אבודים בחל"ת: הקולות מאחורי המספרים

"מתגעגע לעבודה, קשה לשבת בבית"

דן אביטן (27)

טכנאי סאונד ומנהל מחסן הגברה ותאורה

אני עובד כבר שש שנים בחברה המשפחתית שלנו "קול אור", חברה להגברה ותאורה ותיקה בת 35 שנים. אני אחראי על הצד הלוגיסטי בחברה, ויצאתי לחל"ת כבר במארס, אז הופסקה לנו הפעילות באופן מוחלט - ומאז שום דבר לא קורה.

עד עכשיו קיבלתי שלושה תשלומים מהמדינה; פעימה ראשונה של 2,000 שקלים, אחרי זה עוד 7,000 שקלים, ואז קיבלתי 6,500 שקלים. התשלומים האלה הם רק כ־50 אחוזים מהמשכורת הקבועה שלי, בקושי. אני גר ביחידת דיור בקיסריה, קרוב למפעל שלנו שנמצא באור עקיבא.

מאחר שאני צעיר, החוק אומר שמתחת לגיל 28 אנחנו לא מקבלים את תשלומי החל"ת המלאים, ככה שבי זה ממש פגע. אנשים שעובדים איתי עם אותו הוותק בגיל מבוגר יותר, קיבלו יותר.

כשאני רואה שמדברים על זה שהמשק חוזר זו הרגשה נוראית. אני לא רגיל לזה, אני אדם שרגיל לעבוד, אני בקושי בבית שלי, לפעמים הייתי מרגיש שאני משלם סתם שכר דירה, כי הייתי כל הזמן בעבודה. עכשיו התהפכו היוצרות, אני רק בבית, ומנסה להעסיק את עצמי. העסק שלנו עדיין לא חזר לעבוד, אבל מאחר שזה עסק משפחתי, יש לי מחויבות ללכת ולנסות לשפץ, לתקן ולייעל דברים.

אין לנו עבודה כרגע כי נתנו אישור לעד 250 איש באירועים, ולחברות בסדר גודל כמו שלנו זה כמו כוסות רוח למת. אי אפשר באמת להתפרנס מזה, יש לנו הוצאות שוטפות ענקיות, כולל מחסן עצום שנמצא באור עקיבא.

אנחנו עושים הגברה ותאורה למופעי ענק, עשינו את פארק הירקון, קיסריות, לייב פארק ראשון לציון, המופעים הכי גדולים שיש, והם לא קרובים לקרות לצערי.

אני מאוד מתגעגע לעבודה, אני רואה את כולם סביבי עובדים ומתפרנסים ואתה לא יכול לעשות את מה שלמדת והוכשרת לעשות. העובדה שזה העסק המשפחתי עוד יותר כואבת לי, לראות את ההורים שלי בני 50 פלוס שמאלצים אותי לחשב מסלול מחדש בעל כורחם.

אנחנו רוצים לחזור, להניע את המערכת. תמיד התנהלנו מתוך ידיעה שעבודה תמיד תהיה, ופתאום אין וזה שוק טוטלי. אנחנו רק רוצים לחזור.

"אנחנו אבודים, אין סיכוי למצוא עבודה בקרוב"

רונית צבינר (54)

נציגת השכרת רכבים

עבדתי 20 שנה בענף השכרות הרכבים. 16 שנים בשלמה סיקסט, שלוש שנים באוויס ועכשיו עשרה חודשים באוטו יורופ. מאחר שהגעתי אחרונה - פיטרו אותי ראשונה. הייתי בחל"ת מחודש מארס וממש לאחרונה הודיעו לי שלא אחזור לעבודה. בגלל הגיל שלי מגיעים לי דמי אבטלה עד חודש ספטמבר ואז אצטרך למצוא פרנסה. הענף קורס, אני בגיל מבוגר יחסית, אין לנו אופק ואין לי סיכוי למצוא עבודה בקרוב.

אני לא יכולה להתחרות באחרים, כי הגעתי מענף מת, אין לנו תקווה והמצב פשוט עגום. פגעו לנו בהווה מהיום להיום ובעתיד, אין לנו שום מתווה, שר או מקבל החלטות שנמצא לצידנו. אף אחד לא מקבל על עצמו את האחריות לשקם את ענף השכרת הרכבים.

כשפיטרו אותי כתבו לי שחור על גבי לבן, "לא קיבלנו מענקים, לא תהיה עבודה בשנה או בשנתיים הקרובות, השמיים סגורים ולכן הוחלט להפסיק את ההעסקה שלי". המשרדים הגדולים אולי יצליחו לשרוד בחלקם, וגם לא כולם. הקטנים ייסגרו אחד אחרי השני, הביקוש ירד כמעט לאפס. הייתי מאוד שמחה אם היו מעבירים אותנו הכשרות או קורסים כדי להתאים את עצמנו למצב הקיים, אבל גם זה לא. אנחנו אבודים, תתעוררו, יש פה אנשים שהולכים לאיבוד.

