יום חמישי שעבר, בסיס חצרים. פרחי טיס בסרבלים ארוכים עומדים זקופי קומה מול שורת המטוסים על הליין של טייסת 102. רוח קדים מכה בפנים, קול שריקתה נבלע ברעש המטוסים הממריאים והנוחתים.
ארבעה זוגות של טייסים ונווטים ניגשים אל מטוסי הלביא. ארבעה טייסים, ארבעה נווטים, ובהם גם סגן נ', אחת משלוש הבנות היחידות שסיימו השבוע את קורס טיס מספר 180. שיערה הבלונדיני הארוך מבצבץ מבעד לקסדה. בימי שגרה היא באה עם הקסדה בתיק וחובשת אותה לצד המטוס. עכשיו, בתקופת הקורונה, כולם באים כשהם כבר ממוגנים.
נ' מעבירה יד על המטוס לבדיקת תקינות. בודקת שאין סדק על הכנפיים, שלא נתקעה ציפור במנוע. אחר כך תעמוד ממש מולו, לוודא שהוא מאוזן. בדיקה שגרתית לפני כל עלייה למטוס, שעבורה היא הרגע הפרטי שלה עם המטוס.
"זה טקס קטן שלי", תסביר מאוחר יותר בחיוך נבוך. "רגע של חיבור ביני לבין המטוס. אני אוהבת להסתכל עליו ולבקש ממנו בלב שיהיה טוב אלי. שלא יהיו תקלות. כמו שיש כאלה שמאמינים שצריך להיכנס לבית חדש ברגל ימין".
היא עולה למושב האחורי של הלביא. זה מטוס איטלקי חדש יחסית, רק שש שנים בארץ, והוא משמש לאימונים. הכי קרוב שאפשר למטוסי הקרב המבצעיים. רעש המנועים נשמע, הגלגלים מתחילים לנוע, ובתוך שנייה המטוס שועט על המסלול ונעלם בשמיים. אחריו ממריאים שלושת המטוסים האחרים.
פחות מחצי שעה אחר כך היא שוב על הקרקע, ממהרת לתחקיר הטיסה בחדר הממוזג בטייסת. אחרי כל טיסה בוחנים את הביצועים, ללמוד מה אפשר לשפר. נ' טסה בלביא בחצי השנה האחרונה, אחרי עשרות שעות טיסה במטוסי האימון הקטנים, הסנונית והעפרוני.
למרות ההילה הדמיונית שעוטפת אותה, בהיותה אחת מ־59 הנשים שסיימו את קורס הטיס מאז הקמת חיל האוויר, נ' מקפידה לשמור על צניעות, אף שהיא יודעת שהגיעה לשחקים.
נ' הגיעה לקורס רק לקראת סוף שירות החובה שלה, ולכן היא אחת המבוגרות בין פרחי הטיס, בת 24. עיניה בהירות ויפות, הדיבור מהיר ומלא ביטחון. ברזומה שלה כבר יש תואר ראשון בפוליטיקה וממשל, שאותו למדה במהלך שנת ההשכלה בקורס.
והיא גם נצר לשושלת מפוארת של אנשי צוות אוויר. סבא שלה, תא"ל (בדימוס) עמיחי שמואלי (84), היה מפקד טייסת 117 (מיראז') במלחמת ששת הימים ומפקד בסיס חצרים במלחמת יום כיפור. גם שניים משלושת בניו שירתו בחיל כטייסים. דוד נוסף של נ', אחיה של אמה, גם היה טייס.
אביה של נ', סא"ל (מיל') י' (55), היה טייס קרב, שטס על כפיר וסקייהוק. שימש מפקד טייסת תעופה בעובדה, ולפני שבע שנים עבר להיות מדריך טיסה על מטוס העפרוני במסגרת שירות המילואים. מ־2006 הוא קברניט באל על (כיום בחל"ת). אמא שלה היא חוקרת מוח, ובשירותה הסדיר שירתה כפקידת מבצעים בטייסת שבה נמצאת נ' היום, טייסת 102.
גם שתי אחיותיה של נ' שירתו בחיל: אחותה הגדולה, נ' (27), עורכת דין במקצועה, שירתה כקצינת מבצעים בבסיס עובדה, ולאחר מכן בתפקידי מטה בקריה. היא השתחררה בדרגת סרן ועדיין משרתת במילואים במטה חיל האוויר. האחות הצעירה, ה' (20), משרתת בבסיס חצרים כמדריכת סימולטורים. מדי פעם היא פוגשת את נ' בבסיס.
נ' נולדה, כמה לא מפתיע, בבסיס חצרים. שם למדה ללכת, לדבר, לרכוב על אופניים. כשהיתה בת 5 עברה המשפחה לבסיס עובדה, וכעבור שנתיים עברו לרעות. היא למדה בתיכון במגמת פיזיקה ותיאטרון. בשנת 2014, אחרי גיוסה לצה"ל, היא עשתה קורס מדריכות סימולטורים בחצרים, ואחריו שירתה כמדריכה בבסיס פלמחים, תפקיד שמחייב שירות חובה של שלוש שנים.
"לא היה לי איזשהו חלום להיות טייסת או משהו", היא מחייכת. "כשהתגייסתי בכלל לא שלחו לי זימונים לטיס, ואני לא ביקשתי, כי התפקידים האחרים נראו לי מספיק מעניינים ומאתגרים".
מאות אנשי צוות אוויר עברו את ההדרכה שלה בסימולטור, אבל רק בשנה השלישית והאחרונה בתפקיד היא התחילה לראות את הקסם שבישיבה במושב הטייס. "פתאום התחלתי להתעניין יותר במה שצוות אוויר עושה ולהימשך לזה. הרצון להגיע לקורס הלך ונבנה עם הזמן".
בניגוד למצופה, ההורים דווקא לא דחפו אותה לשם. "לא התלהבנו מהרעיון, כי אנחנו יודעים מה הסיכונים במסלול הזה", אומר האבא, סא"ל י'. "אנחנו מכירים את הקשיים בקורס, החניכים נמצאים כל הזמן במתח, וידענו שגם אנחנו נהיה במתח בכל שלב של מיונים ומבחנים. בכל כמה חודשים כולם 'עולים על הגריל', וכל הזמן בוחנים אותם על ביצועים ועל יכולות. זה מתח אדיר.
"אמרנו לה את מה שאמרו לנו כשהיינו ילדים: 'אם את רוצה את זה, לכי על זה'. ידענו שהיא תלך על זה. היא תמיד היתה עם שאיפות גדולות ויכולות גדולות".
נ' קיבלה אישור להגיע למיונים לקורס טיס. היא עברה בדיקות בירפ"א (יחידת הרפואה של חיל האוויר), מבחנים פסיכולוגיים ומבחני אישיות, ובסופם הוזמנה לגיבוש טיס.
דווקא אז, רגע לפני הגיבוש, היא לקחה צעד לאחור.
"פתאום לא הייתי בטוחה במאה אחוזים שזה מה שאני רוצה לעשות. לקחתי לעצמי כמה ימים כדי להחליט אם אני רוצה להתחיל קורס טיס ביולי, או להשתחרר. לא היו לי תוכניות גדולות לתקופה שאחרי השחרור, לא היה משהו ספציפי שרציתי ללמוד או טיול גדול מתוכנן. בסוף אמרתי לעצמי שאם אתחרט, אוכל להשתחרר מהצבא גם בשלבים הראשונים של הקורס. בשלבים המתקדמים יותר חייבים לחתום לשירות קבע של שבע שנים".
לגיבוש בחצרים הגיעו עשרות בני נוער. נ' היתה מהמבוגרים שבהם. "ידעתי שאני עושה את כל מה שאני יכולה וקיוויתי לטוב. היו שם עוד בנות, כולן היו מעולות. כשהשבוע הזה הסתיים, כינסו את כולם במגרש המסדרים והודיעו מי התקבל. כששמעתי את השם שלי, הייתי מאושרת.
"רציתי להתקשר להורים שלי לספר להם, אבל נגמרה לי הסוללה בטלפון", היא צוחקת צחוק מתגלגל. "ביקשתי ממישהו טלפון והתקשרתי, הם אמרו שהם גאים בי. ואז נסעתי הביתה לכל הסופ"ש, וביום ראשון חזרתי ליחידה שלי כרגיל, כאילו לא קרה כלום. זה לא היה כזה אירוע משמעותי מבחינתי. לסיים את הקורס זה אירוע משמעותי".
כדי לשמור על רצף השירות ולמנוע מצב שבו היא משתחררת ונאלצת לעבור חיול מחדש, יצאה נ' לחודש וחצי חופשה, שהוגדרה כדחיית שירות.
"בחודש וחצי האלה עשיתי הרבה ספורט, ריצות וחדר כושר, והשתדלתי לנוח ככל האפשר. עשיתי גם קצת תרגילים בפיזיקה ובמתמטיקה, כדי לרענן את החשיבה".
הקורס החל ב־13 ביולי 2017, שלושה ימים אחרי תאריך השחרור המקורי של נ'. "לאחרים זו היתה ההיכרות הראשונה עם הצבא. לי זה פשוט היה המשך של השירות. היה קצת מצחיק להיות בשלב המכין (השלב הראשוני שמקביל לטירונות) אחרי שלוש שנים בצבא. ממדריכה בדרגת סמ"ר חזרתי אחורה לעשות טירונות של חצי שנה, עם עמידה בזמנים ושינה באוהלים.
"האמת היא שנהניתי מאוד. היה בזה משהו רגוע מבחינתי, לחזור להיות החיילת הפשוטה אחרי תפקיד לחוץ עם הרבה אחריות. כל שלב שאתה עובר בקורס נותן לך תחושה עצומה של מסוגלות, ואתה מבין שאתה יכול לעשות דברים שלא ציפית שתעשה".
קורס טיס מחולק לכמה שלבים. שני השלבים הראשונים מהווים את "השנה הקרקעית" - השלב המכין (טירונות של חצי שנה, לימודי תוכן קרקע, נשק, מטווחים וכו'), והשלב הבסיסי (חצי שנה של שיפור כושר גופני, ניווטים, קצונה ועוד). אחריהם מגיעים השלב הראשוני (חלוקה למגמות - קרב, תובלה, וכו'), שנת השכלה (לימודי תואר) וחצי שנה של שלב מתקדם, שבמהלכה טסים על מטוסים מתקדמים.
עיניה של נ' נוצצות כשהיא מספרת על הניווט הראשון, שהתבקשה לבצע בהפתעה. "פתאום באמצע החיים אומרים לךְ שבחצי שעה את צריכה לתכנן ניווט בשטח של כמה קילומטרים. זה עומס מנטלי גדול, חוסר ודאות ולחץ, אבל כשאת מצליחה לסיים מסע בשטח של 30 ק"מ, זה בונה אותך כלוחמת.
"הדברים הקשים שאת עוברת בקורס עם כל האחרים הופכים את כולם לחברים טובים. היה מקרה שבו היינו צריכים לנווט בזוגות. ציוותו לי את כ', כל אחד מאיתנו היה אחראי לחלק אחד של הניווט. התחלנו להתברבר, לא מצאנו את הדרך, והזמן התחיל ללחוץ. הבנו כבר שנכשלנו, והמפקדים כבר אמרו לנו לפתוח מפה, שזה כמו שהבוחן בטסט שם לך ברקס.
"בסופו של דבר, הלכנו בערך 22 ק"מ בדרך חתחתים, בלי לדעת באמת לאן אנחנו הולכים. אבל היו לנו כמה שעות טובות, שבהן יכולנו להכיר אחד את השני, לדבר, שגם את זה צריך לעשות לפעמים".
את מבחן הטיסה הראשון על מטוס העפרוני היא לא עברה. עד היום היא מלקה את עצמה על המבחן ההוא, "היה לי ממש קשה עם זה. לא רק כי זה מבחן שלא עברתי, אלא מכיוון שזה מבחן שאחריו אני אמורה לטוס לבד, ואני חייבת לעבור אותו הכי טוב שאפשר. הייתי מאוכזבת מעצמי, מתוסכלת, כי ידעתי שאני יכולה להביא ביצוע טוב, ולא הבאתי אותו.
"ברגע שירדתי מהמטוס, ידעתי שאני חייבת לנסות שוב. היתרון בקורס הוא שגם אם לא עברת את המבחן, ממשיכים להעלות אותך על מטוס, כדי להתאמן. זה פתרון מצוין למי שמבואס מחוסר הצלחה.
"אחרי יומיים באתי שוב למבחן, עם מוטיבציה של מיליון אחוז להצליח, ועברתי. טסתי חצי שעה עם הבוחן, ומייד אחרי שעברתי את המבחן הורדתי את הבוחן והמראתי שוב לבד. רק אני והמטוס, לבד בשמיים. הסתכלתי במראות אל הכיסא שמאחורי הטייס וראיתי שהוא ריק, וזה היה וואו.
"לטוס זה מטורף", היא מניחה יד על החזה. "זו תחושה מדהימה, תחושה של עצמאות, וגם המון אחריות. חיל האוויר נותן לך כלי טיס, לבד, ואת צריכה להמריא ולטוס ולנחות לבד. עכשיו הכל תלוי בך, כי אף אחד אחר לא ינחית את המטוס. קצת מלחיץ, אבל בעיקר כיף. פשוט כיף. במקביל, יש תחושה גדולה של לבד".
אחרי רבע שעה של טיסת סולו, כשהנחיתה בהצלחה את העפרוני ויצאה מתא הטייס, קפצו עליה חבריה לקורס ומשכו אותה מתא הטייס היישר אל חבית המים, טקס קבוע שעובר כל מי שסיים את טיסת הסולו הראשונה בחייו.
"היא לא היחידה ולא האחרונה שלא עוברת צ'ק ראשון", אומר האבא י'. "היא מחמירה עם עצמה ולא מוותרת, ולכן היתה מתוסכלת. אבל היה ברור שאחר כך היא תעבור ויהיה מצוין".
בוועדות אמצע הקורס, כשנה ושלושה חודשים אחרי תחילתו, היא הוצבה במגמת קרב, כטייסת. כמה שבועות לאחר מכן הוחלט שהיא מתאימה יותר לתפקיד נווטת קרב.
התאכזבת?
"לא. להפך, שמחתי שאני עדיין בקורס. חשבתי לעצמי שנתנו לי הזדמנות להתעסק בתפקיד שאהיה טובה בו. הרי לא באתי בגלל חלום להיות טייסת, לא היה לי בראש תפקיד ספציפי שרציתי לבצע. באתי כדי להיות בצוות אוויר".
כחלק מהקורס, הנווטים טסים עם טייסים שסיימו את הקורס חצי שנה לפניהם. "ואז נוצר מצב שאנחנו טסים עם חברים שלנו בקורס שהיה לפנינו. אז את נמצאת בפעם הראשונה במטוס עם טייס שסיים חצי שנה לפנייך, וזאת תחושה מדהימה. מצד אחד את טסה עם מישהו שאת מכירה ונוח לך איתו, והוא בערך בגילך. מצד שני, את חייבת לשמור על מקצועיות ועל אחריות".
היא עצמה היתה חונכת בגף של הקורס שמתחתיה, בשנת ההשכלה. השבוע פגשה את אחת הבנות שחנכה, שסיימה עכשיו שלב ראשוני של נווטי קרב. "דיברתי איתה והרגשתי שזו סגירת מעגל. זה כיף לראות אנשים שחנכת עוברים לשלבים מתקדמים, והיה כיף לראות שהצליח לה, ושהיא במקום טוב. חנכתי הרבה קורסיסטים, הלכתי איתם במסעות, עזרתי להם ללמוד לטיסות. אבל לי אישית היה קל יותר להתחבר אל הבחורה, כי יכולתי להיכנס אליה לאוהל וללמוד איתה יותר שעות. כמו אח גדול, שרואה את האח הקטן שלו פורח".
קצת אחרי טיסת הסולו הראשונה שלה, הורשו המשפחות של פרחי הטיס לבוא לבקר. הוריה של נ', אחיותיה וגם הסבא עמיחי באו לבסיס שבו בילו תקופות ארוכות בעברם. לחניכים זה היה עוד יום של טיסות אימון, אבל הפעם ההורים חיכו להם ליד מסלול הנחיתה. אפילו סבא עמיחי, שראה בחייו לא מעט חניכים שמטיסים מטוס, התרגש.
"זה היה לא ייאמן", הוא אומר. "פתאום אני רואה את הילדה הזאת, שהיתה בוכה בגן, עולה על מטוס ומטיסה אותו לשמיים".
והאבא הגאה מוסיף: "מי שמכיר את המקצוע יודע שהיא גם מזיעה שם בפנים, היא לא טסה לחופשה בחו"ל. כשהיא בתוך המטוס זו עבודה קשה, והיה מרגש ומקסים לראות אותה עושה את זה".
לי' יש עדיין חברים בבסיס, אבל נ' אומרת שלא קיבלה שום הנחות. "יש מדריכים ספציפיים שלא טסתי איתם, כי הם מכירים את אבא שלי מהשירות. זה לא מקצועי לטוס עם מישהו שהוא חבר של אבא שלך. אני לא היחידה שיש לה היסטוריה משפחתית בחיל, וזה ידוע ששומרים על מקצועיות ושאין העדפות לקרובי משפחה".
"לא עשו לה שום ויתורים", מוסיף י'. "היא לא התקבלה לקורס בזכותי, כמו שאני והאחים שלי לא התקבלנו בזכות אבא שלנו. היא הצליחה בזכות הכישורים שלה, שהם גבוהים יותר משלי, כי היא ירשה את התכונות האלה מאמא שלה".
סבא עמיחי מספר שגם כשבניו עשו את קורס הטיס, הוא לא דיבר איתם על ביצועי טיסה ולא נתן להם עצות או ביקורות. "יש לי חברים שהיו מתקשרים כל הזמן לילדים שלהם כדי לשמוע חוויות, שואלים איך היתה הטיסה ולמה לא שמרת על מהירות או על מרחק ולמה לא עשית כך או אחרת. הם ראו בזה את אתגר 'הכתר המשפחתי', שצריך להישאר על ראשו של האבא, ולכן הם צריכים להראות שהם יודעים הכל. סתם בלבלו את הילדים.
"אני מאמין שהחוכמה הכי גדולה של ההורים היא לאפשר לילדים לעשות את מה שהם אוהבים. אין בושה בשום מלאכה, בין שהילד יהיה טייס ובין שיהיה פועל".
נ' אומרת שזה כיף שהוריה מבינים את העולם שלה, "כי כשאני חוזרת הביתה אני יכולה לספר בטבעיות על טיסה שעשיתי או על האימון בקרב אוויר, ושני ההורים שלי יבינו על מה אני מדברת. לפעמים אבא שלי אומר לי, 'היה אפשר לקחת את זה מהכיוון הזה' ומדגים בידיים, ואני מראה לו מה היה אפשר לעשות אחרת.
"מצד שני, ההורים שלי היו בחיל לפני המון זמן, וזה שונה מאוד. אז אני בעיקר משתפת חוויות, פחות מדברת על מערכי טיסה וכו'".
י': "נחמד לי שהיא באה הביתה בסופי שבוע ויש לנו נושאי שיחה משותפים. היום הקורס קשה ותובעני יותר, והם מתקדמים מהר יותר בתוכני הטיסה ממה שהיה בזמני. הם גם נחשפים לטכנולוגיות מורכבות יותר".
מתוך 250 חניכים שהתחילו את הקורס, ובהם 16 בנות, מגיעים אל קו הסיום 40 חניכים, 37 בנים ושלוש בנות. ביחד עם נ' מסיימות גם מ', שתהיה טייסת מסוקים, וע', שתהיה מכוננת.
"הדרישות שהיו מהבנות כמעט זהות לאלו שהיו מהבנים", אומרת נ', "למעט סרגל המאמץ הפיזי בשנת היסודות, שם אנחנו צריכות להרים משקל נמוך יותר כדי להימנע מפציעות. מעבר לזה, לא עשו לנו שום הנחות. שמחתי שהיו שם עוד בנות, היינו חברות טובות.
"חיל האוויר צריך צוותי אוויר ברמה גבוהה, ולא חשוב אם אלה גברים או נשים. כמו שלא יבדילו בין דתיים לחילונים, אין הבדל בין גברים לנשים".
רק נשים מעטות ניגשות למיונים לטיס.
"כי הן לא חושבות שהן מסוגלות לעשות את זה, וחבל. בנות צריכות לבוא למיונים גם אם הן חושבות שזה קשה, גם אם הן חושבות שהן לא יצליחו. עדיף לנסות, ובמקרה הכי גרוע לא לעבור, מאשר לא לנצל הזדמנות גדולה כזאת להיות חלק מצוות אוויר.
"נכון, יש לנשים הרבה תפקידים מדהימים בצבא, אבל להיות בקו הראשון זה מטורף, וטייסים נמצאים בקו הראשון. אז אני מציעה לכל אחת שנותנים לה את האופציה, שתיקח. גם אם היא תיפול במהלך הקורס, רוב הסיכויים שהיא תיפול על תפקיד מצוין אחר בחיל האוויר.
"כשדיברתי בפני מלש"ביות, היו כאלה שאמרו לי שהן פוחדות ללכת למיוני טיס, מחשש שלא יצליחו. זה אבסורד, איך תדעי אם את יכולה אם לא תנסי? אחרי המיונים אפשר רק להתקדם, לא לחזור לאחור. הפחד טבעי, אבל כדי להצליח צריך להתאמץ".
עמיחי זוכר שבצעירותו, כשהיה בקורס טיס, היתה אישה בקורס שקדם לקורס שלו. "אני לא בטוח שהיא סיימה. אני לא חושב שצריך להיות מחסום לבנות. כבר בתקופתי דיברו על יעל רום, הקברניטה הראשונה בחיל האוויר הישראלי. אבל אלה היו זמנים אחרים, לא היו אז הרבה נשים בתפקידי מפתח במדינה.
"אם היום יש מנהלות בתי חולים, פרופסוריות במוסדות מחקר ומה לא, אין סיבה שלא יהיו טייסות. בנות יכולות לנסות לפחות את קורס הטיס הפורמלי. הוא קשה, גם פיזית, אבל אם יש מוטיבציה חזקה ורצון, בחורה יכולה לעשות את זה כמו גבר".
נ' וחבריה לקורס גרים באותה קומה. לכל ארבעה חניכים יש מעין יחידת דיור, עם שירותים ומקלחת נפרדים. שלוש הבנות גרות ביחד, והבנים ביחידות משלהם, "אבל כולנו משפחה. קוראים אחד לשני אחי או אחותי. יש תחרותיות בריאה, אבל בסוף הכוח של הקבוצה מוכיח את עצמו.
"למשל, כשאנחנו (נווטי הקרב) לומדים ביחד לטיסות, אנחנו משמעותית טובים יותר. מובן שכל אחד שואף למצוינות האישית שלו, אבל זה לא בא על חשבון האחרים".
מה עם בן זוג?
"אין כרגע".
הקורונה גרמה לנ' ולחבריה לשהות חודש רצוף בבסיס, שאחריו יצאו לחג הפסח, ושבו לחודש נוסף. "גם ככה את לא יוצאת הרבה הביתה בקורס טיס, אבל לכל יציאה יש משקל, זאת ההזדמנות להיטען מחדש באנרגיות, ובתקופת הסגר לא היה לנו את זה.
"חילקו אותנו לקבוצות, כמו קפסולות. מחבורה גדולה של קורס אחד, נשארנו חצי. לא יכולנו להיפגש עם החבר'ה שלומדים מסוקים וגרים בסך הכל בצד השני של המסדרון.
"היום מקפידים מאוד על החיטוי של המטוס ושל הציוד אחרי טיסה. תדרוכים לפני הטיסה נערכים בטלפון ולא אחד ליד השני, וגם כשאת באה לטיסה, את באה מוכנה עם כל הציוד עלייך, כדי לצמצם מגע".
על הארונית לצד מיטתה מונח עכשיו הספר "בשם שמיים" של אבירם ברקאי, על טייסת 201 ביום כיפור. "מאוד קלישאתי", היא צוחקת. "אבל לפניו קראתי ספר מדע בדיוני, 'המשחק של אנדר', שכתב אורסון סקוט קארד, ואת 'מלכים ג' של יוכי ברנדס. אז יש גיוון".
ליד המיטה תלויה תמונה של F-16 על רקע עמק יזרעאל. "דוד שלי, אח של אמא שלי, שהיה טייס קרב ברמת דוד, קיבל את התמונה כשהפסיק לטוס ב־2004. כשסבא וסבתא שלי עשו סדר בבית שלהם לפני כמה שנים, מצאנו את התמונה, וביקשתי אותה. אני מאוד אוהבת אותה".
סופי השבוע שלה מחוץ לבסיס קצרים בדרך כלל. יוצאים בחמישי בערב או בשישי בבוקר, ובמוצאי שבת כבר חוזרים לבסיס, כדי לישון היטב לפני הטיסות. את מעט הזמן בבית היא אוהבת להעביר עם החברות והחברים, ללכת לים. כשהיא בבסיס, הקשר עם החברות נשמר בעיקר מרחוק.
בשבוע הבא, אחרי הטקס, ייצאו הטייסים החדשים לחופשה של שבוע. הנווטים, ובהם נ', יישארו בבסיס כדי לנצל את המטוסים הריקים. "אנחנו נוכל לצאת לחופשה בעוד חודש, אבל בינתיים נצבור עוד שעות טיסה עם הטייסים בקורס שמעלינו, שהתחילו את ההכשרה שלהם לפני חצי שנה ויסיימו אותה בעוד חצי שנה. ההכשרה של הנווטים נמשכת חצי שנה, כך שאנחנו מסיימים יחד איתם, ואז יצוותו אותנו יחד לטייסות. בחיל קוראים לזה 'שנת התבגרות'".
את מחכה כבר לפעילות מבצעית?
"בקוצר רוח", היא מחייכת חיוך רחב. "אני מאוד רוצה להתחיל לתפוס כוננות".
חשבת פעם איך תרגישי בקרב אמיתי?
"לא. אני מרגישה מאוד בטוחה במטוס, אבל בינתיים אני עוד בשלב של למידת המערכת. אני הולכת בכל פעם צעד אחרי צעד, מתכננת לעבור את השלב הקרוב, לא את הרחוק. מבחינתי, זה השלב להתאמן ולהיות הכי טובה שאני יכולה במה שאני עושה. ייקח זמן עד שאוכל להיות בטיסות מבצעיות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
