הגדרת המבוגרים בסיכון: זה לא הגיל, זה המצב הגופני

מאז התפשטות מגיפת הקורונה בעולם ובארץ, מדגישים המומחים את החשיבות בהגנה על אוכלוסיית הזקנים מהדבקה במחלה לאור הסיכון הגבוה. המלצה זו מתבססת על ספרות אפידמיולוגית וסטטיסטית המדגימה קשר ישיר בין גיל לתחלואה ותמותה מהקורונה, בעיקר מגיל 60 ומעלה. נמצאו גם כמה מחלות רקע קשורות לסיכון מוגבר זה, כולל מחלת לב, סוכרת, סרטן ומחלת ריאות.

לאור זאת, הונחתה אוכלוסיית הזקנים להימנע מיציאה מהבית ואף מיציאה מדלת הדירה בדיורים מוגנים. למרבה הצער, נפקד מתהליך קבלת ההחלטות מידע נוסף וחשוב לקשר בין גיל לתחלואה ותמותה מנגיף הקורונה. מידע זה מוכר כבר שנים רבות לגריאטרים ולגרונטולוגים, שזנחו את הגיל הכרונולוגי ועברו לאפיון הגיל התפקודי כמדד לזיקנה (תפקוד גופני וקוגניטיבי). ואכן, כולנו מכירים זקנים בני 90, ו־100 הממשיכים בקיום חיי יום־יום עצמאיים ופעילים, ולעומתם זקנים בני 60 הזקוקים לעזרת הזולת או הלוקים בדמנציה.

הנתונים המתפרסמים כיום בעולם מדגימים כי אכן הסיכון בזקנים אינו אחיד על פי גיל, וקיים שוני משמעותי בין זקנים עם מחלות רקע לזקנים ללא מחלות רקע, ואף בין זקנים ללא מחלות רקע לצעירים עם ובלי מחלות רקע. במרבית המדינות (וגם בישראל) שיעור הזקנים שנפטרו גבוה, אך כמעט כולם זקנים ששהו במחלקות סיעודיות, ולא זקנים עצמאיים בדיורים מוגנים או בקהילה.

עוד בנושא:

בלב המצוקה - מסע בסניפי ביטוח לאומי: "הלב נשבר"

חשש: הקורונה תוביל לגל מחלות כרוניות בשל אי תזונה

כן לבידוד לא לבדידות

מכאן שראוי להגדיר את הזקנים בסיכון לפי מצבם התפקודי ומחלות הרקע, ולא על פי גילם הכרונולוגי. מצער מאוד שמידע קריטי נוסף נעדר מתהליכי קבלת ההחלטות, והוא הסכנות הידועות והחמורות של בידוד חברתי וצמצום הפעילות של הזקנים. סכנות אלו כוללות בדידות, הידרדרות תפקודית והידרדרות קוגניטיבית עד להחמרה בדמנציה. כל אחת מהסכנות האלו מוכרת ממחקרים רבים כמובילה לתחלואה ולתמותה בשיעורים של 30% ועד 90%! סכנות העולות בהרבה על הסכנות מנגיף הקורונה.

מסתמן, אם כן, כי הרצון למנוע תחלואה ותמותה בקרב הזקנים נעשה בכלים שאינם משקפים את הסיכון האמיתי, ונושאים עימם סיכון גבוה בהרבה של תחלואה ותמותה מעצם פעולות המניעה.

ולסיום, ברצוני להעלות נקודה שבעיניי חשובה לא פחות ואולי אף יותר מהקודמות: זכויות האזרח של הזקנים. כחלק מתופעת הגילנות הפושה בחברה, שבה רבים מתייחסים אל הזקנים כחסרי ישע, חסרי דעת וזקוקים להגנתנו, השיח מתחילת המגיפה ועד היום הוא מתנשא ופטרוני, ובו מחליטים אם "לסגור" את הזקנים או "לאפשר" להם לצאת. מדובר באזרחים כשאר האזרחים, ולא יעלה על הדעת להחליט בשבילם. ראוי היה להשתמש בהסברה ראויה ולאפשר לכל אדם, זקן או צעיר, להפעיל שיקול דעת בהתאם למידע הנמסר לו.

ראוי גם כי ההסברה תציג מידע אמיתי, שקוף, נגיש ובהיר לכלל הציבור, זקנים וצעירים כאחד. יש לומר לציבור כי עדיין חסר מידע על המחלה, אך המידע הקיים מאפשר קבלת החלטות נכון לימים אלו. יש לשכנע את הציבור בחשיבות ההנחיות לאזרחים ולחברה, ולא לפעול בהפחדה וענישה. ציבור נבון יידע לאמץ את המידע טוב יותר מציבור מפוחד, ולפעול מרצון ולא מכפייה. נאחל לכולנו שנשכיל לפעול כראוי, לסייע איש לרעהו וללמוד לחיות בצד המחלה, בדומה למחלות קודמות אחרות, במהרה.

הכותב הוא מומחה בגריאטריה, המרכזים הרפואיים הדסה - האוניברסיטה העברית

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו