיים בשטחים שנשלטים מלבנון. הכל בניסיון לצמצם מטרות.

ניסיון העבר מלמד שהטעות תגיע. המאמץ למנוע אותה הוא עצום. מג"ד 13, סא"ל אברהם מרציאנו, אומר שזה עניין של משמעת מבצעית. הוא היה עם הגדוד ברמת הגולן כשהתחילה המתיחות בעקבות התקיפה בדמשק. "לרגע לא עלה בדעתנו שלא להגיע. אנחנו יחידה מבצעית לוחמת. תפקידנו להיות איפה שהדברים קורים".

החיילים שלו שוכבים במארבים. מחכים לאויב. כל נתיבי החדירה האפשריים מלבנון סומנו ונותחו. לכל נקודות התורפה של היישובים ניתן פתרון. בשונה מגזרת הגולן, לצה"ל יש נחיתות מובנית בגליל: השטח נשלט ברובו מלבנון בגובה, תשתיות הגדר מיושנות, ומספר היישובים והתושבים סמוכי הגדר הוא גדול. זה אתגר הגנתי לא פשוט, בטח כאשר היעד הוא לסיים את האירוע בלי נפגעים, וגם לאפשר במקביל שגרת חיים לתושבי הצפון בשיא עונת התיירות.

צה"ל יידרש להגנת ברזל ממושמעת אבל גם ללא מעט מזל כדי לעמוד ביעד הזה. בשנה שעברה עמד המזל לצידו, כאשר חיזבאללה שיגר טילי נ"ט אל אמבולנס צבאי סמוך לאביבים. הטילים החטיאו, וחייהם של חמשת נוסעי הרכב ניצלו. לו נהרגו, הצפון היה נקלע להסלמה. חיזבאללה הסתפק אז בכך שפעל, למרות שלא גבה מחיר, וסגר את הפרשה; הפעם הוא רוצה דם. אם יצליח, עלול להישפך לא מעט דם נוסף.

נכון לכתיבת שורות אלה, ביום חמישי בבוקר, השתלשלות הדברים תלויה בעיקר בחיזבאללה. בישראל ישמחו לחזור לשגרה, אבל נערכים לימי קרב ולהסלמה בצפון. גם בחיזבאללה לא רוצים מלחמה, אבל נחושים לשמר את מאזן ההרתעה הקיים. במתח שבין היעדים האסטרטגיים האלה, מה שעשוי לקבוע הוא תוצאת האירוע הטקטי בשטח.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו