טניה כהן־עוזיאלי
מנכ"לית מוזיאון תל אביב לאמנות
בגיל 19 עלתה לישראל מאיטליה. לשעבר אוצרת וראשת האגף לשירותי אוצרות במוזיאון ישראל. בעלת תואר ראשון ושני בארכיאולוגיה ובתולדות האמנות
טניה כהן־עוזיאלי, כמנכ"לית מוזיאון תל אביב לאמנות, ימי הקורונה אילצו אותך לאמץ הרגלים חדשים. את והצוות הניהולי־אמנותי התחלתם לשמש גם סדרנים ושומרים במוזיאון.
"לקחתי את הדוגמה ממוזיאון ישראל. כשעבדתי שם באינתיפאדה השנייה היה חודש שבו נדרשנו לקצץ בהוצאות ונדרשנו לביצוע מטלות מעבר לתפקיד שבשגרה. אז כעת, מטעמי חיסכון וגירעון, התחלנו לשמור באולמות. גם לי יצא לשמור בכניסה ולבדוק כרטיסים. עשינו את זה מתוך אילוץ, אבל כעת אני רואה בזה יתרון מובהק. מאז שכל הצוות שומר באולמות אנחנו יותר רגישים להתנהגות הקהל, לאופן שבו הוא מרגיש במוזיאון. אני אישית מנסה להסתכל ומסתובבת המון כדי לראות איך אנשים צורכים אמנות".
זה יוצר מפגש בלתי אמצעי שאולי לא היה מתאפשר בעיתות שגרה.
"המפגש עם הקהל מלמד אותנו דברים שאולי לא היינו מספיק רגישים אליהם, ואולי נמשיך שמירה באולמות של הצוות המקצועי גם אחרי הקורונה. אנשים מבינים שאלה לא השומרים הרגילים במדים, והם ניגשים ושואלים יותר שאלות. זה מספק הצצה למפגש עם מאחורי הקלעים של התערוכות והמוזיאון, ומאפשר לנו להנגיש את המוזיאון במידה רבה יותר".
פתחתם את המוזיאון לפני כחודש, קצת כנגד כל הסיכויים. חשבת שתראי היכלים ריקים?
"כן, צמצמנו את שעות הפתיחה, וביומיים הראשונים אמרתי 'איך יבואו אנשים?' זה הכי קשה למנהל מוזיאון לראות מוזיאון ריק, זה הסיוט שלנו. לכן יצרנו קשר עם דיגיתל, שתמיד יש להם אפשרות לייצר לנו טראפיק, וזה הוכיח את עצמו. בנוסף המשכנו את שיתוף הפעולה עם מפעל הפיס, שמימנו כניסה חינם לצוותים רפואיים ופרא־רפואיים בשבועיים הראשונים של פתיחת המוזיאון מחדש. הקורונה הוכיחה לנו מגמות סותרות - מצד אחד החרדה בלהיות יחד, ומצד שני - הכמיהה לחברה ולתרבות ופנאי.
המספרים מדברים בעד עצמם. מומה בסן פרנסיסקו // צילום: אי.אף.פי
"הפתיחה היתה אמירה, נדרש כאן אומץ, וכן - כנגד כל הסיכויים במובן מסוים. נדרשנו לנהל כאן סיכון. הרי תקציבים מהמדינה עדיין לא הגיעו ונשארו בגדר הבטחות, אנחנו בגירעון, היו הרבה הפסדים - עד כה של 10 מיליון שקלים וזה עוד עלול לגדול ל־15 מיליון. עיריית תל אביב ממשיכה לתמוך בנו באותם סכומים כפי שהיא הבטיחה בתחילת השנה, וזה מה שמאפשר לנו קיום. לצד זה, עדיין לא ברור מתי נוכל להחזיר את המופעים בתוך האולמות, שגם מהם אנחנו מתקיימים - קונצרטים, הרצאות, תיאטרון לילדים. לכן נדרשת בדחיפות תמיכת המדינה. לצערי עדיין לא קיבלנו ממשרד התרבות מתווה ברור שיאפשר לנו לסיים את השנה מאוזנים".
המופעים הללו מנגישים את המוזיאון לקהל רחב הרבה יותר.
"נכון, זה מצב של 'ווין־ווין'. זה מביא למוזיאון קהלים שאולי לא היו מגיעים, וזה כמובן מכניס כסף. המוזיאון נשאר באותו מקום, אנחנו לא מנמיכים אותו. אנחנו שומרים על איכות התכנים שלנו והחוכמה היא איך מנגישים אותם, איך מייצרים עניין ואיך מושכים את הקהל".
כך את גם מייצרת מעין חבילה הוליסטית למבקר. זו המגמה?
"נכון. המבקר שבא למופע, לקונצרט או לתיאטרון לילדים, מקבל את המוזיאון קצת בדרך אגב, כי הוא נחשף קודם כל למרחב מוזיאלי לפני ואחרי שהוא נכנס לאודיטוריום. בעיניי המגמה היא לשלב דיסציפלינות שונות באמנויות לתוך המרחב המוזיאלי, כי היום הגבולות באמנות קצת נפרצו. ההפרדה בין תחומים שונים באמנויות, אמנות פלסטית מול אמנות הבמה, היא תפיסה ישנה. לצורך העניין, בביאנלה של ונציה בשנה שעברה זכה הביתן של ליטא, שברובו עסק באמנות פרפורמטיבית. המגמה היא לשלב ולפרוץ את גבולות האמנות הפלסטית לתוך האמנויות השונות".
הקהילה היא צו השעה
יש ביקוש לסוג מסוים של אמנות מאז הפתיחה?
"אותי הפתיע שהקהל בכלל הגיע ויצא מהבית. אנשים היו צמאים לאיזושהי חוויה ציבורית אמנותית. מוזיאון נתפס כמרחב בטוח מבחינת הקורונה - מרחב רחב, יש חללים פנימיים וחיצוניים ואפשר לשמור על ריחוק פיזי. התערוכה של ג'ף קונס שמוצגת בימים אלה, מהווה מוקד עניין מרכזי. מבחינת המספרים, בשבת רגילה לפני הקורונה היו מגיעים 2,500. בשבתות האחרונות מאז פתיחתו מחדש של המוזיאון הגיעו 3,000 איש. זה מספר היסטרי אם מביאים בחשבון את הגבלת מספר האנשים וביטול האירועים וסדנאות לילדים. ב־2019 מספר המבקרים אצלנו היה גבוה יותר מאשר בגוגנהיים בניו יורק ובמומה בסן פרנסיסקו, סיימנו את השנה עם 1.3 מיליון מבקרים".
את סבורה שתערוכה ברוח הזמן - כזו שתעסוק בחרדה, במגיפה או בריחוק חברתי - אף תשפר עוד יותר את נתוני המבקרים?
"לא חשבתי על זה, אבל אני חייבת להגיד שתוכנית התערוכות שלנו מאוד רלוונטית לימים אלה, יותר ממה שחשבנו שהיא תהיה. זאת עונה עם תמהיל נכון, מגוונת, עם הרבה מסרים".
נשמע שהאינטרפרטציה שאנחנו מעניקים ליצירות אמנות אחרי הקורונה משתנה גם היא בהתאם.
"אפילו 'ג'ף קונס: ערך מוחלט', התערוכה הכי פופולרית ומדוברת שלנו, עוסקת בסופו של יום באייקונים של תרבות הצריכה. ואחת השחקניות הראשיות בתקופת הקורונה היתה תרבות הצריכה, שעמדה למבחן. יש לנו תערוכה של ויליאם קנטרידג', מיצב וידאו הנפרש לאורך 40 מטרים על פני שמונה מסכים ומציג מין תהלוכה אנושית היסטורית. מוצגים שם המון רפרנסים לתולדות האמנות, תהלוכות ניצחון, הגירה ולוויה, ואפילו רפרנס למגיפת הדבר.
ביטוי גם לאירועים בארה"ב. הנרי טיילור, דקר, סנגל #2
"בתערוכה 'אם בלילה חורפי עוברת אורח' מוצגת יצירה של הנרי טיילור ובה שתי דמויות אפרו־אמריקניות ניצבות במרכז. ופתאום כל המהומה בארה"ב מקבלת כאן ביטוי. התערוכה של מיכל הלפמן, 'Dear A.S.A/P', עוסקת במעמד הדימוי האמנותי בעיתות משבר ואי־ודאות. כך שהכל בעיניי המתבונן. אני מאמינה בקריאה נוספת של תכנים שכבר מוגשים לנו".
אבל נוכח גל הקורונה השני, והוצאת ישראל מהסדרי הכניסות באיחוד האירופי, תצטרכו קצת יותר מפרשנות נוספת לתערוכות קיימות כדי לשרוד.
"צו השעה זה לפנות לקהילה, והמחויבות שלנו היא לפנות לקהילת האמנים המקומיים. באחד הפרויקטים שלנו, 'שולחן עבודה', הזמנו אמנים מקומיים ישראלים ליצור סרט קצר על האמנות שלהם, שיחשוף את המקום שבו מתפתחת היצירה: שולחן העבודה. סגירת הדלתות הכפויה למבקרים הביאה לניסיון להגמשת ולהרחבת הגבולות הפיזיים, ולשאול - כיצד מוזיאון סגור יכול להתקיים? יהיה מעניין לראות בעוד חמש־עשר שנים מה מספרת לנו האסופה הזאת".
לאמץ את המודל הגרמני
את מדברת על הגמשת והרחבת הגבולות הפיזיים. בעידן דיגיטלי של הפרעות קשב, את מרגישה שאת נדרשת לשבות את הקהל שלך בצורה יותר חדה ומהירה לפני שהוא שוקע ומתנוון אל תוך המסכים?
"האתגר שלי הוא קודם כל להביא אותו לפה פיזית. כשהוא בפנים, הוא צריך גם להישאר, וזה האתגר השני. בג'ף קונס אני מרגישה שיש להם את הקשב להישאר. אחד מהדברים המאפיינים יצירות של ג'ף קונס זה השתקפות של המבקר ביצירות. למשל מיצבי הבלונים. וכשחבר'ה צעירים הגיעו לתערוכה, זה מה שתופס את העין שלהם. יש משהו ביצירות שלו שמתחבר לתרבות הסלפי. הם רגילים לראות את עצמם, והנטייה הנרקיסיסטית, המיתוס של נרקיס, עובד כאן. הם הופכים להיות חלק מהמיצב האמנותי".
"כלב בלון כתום" של ג'ף קונס // צילום: אלעד שריג
תרבות הסלפי עושה לך שירות טוב.
"לגמרי. הגיעה לכאן קבוצה של נוער בני 16 לראות את קנטרידג' וקונס. קנטרידג' מספר סיפור יותר משמעותי, מורכב, ואיכשהו לאותה קבוצה קונס היה יותר נגיש, קריא יותר והם כמובן צילמו וצילמו. התערוכה שלו פיצחה כאן משהו, וצעירים מוכנים לבוא ולהגיע אלינו כדי לראות אותו. ניסיתי לנתח מה הופך אותו לכל כך נגיש - ואני סבורה שזו העובדה שהוא עובד עם דימויים מוכרים, שקרובים לעולם של כולם".
קונס אומר שבבסיס האמנות שלו יש מנגנון שמסיר מאנשים אשמה על מה שהם אוהבים.
"זה פוגש אותי בדיוק בנקודה שלפיה גם מוזיאון לא צריך להיות שיפוטי. הוא מרחב שלפני הכל צריך לאפשר לאנשים להרגיש. לפני שתהיה כאן חוויה אינטלקטואלית - צריכה להיות חוויה רגשית. פעמים רבות מוזיאון נתפס כמגדל שן. המטרה שלי היא לייצר פה מרחב לא שיפוטי. מרחב שבו אתה תרגיש טוב, לא משנה עם איזה מטען תרבותי אתה מגיע. זה גם האתגר הגדול בקרב מוסדות תרבות בעידן העכשווי. אז בעיניי, האמירה הזאת של קונס אומרת שאתה יכול לאהוב כל דבר, גם אם אתה לא בהכרח מבין אותו, כי לפני הכל צריך להרגיש".
אם מדברים על להרגיש - היצירות שבהן הוא וצ'יצ'ולינה מתנים אהבה, אם אפשר להשתמש בניסוח כל כך עדין למה שרואים שם, נוטות לייצר פרובוקציות. לו זה היה אפשרי, היית מציגה אותן במוזיאון שלך?
"יש דברים שמוצאים חן בעיניי, יש דברים שפחות, וזה עניין של טעם אמנותי. אם זאת היתה תערוכה רטרוספקטיבית על קונס אז הייתי מציגה אותה כי צריך להתייחס ליצירות של קונס כמכלול - הרי הוא אמן שלא ניתן להתעלם ממנו, כזה שחולל שינוי תפיסה אמנותית".
יש מי שהרים גבה על הבאת תערוכה בקנה מידה כלכלי כזה בתקופה שבה האבטלה גואה?
"תערוכות כאלה ב'פרובינציה' הים־תיכונית של תל אביב מתאפשרות רק כשיש תורם שמוכן לתמוך ויש בו נדיבות יוצאת מן הכלל. כאן היצירות הן מהאוסף של מרי וחוזה מוגרבי. בלי הנדיבות שלהם זה לא היה מתאפשר. ומבחינת העלויות שלנו - התערוכה הזו לא עולה יותר מכל תערוכה אחרת".
לפני התערוכה נפגשת עם קונס בניו יורק. התרשמת?
"החשיפה שלי לסטודיו שלו היתה מרתקת כי נחשפתי לתהליך המורכב והמוקפד של העבודה שלו. הוא שואף לשלמות, והשיחה איתו חידדה אצלי את היכולת שלו לתווך ולדברר את האמנות שלו. נפגשנו לשעה וחצי בסטודיו שלו, פגשתי את אנשי הצוות העובדים על הדמיות המחשב, ונוכחתי לדעת כמה ההדמיות האלו משמעותיות עבור תהליך תכנון העבודות. בחירת האובייקט שהופך ליצירת האמנות ומידול של היצירה במחשב מאפשרים לו לבחור את נראותה הסופית של העבודה. בקומה התחתונה של הסטודיו יש אנשים שעובדים על צבעים. ביום שבו נפגשנו עבדו על כחול. היו פלטות של מאות גוני כחול, והוא עובר ובוחן כל גוון".
הוא נשמע קפדן. על הפסל "זוג רקדני בלט" הוא עבד עשר שנים. נדמה לי שלטולסטוי לקח פחות זמן לכתוב את "מלחמה ושלום". מה כל כך מיוחד שם?
"פעמים רבות זה משך הזמן שקונס עובד על יצירותיו. הוא גם עובד לפעמים בשלט רחוק; הפסל הזה נוצר בקרארה באיטליה, במקום שבו יש אמנים שמפסלים שיש. הוא פרפקציוניסט. אגב, הבנתי ממנו שהפסל הזה עוד עשוי לעבור כמה שינויים ולמעשה עוד אין תאריך סופי להשלמתו".
יכול להיות שתאריכו את התערוכה שלו ותערוכות אחרות על רקע אירועי הקורונה המשתנים? ובכלל, איך את צופה שייראה עולם המוזיאונים בעתיד הקרוב?
"את רוב התערוכות אנחנו מאריכים, ואולי גם את ג'ף קונס. בנוגע לעתיד המוזיאונים, שאלת השאלות היא האם ימשיכו להתקיים תערוכות בינלאומיות גדולות. אני לא יודעת לענות כרגע. לפני חודש הייתי אומרת שברור שלא יהיו תערוכות בינלאומיות, וכל אחד ינצל את מקורותיו הפנימיים, למשל באמצעות אספנים פרטיים מקומיים שרוצים לסייע למוזיאון.
מבנה המוזיאון // צילום: גיא יחיאלי
"גרמניה, למשל, חוזרת. היא גם מקדישה לתרבות הרבה יותר תקציבים ותשומת לב. הייתי שמחה לאמץ את המודל הגרמני ולנסות לייצר חזרה לשגרה החדשה: מצד אחד לנסות להיות יותר צנועים, ומצד שני לא לאבד כליל את החזון שלנו.
"אנחנו מוזיאון שמדבר על אמנות מודרנית, עכשווית, מקומית - ביחס לאמנות הבינלאומית. אנחנו לא נוכל להפסיק להביא תערוכות בינלאומיות, זה לא יהיה נכון. החוכמה היא איך לעשות את זה, והאם יהיו שיתופי פעולה כלכליים יותר, ואילו תקציבים יתאפשרו, ומה יהיה הקונטקסט".
שיתופי פעולה נשמעים כאן כמו הכרח.
"אני חושבת שזה הזמן לכך. אנחנו מדברים עם מוסדות תרבות אחרים, וכולנו יחד במחשבות ובצרות. בסוף, שיתופי הפעולה יהיו גם עם מוסדות בינלאומיים אחרים. אני לא חושבת ששיתופי הפעולה הבינלאומיים יירדו לגמרי, תהיה התאמה. כרגע עשינו חישוב מסלול מחדש על כל תוכנית התערוכות. מה יהיה המקום של הפן הבינלאומי? זו שאלה טובה שמעסיקה אותנו רבות".
להצעות ותגובות: Ranp@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו