התייר היחיד בעיר / איתן נצ'ין
ביום שנגמר הבידוד, עברתי מבית הוריי לסבלט בתל אביב. סוף־סוף, אחרי טיסה טרנס־אטלנטית, בידוד ושתי בדיקות מטוש, החופשה האמיתית יכולה להתחיל.
לקחתי רכבת לתל אביב. נרשמתי מראש, כאילו מדובר באירוע נחשק. אכן, לרכבת יש לרוב ממד תיאטרלי. המראות המתחלפים הממוסגרים בחלון יוצרים נרטיב של פס נוף, והאנשים, ישובים זה מול זה או עומדים ומתהלכים בקרון, מזכירים ניצבים בסרט מסע. לא כך היתה הנסיעה שלי. בתוך הרכבת גיליתי שאני לבד. הקרון, שבדרך כלל רועש ורוחש, היה לקופסה סטרילית, לחדר המתנה. השתקעתי בנוף המנומנם, המוכר, עד תחנת ההגנה.
החלטתי לצעוד מהתחנה לדירה בשוק לוינסקי. בחדשות התריעו שכל האזור מוכה קורונה. הסביבה, שגם בשגרה נראית לרבים כלב המאפליה, מקום שנוח להאשימו בתחלואי החברה, עטתה ארשת חשדנות. האנשים השקופים נהפכו לבלתי־נראים. כשהגעתי לשוק, נרשמה התעוררות. הרחוב המלא בחנויות נהפך לא מזמן למדרחוב. אנשים ישבו על כיסאות פלסטיק ושתו קפה או בירה. פה חמארה של סוחרים, כאן קפה שמאגד היפסטרים. הנה תל אביב שציפיתי לה.
בעשור וחצי שאני גר בחו"ל התרגלתי להיות תייר בארצי. בכל ביקור, בימים קראתי וכתבתי בבתי קפה, שוטטתי בין חנויות, גלריות, דוכני אוכל ודירות חברים, ובערבים ישבתי בברים, וקפצתי ממסעדה ביפו למסיבה בפלורנטין. קיץ אחר קיץ נהניתי לראות את תל אביב גדלה ופורחת. הפעם, בערב, כשישבתי עם חבר ותיק לבירה, שמתי לב לתחושה שהלכה והזדקקה בי במהלך הימים, עם כל שיטוט, עם כל ארוחה, עם כל נבירה בערימת ספרים משומשים: אני התייר היחיד בעיר.
הקורונה קטלה את התיירות בכל העולם. בניו יורק, היעלמות נחילי התיירים הפוקקים את השדרות נתנה לתושביה מרחב. העיר, כור היתוך של תרבויות, משפה ודת עד אוכל - ומקור התרבות הגלובלית - נשארה שלנו. במרחב שנפתח היה אפשר לחוות את העיר הקוסמופוליטית בטהרתה. לעומתה, תל אביב הריקה מתיירים אחרת לגמרי. חלק מצמיחתה בעשורים האחרונים קשור לטיסות לואו־קוסט מלונדון ומפריז. התרבות התל־אביבית העכשווית נראית כניסיון של העיר להחצין את עצמה לתייר. שמות החנויות מעוררים דמיונות ארץ־ישראליים, אבל כתובים באנגלית. הבליל המזרח־תיכוני־מערבי - גלילת חציל המוגשת כנרטיב על אותנטיות קרובה־רחוקה, מסיבה הקופצת מהיפ־הופ למוזיקה יוונית - מעיד שהקוסמופוליטיות היא מוצר.
התל־אביבים עצמם, כמו נוסעי רכבת, הם ניצבים בחוויית התייר. ובעיר לא גדולה, בלי זרים, הכל חוזר להיות מקומי. החציל לא מגולל בחובו נרטיב - הוא פשוט חציל. אני יושב על הבר, והברמן פונה אלי כאל מכר. המטרופולין הקוסמופוליטית נהפכת לכרך קטן בקצה מערב של המזרח. כל בר נעשה לשכונתי - בשכונה ששמה תל אביב.
איתן נצ'ין הוא סופר ועיתונאי ישראלי המתגורר בניו יורק זה עשור. פירסם בין השאר ב"פורוורד", "בוסטון ריוויו", "Jewish Currents" ו"האינדפנדנט".
2020 היתה שנה מיוחדת / מירנה פונק
ברלין, יום שלישי, 7.7.20, 1:27 בצהריים
את זה אני בכל מקרה אספר מתישהו לבת שלי כשהיא תהיה גדולה. ולנכדים שלי גם כן, כמובן. ב־2020 לא רק פַּנדֶמיה היא ששיתקה את העולם כולו, לא־לא - הראפר, המוזיקאי, המפיק ומעצב האופנה קַניֶה וסט הצטרף למרוץ בבחירות הכי חשובות בכלל: בסוף השבוע הוא הודיע בטוויטר על מועמדותו לנשיאות ארה"ב.
אני מודה כאן בפה מלא שזה נורא הצחיק אותי. למרות המצב בעולם, אני עדיין לא איבדתי את חוש ההומור שלי. אבל חלק גדול מהאוכלוסייה על כדור הבדולח הענקי הזה שחג סביב השמש - דווקא כן, בבירור. האינטרנט התפוצץ: בתוך 24 שעות בלבד ומייד לאחר הציוץ האגדי שקניה שיגר אל היקום, ושאילון מאסק (אתם זוכרים, זה הבחורצ'יק מ"טסלה") היה הראשון להגיב עליו, במילים:
"!You have my full support" - ובכן, הרשת, "המארג הכלל־עולמי" בשמה הרשמי, הוצפה מֶמים ופוסטים שהאשימו את קניה שהכל זה רק העמדת פנים בשביל לתמוך בטראמפ ולגנוב לביידן את הבוחרים.
אבל עכשיו בשיא הרצינות, באמת: מה, פאקינג ביידן? מה כבר איום כל כך ונורא להחריד בזה שלא רואים בביידן את הנשיא הבא של ארה"ב? טוב, ברור, אין פה שאלה בכלל, בשום פנים לא טראמפ. אבל ביידן? הבנאדם נראה כמו מועמד אולטימטיבי להיות הנשיא האמריקני הראשון שימות מוות טבעי בתקופת הכהונה. בן כמה הוא בכלל, 100?
אז בטוח שהאנשים האלה ממש לא מתים על זה שהפוליטיקה נהפכת לריאליטי טי־וי, אבל איפה פה בדיוק ההבדל הגדול בין זה לבין, למשל, ג'ורג' וו בוש, ביבי ופוטין? רק משום שאלה לא מגונדרים וסקסיים כל כך כמו קניה, זה לא אומר שהם תומכים באיזושהי גרסה יוונית קדומה של דמוקרטיה, שאנשים גם תמיד מפנים אליה ומזכירים אותה, למרות שאף אחד מכל המומחים האלה, כביכול בני המעמד הבינוני המשכיל, מעולם לא קרא באמת את "המדינה" של אפלטון. וכדאי להבהיר: ביוון העתיקה רק חלק מאוד־מאוד־מאוד קטן של האוכלוסייה היה בכלל רשאי להשתתף בתהליכים הפוליטיים. ובל נשכח: העבדים!!! כן, בדיוק ככה, המוני עבדים.
בתור אלה שצופים בהתנגשות התרבותית העכשווית (שכמוה, דרך אגב - ואני באמת לא רוצה לאכזב פה אף אחד ולקלקל למישהו את חגיגת ההיסטריה - כבר היו מאות רבות בהיסטוריה של האנושות), אנחנו יכולים לחוות עכשיו מהפכות חברתיות גדולות, שהדורות הבאים בוודאי יצטרכו לכתוב עליהן מסות היסטוריות לא חביבות, מהפכות שהן הכרחיות, כמו כל מהפכה חברתית. ואולי להן שייך גם קניה כנשיא ארה"ב.
הורקהיימר ואדורנו כינו את מה שקורה בארה"ב כבר 100 שנה במונח "חרושת תרבות". הם טענו שמדובר בהשפעה תרבותית של האליטות ולא בתרבות ההמונים, כלומר לא במה שנקרא בגרמנית Volkskultur, "תרבות העם", בתרגום מילולי לעברית. מה זה קיבינימט Volkskultur - תהרגו אותי אם זה ברור למישהו. כי אני, שאני מוסמכת בהיסטוריה מהאוניברסיטה, לא זוכרת שאי פעם היה בתולדות האנושות משהו כמו "תרבות של ההמונים". לא משנה מי עשה תרבות או אמנות, הכסף תמיד בא מלמעלה, מהמעמדות הגבוהים, והוזרם למטה. האסטרטגיה, הגישה הנוכחית, לשלול עכשיו את "התרבות", היא בשבילי משהו שפשוט לא הושקעה בו מחשבה.
טוב, רגע, בחזרה לקניה. קניה - להבדיל מטראמפ ומביידן - הוא בן לאם יחידנית שהיתה פרופסורית לספרות אנגלית. הוא בעצמו בנה את מי שהוא ואת מה שהוא. אם נרצה: אדם שבא מהעם. מובן מאליו שאין לו שמץ של מושג בפוליטיקה. מובן מאליו שאנשים רוצים לראות בתפקיד של נשיא ארה"ב אדם כמו אנגלה מרקל, אבל מה שבטוח, קניה יותר טוב מטראמפ, מביבי, מפוטין, מארדואן ומביידן.
מגרמנית: חנן אלשטיין; מירנה פונק היא מחשובי הסופרים ממוצא יהודי בגרמניה. רומן הביכורים שלה, Winternähe, זכה לפרסים ולשבחים.
על ההיחאזות / גלית דהן קרליבך
הימים האחרונים מלוּוים אצלי בתחושה של היעדר קרקע וחוסר בלמים.
הממשלה עושה קולות של סגר מוחלט שני, אנשים נשלחים לבידוד בביתם בהמוניהם, בלי הבחנה, בשל איכוני השב"כ, הציבור שוב חוטף האשמות מההנהגה היהירה שעושה כמדומה הכל, אבל הכל, כדי לערער את מעט האמון הציבורי שנותר פה.
הפעם האחרונה שהרגשתי משהו דומה למה שאני מרגישה היום היתה ב־2003, כשרופא המליץ לי לעבור הפלה בגלל נגיף שנמצא אצלי בבדיקות הדם בזמן ההיריון. הרופא ההוא לא קימץ באזהרות ואמר שהתינוק שייוולד לי יהיה בלי עיניים, בלי רגליים, בלי ידיים ובלי עוד כמה וכמה איברים חשובים.
זכור לי שהגעתי למחלקת נשים בסיכון, ושם, כשחיכיתי לרופא מומחה, נתקלתי בסיפורי אימה שונים ומשונים. עיקרי המסר היו: טוב שבית החולים ישמש במקרי חירום, ומוטב שאדם ישמור על עצמו ויסמוך כמה שפחות על מקום שאלפי בני אדם מתים בו מזיהומים בכל שנה. הנתון הזה נכון גם עכשיו.
באותו יום סירבתי לדבר על הפלה. דרשתי להשתחרר ולקבל חוות דעת שנייה. בתום מסכת בדיקות נוספות התברר שהרופא הראשון שגה בקריאת תוצאות הבדיקה: הבדיקות אכן היו חיוביות - מה שהוכיח לרופא השני שדווקא יש לי נוגדנים לנגיף. שאלתי: "מי שקיבלה חוות דעת כזאת היתה עושה הפלה?"
"בקלות", אמר הרופא, "היא בכלל לא היתה באה אלי".
כשחזרתי אז הביתה, החלטתי לזנוח את כל בדיקות ההיריון שנעשו במקום כה מזוהם, ולהמירן בהליכה, בכושר ובנשימה נכונה. ערכתי מחקר מקיף על לידות בבית, תִשאלתי נשים, למדתי על התמותה והסיכונים, ואת שתי הלידות שלי עשיתי בבית למרות מחאות הרופא הראשון. "מבחינתך אני בכלל אמורה לעשות הפלה, אז מה אכפת לך?" היתה תגובתי.
עכשיו, עם הטלטלה סביב, אני מוכרחה לצעוד אל העיר העתיקה כדי לחוש בקרקע תחת רגליי. שער יפו מקדם את פניי, אני נכנסת בו ומייד עוברת לעולם מקביל. הכל נראה אותו דבר, ובכל זאת אחר. אני עוברת בתחנות המוכרות לי. הנה מגדל דוד. שם הדרכתי בשנת השירות השנייה, עד לפרוץ האינתיפאדה השנייה. באותם ימים המוזיאון אירח תערוכה של אמן הזכוכית צ'יהוּלי. משום מה, שנים רבות חשבתי שהוא סיני, ולרגל הכתיבה כאן גיליתי שהאיש בכלל אמריקני. שמו הפרטי דֵייל. האם הטעיתי דור שלם של טיילים תמימים?
אני חולפת על פני הקישלֶה ומציצה אל המנזר הארמני. פעם רִאיינתי בו את מנהל בית הספר שם, נוֹראייר קָזַזְיאן, לקראת יום השואה הארמני. הכניסה לרובע היהודי מעלה בי זכר נשיקת נעורים ראשונה, אירוע שהתרחש בכנסיית הניאה, באישורם המלבב של מריה והאדון. אגב, המנושק היה בנו של רב ידוע מאוד. היו זמנים.
ליד שער ציון אני נזכרת בבוב דה יונג, בחור הולנדי פרוטסטנטי שהכרתי בגיל 17. הוא ביקש שאצלם אותו, ואחר כך, במשך 10 שנים, התכתבנו בענייני דת. הוא ניסה לשכנע אותי לעבור צד, ואף ביקר עם אשתו בארץ. עכשיו אין תיירים שיבקשו להצטלם. רק מוכר הכעכים יושב משועמם ובוהה בתלמידי ישיבת קבר דוד.
אני חוזרת לגבול הרובע היהודי־ארמני, ושם נתקלת בנזירה, מורה למתמטיקה לשעבר, שעזבה את מולדתה ומקדישה את חייה לקשוחה שבערים. היא מזהה אותי, מחייכת בעדינות, ומספרת בעצב שהיא מתגעגעת לקבוצות. היא מסרבת להזכיר את הנגיף הנוכחי בשמו, ורק מעירה שהממשלה עושה טעויות ושאנחנו משלמים את המחיר. אנחנו מעלות זיכרונות מתיירים צבעוניים, כאילו היינו בנות 100.
מתחם המוּריסטן נראה נקי וזוהר. חנות הבדים של בילאל סגורה. אני סרה אל כנסיית הקבר. שום אישה סלאבית אינה כורעת מעל אבן המשיחה ומבקשת רפואות לבני משפחתה. אני יוצאת משם בדכדוך עמוק וחוזרת למוריסטן. אולי בילאל כבר פתח את החנות?
גלית דהן-קרליבך עובדת בימים אלה על ספרה החדש, השמיני במספר
צילום: גל חרמוני
שריטת החתול / יונתן שגיב
הרצליה, 6.7.2020
במשפחה שלי מדברים הרבה על חתולים. "שלךְ לא נחמדה", אבא שלי אומר לאחותי שהגיעה לביקור מדירתה במורד הרחוב של בית הוריי, ואחריה משתרכת חתולתה השחורה־לבנה בפנים חשדניות. "שלי נחמדה מאוד. שלכם לא נחמדה!" מטיחה אחותי ומצביעה על החתולה הלבנה־שחורה של הוריי, המתפרקדת על שולחן הגינה. "הן אמא ובת", מזכירה אימי לביתה את הגנאלוגיה המשפחתית של צמד חתולות הרחוב שלפני כעשור המירו את דתנו מאהבת כלבים לאהבת חתולים, ומייד מדווחת שהחתול השחור החרישי והחתולה הלבנה החירשת שוב חלקו ביניהם מזון.
שמונה חתולים מסתובבים בין החצרות של הוריי ואחותי. את כולם הם מאכילים. בעלילות כולם הם מספרים. כמעט לאף אחד מהם לא נתנו שם, חוץ מלזבולון, חתול שלדי וקטום אוזן שהגיע אליהם לפני כשנה, ובטיפולם המסור גדל לבריון בעל מזג הפכפך, שמלווה את הוריי ואחותי בטיוליהם בשכונה באותה דרגת קנאות שבה הוא שורט את שלושתם.
השיחות המתגלגלות ברחבי הבית - על החתולים, על תותי העץ שאבי קוטף במסעותיו בהרצליה, על הנקודות שאמי מחשבת ב"שומרי משקל", על הילדים שלומדים בסטודיו הקרמיקה של אחותי - הופכות את הבידוד של רביד ושלי לכל דבר, למעט מבודד. קצב הזמן פה דומה לקצב של שיחה מסתעפת וכמעט בלתי מופרעת, וזה משמח ומנחם, ומסביר היטב את חוסר היכולת המשפחתית לזהות את הרגע שאחד מחבריה שקוע בעניין אחר ולכן רוצה - סביר להניח - להתרכז רק בו. "אתה קורא?" היה אחד מבני הבית שואל אותי בנעוריי בזמן שראשי שקוע, פשוטו כמשמעו, בין דפי ספר, ובלי לחכות לתשובה היה ממשיך מייד בזרם דברים שוצף וקוצף על מעלליה הייחודיים של שושי הכלבה. אלא שהיום יש שמונה חתולים במקום כלבה אחת.
ולצערי, אני מגלה ששִכפלתי את המנהג. ממושבי ליד החלון ביחידת הבידוד אני מספר לרביד על השכנה ד', שערב־ערב צורחת על ילדיה או על א', השכן שכולם שונאים בגלל כלבו הנבחן, ורק אחרי 10 דקות של תיאורים סוערים אני שם לב שאיני זוכה לתשובה - האומלל מנסה לצפות בנטפליקס במיטה.
גם מקומה של הקורונה לא נפקד מהשיחות המשפחתיות, שבמקרה זה מתלקחות בבת אחת לכלל מריבות. "יש אלף נדבקים חדשים היום", מדווח אבי בכל ערב במעין סיפוק קודר. "משוגעים, אף אחד לא ממלא את ההנחיות, יהיה פה גל שני", מסכמת אמי. "יאללה־יאללה, ממתי אתם כל כך בטוחים בהנחיות?" מתפרצת אחותי ומספקת נתונים סותרים מסרטוני היו־טיוב שבהם היא צופה בלילות.
הלוואי שהיא צודקת, אבל אני, שהגעתי מבריטניה מוכת המגיפה, אשאר ספון בהרצליה גם בגמר חובת הבידוד, ולעד אחליף עם הוריי ואחותי סיפורים על חתולים במקום לנסוע כהרגלי לתל אביב אהובתי. הרי אתמול זבולון המניאק כבר שרט גם אותי!
יונתן שגיב, סופר ודוקטור לספרות עברית, מתגורר בלונדון. מחברם של שלושה רומנים בסדרת הבלש עודד חפר (״החופרת״)
צילום: Mark Blower