רבים מאיתנו אנשים מבוגרים, דווקא אותנו זרקו, אנחנו זקוקים להארכת חל"ת בדחיפות, אם לא - נגיע למצב שנקבל 1,700 שקלים בחודש הבטחת הכנסה ונצטרך לשרוד עם זה. אני לבד, אין לי ילדים או בעל, איך אשרוד? אם לא יתעוררו באופן מיידי, גם אם ייפתחו השמיים - לא יהיה מי שיפעיל את הענף, אנחנו עובדים מקצועיים מאוד וכולם מפוטרים, גם מבוגרים ממני. תתעוררו!

 

"חושש לפרנסה שלי, תפתחו את השמיים"

שרון שורץ (55)

נהג VIP בנתב"ג

אני עובד בתחום 25 שנה ובשנים האחרונות בטל לימוזין יצא לי להסיע אנשים מפורסמים מאוד, כאלה שמגיעים עם מטוסים פרטיים, כאלה שמחכים להם כבר ברגע שהמטוס נוגע ברצפה, כל יום הוא חוויה. עכשיו, לצערי, אני בחל"ת, מ־15 במארס. הקורונה סגרה לנו את החיים וכבר יותר משלושה חודשים אני מת לחזור לעבודה, העבודה הזאת היא בדם שלנו.

אני אוהב לתת שירות, אני אוהב אנשים, לעבוד בענף הזה זה רק מתוך אהבה וזה חסר לי כל כך. היו לי לא מעט פעמים שנצמדתי ללקוחות לימים שלמים, האנשים העשירים בעולם, בשעות לא שעות. תמיד הגעתי מאהבה וזה חסר לי כל כך, אני מתגעגע לעבודה וצריך אותה.

אני מבקש ממקבלי ההחלטות: תסתכלו עלינו, תפתחו את השמיים, תמצאו את דרך הזהב ותחזירו אותנו לפעילות. למה פותחים רכבות, אוטובוסים, גני אירועים, למה הם כן ואנחנו לא? אני חושש לפרנסה שלי, הרווחנו משכורות בכבוד, עוד מעט נגמרת הזכאות לדמי אבטלה ומייד אני יורד אל מתחת לקו העוני, זה מה שרוצים ממני?

עד לפני שלושה חודשים הייתי אזרח פרודוקטיבי, שומר חוק, משלם מסים ועכשיו אני בפחד אמיתי. אני פונה בקריאה נרגשת לעשות כל מה שאפשר כדי להחזיר את התיירים לישראל כדי שנוכל לחיות בכבוד ולעסוק במה שאנחנו כל כך אוהבים.

"לא רוצה נדבות, רק לחזור לעבוד"

אביב טומי כרמי (32)

שחקנית ומפיקה

כבר שמונה שנים שאני במקצוע הזה. קמה בכל יום לעבודה, גם כשאני בחופשות אני מוצאת תירוץ לעבוד. כזאת אני. עצמאית ושכירה שמפלסת את הדרך להתפרנס בכבוד ולצד זה לגעת ולטפל בדברים שהכי קרובים לליבי - תרבות, חינוך וקהילה.

כבר ארבעה חודשים שאני פשוט אבודה בחל"ת. במקום לעבוד במקצוע שלי, אני קמה בכל יום ועובדת בלקבל את זכויותיי. אני פעילה בקבוצה בשם "צו 8 לפועלי התרבות", שקמה מתוך הייאוש והתסכול של אנשי ענף התרבות ופועלת מדי יום לטפל במצב שלנו, במקום שהמדינה תעשה את זה. כמה אבסורד.

פעם ראשונה בחיי שאני פשוט תלויה באנשים, תלויה בעזרה כלכלית ותלויה בממשלה שתיתן לי סוג של אופק מה עתידי. בחיים שלי לא חיכיתי לתשובות, תמיד הסתכלתי על הסיטואציה ומצאתי פתרונות.

אין לי. אין לי פתרון שלא עובר דרך הצינורות הממשלתיים שפשוט מניחים פלסטרים על אנשים מדממים. מנסים לייאש אותנו, מושכים את הזמן בוועדות ובביורוקרטיות בזמן שלאנשים אין כסף לאכול.

שולחים אותי למצוא מקצוע חדש במקום לטפל בבעיה. בעיה שהם יצרו ועוד מנסים לייצר תמונה כאילו אנשים מחכים לנדבות. אני לא רוצה נדבות, אני רוצה לחזור לעבוד, אבל העבודה שלי היא מפעל חיי, בניתי אותו באהבה, בזיעה ובהשקעה מתוך אמונה אמיתית שלתרבות יש כוח והשפעה ואני לא מוכנה שזה ילך לפח.

כי אם זה ייגמר - זה אומר שהמדינה שלי פשוט ויתרה על עצמה.

 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו